דבר אליהו (קלאצקין) קעב

של מצוה הקפידו טפי שלא יהא חשש נזק ודה"נ אמרה תורה שלא לחייב לתקוע בשבת שבודאי יבא עי"ז לפעמים להעביר ד"א בה"ה. ודבמקדש דליש זה החשש תוקעין, ודממילא כיון דליכא חיובא מה"ת (בגבולין) איכא בתקיעה איסור שבות, ומיושב בלא"ה מה שאין תוקעין בשבת גם בזה"ז שאין ר"ה, דכיון שפטרה תורה מחיוב תקיעה ממילא איכא איסור שבות, ומיושב מ"ש העיטור מהירוש' כיון דלפ"ז הוי כן גם למסקנת הבבלי, ומ"ש ביבמות ד"צ דהוי עקירה בשוא"ת י"ל דתליא בפלוגתא, וגם י"ל דכיון דדרשי' בזה טד"ק אפי' לרבנן דר"ש (וע' סוטה די"ד ד"ה כדי ליגעה ועמ"ש בספרי אמ"ש סל"ד) יש ללמוד ממה שעקרה תורה חיוב המצוה בשביל סייג לתורה דה"נ ב"ד עוקרין בשוא"ת כדי לעשות סייג לתורה

והנה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ב "דאפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשוני' או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא", מבואר דדוקא תקנת כ"ד הגדול של ע"א (והראב"ד חולק על גוף הדין ע"ש) ועכ"פ כמו דאמרי' גבי ציצית וגבי סכך דכיון שנתבטל הטעם נתבטל האיסור ה"נ י"ל כאן כשגמלתו דהאידנא ל"ש הגזירה, משום שגם אם לא תנשא תגמלנו קודם כד"ח, וגם לא הי' תקנת האיסור לחלוטין דהא הותר לדבי ריש גלותא ע"י נתינה למינקת ומשום דשאני בי ר"ג דלא הדרי בהו, וחזינן שלא אסרו אלא במקום שיש חשש היזק להתינוק, וממילא הגם דהאידנא אין יחיד בדורו כר"ג, אכתי כיון שבנ"ד לא לבד שלא יצמח מזה חשש היזק להתינוק אלא דאדרבה הוא טובת הילד שתינשא לאיש שמקבל ע"ע פרנסת וכלכול התינוק ואם לא תינשא תהא מוכרחת להאכילו דברים המזיקים לבריאותו, יש מקום לצרף זה ליתר צדדי ההיתר לענין שתנשא אחר י"ח חדש (וע' שבת דנ"ג ומ"ש באמ"ש סס"ג)

והנה מצד צירוף שיטת ר"ש הזקן הנ"ל ואפי' אלמנה ענייה בזה"ז לא נשתעבדה להניק כד"ח שניסת ונשתעבדה ע"ד המנהג, השבתי מכבר ליום ב' כ"ז מנ"א שנת תרמ"ד) להרה"ג מו"ה יהושע בעמח"ס תו יהושע שהי' אז אבד"ק טשערנאביל ששאלני ע"ד גרושה עשירה שנתגרשה כשהיתה מעוברת ושכרה מינקת ואבי הגרושה נתן כתב התחייבות שחל עליו חיוב מזונות התינוק וכבר פסק חלב האשה וצמקו דדיה וכבר עברו ט"ו חדשים להולד אם יש להתירה להנשא כשתדור המינקת עד"ר שלא תחזור בה, והתינוק כבר א"צ למינקת ושותה ויונק חלב בהמה ע"י כלי העשוי לכך. והביא במכתבו ממ"ש בת' מים חיים סט"ז להקל בגרושה כשאין התינוק מכירה אפי' כשקבלה ע"ע קודם גירושין חיוב הנקת הולד שיולד לה יכולה לשכור ולהעמיד לו מינקת אחרת וכמו במקבל עליו לזון את חבירו שיכול ליתן לו דמי מזונות והשבתי להרב הנ"ל דלכאו' כמו"כ אלמנה הא יכולה לשכור מינקת ועמ"ש הפ"ת סי"ג סקי"ז בשם ס' גליא מסכתא דבזמנינו שאין מגרשין אלא מרצון האשה וגומרין ביניהם על מי יחול חיוב טפול הולד ממילא כשהאשה קבלה ע"ע חיוב הנקה יש לה דין אלמנה ע"ש ולכאו' י"ל עפ"ז דגם ר"ש הזקן לא התיר בגרושה אלא מצד שהי' תמיד חייב הטפול על המגרש משא"כ בזה"ז שמצד שא"י לישא אשה אחרת על אשתו הוא מוכרח לפעמים לגרשה כרצונה וממילא שכיח שמקבלת עליה חיוב החזקת הולד וממילא אין להתיר גם בגרושה דגזרי' אטו היכא שקבלה עליה החזקת הולד דגרושה בגרושה מיחלפא, אלא דלפמ"ש הרא"ש בטעם הר"ש דבאלמנה תקנו שתניק גם כשאינה מחויבת להניק אין הכרח לומר שגזרו עשירה אטו ענייה וה"נ י"ל דלא גזרו גרושה אטו גרושה, וגם כיון שהתוס' הביאו מ"ש ר"ש הזקן וכבר הי' אז תקנת רגמ"ה משמע שמתיר בגרושה בכל ענין, ומשום דשאני אלמנה שאין להתינוק אב שידאוג בעדו שהי' תקנת רז"ל שתינק, משא"כ גרושה דלא משעבדא להניק אלא שקבלה ע"ע טיפול והחזקת הולד ולא קבלה ע"ע שתינק דוקא בעצמה ומה שהביא מ"ש מהר"ם פדואה להקשות עמ"ש הגאון מהר"נ איגרא להקל באלמנה שלא התחילה להניק דא"כ מעוברת לאו למניקה קיימא שבידה שלא להתחיל להניק, לענ"ד י"ל דמש"ה תקנו שאסורה להנשא עד שתלד דליכא חשש שתסכן את ולדה שכבר נולד ושלא תניק אותו כדי שתוכל להנשא שלא תתאכזר כ"כ וכעין מ"ש דלא עבדי נשי דחנקי בנייהו וכשלא תתחיל להניק מוכח שבלא"ה לא היתה מניקתו בעצמה, משא"כ אילו היתה המעוברת מותרת להנשא ממילא היתה מוכרחת אח"כ כשתלד לגמול הולד ולא להניקו כדי שתוכל להשאר תחת בעלה שיקשה עליה היציאה והפרישה מבעלה וממילא יש חשש שיבא הולד לידי סכנה ומ"ש במים חיים ס"י להוכיח ממ"ש הרמב"ם גבי מעוב"ח טעמא דדחסה ולא כ' טעם המסקנא דלמניקה קיימא כו' דעכצ"ל דס"ל דכשלא התחילה להניק חינה בכלל מינקת חבירו וממילא לא שייך האיסור במעוברת שבודאי לא תתחיל להניק, מוקשה דא"כ מוכח מטעם הגמ' דסתם מעוברת למניקה קיימא דגם כשלא התחילה להניק הוא בכלל האיסור ויקשה מנליה להרמב"ם לחלוק ע"ז, וגם כבר נתבאר הנלע"ד שאם היתה מותרת להנשא קודם לידה הי' יותר מקום לחוש שעי"ז לא תתחיל להניקו, ובישוב מ"ש הרמב"ם טעמא דדחסה כבר. ביארתי באה"ר סל"ז ועמ"ש באמ"ש סכ"ט (ועמ"ש חה"ג ז"ל בבר"י ס"ו, וע"ש שהק' עמ"ש בשו"ע דכשנאנסה תחת בעלה ונבעלה לבעלה תוך ג"ח א"צ להמתין משום הבחנה ממ"ש התוס' במגילה די"ג ולענ"ד י"ל דהטעם שא"צ הבחנה כדי להבחין בין זרע כשר כו' דבודאי הוי זרע כשר שחולין בבעל דאיכא רוב כו' ושאינה מהפכת כו' שרוצית להתעבר, משא"כ ממעשה האונס דהוי רק חשש שמא לא נתהפכה יפה וע' ד' ל"ה, משא"כ התם שהי' מצוי אצלה תמיד ושלא היתה יכולה לעשות שום תחבולה) הנלע"ד בעז"ה כתבתי אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל סימן פח

נזיר די"ט בהא דאמר עולא דלא אמר ר"א אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפי' יום אחד סותר כתבו התוס' דצ"ע מנלן למדרש הכי אליבא דר"א ותמה ע"ז בתשו' הגרע"א זצ"ל סי' רי"ד דהא לפמ"ש בתוד"ה מתחיל ומונה מיד דמשמע לישנא מתחיל מנין נזירות טהרה בשמיני ממילא י"ל דמזה הוכיח עולא דס"ל לר"א דנזיר טהור שנטמא אפי' יום אחד סותר ומביא קרבן, וע"ש מ"ש הגרע"א ע"א בהא דקתני נטמא בח' וחזר ונטמא בח' דלכאו' יפלא למאי נקט הא דחזר ונטמא בח' דהא גם כשלא חזר ונטמא שייך הדין שמביא קרבן על כאו"א מצד טומאה ראשונה ומצד מה שנטמא בשמיני, ודעכצ"ל דכשלא חזר ונטמא אינו מביא ב' קרבנות ומשום שנטמא ביום א' לטהרתו ודוקא כשחזר ונטמא בח' דאיכא ב' ימים יום ח' הראשון ויום ח' השני איכא סתירת ב' ימים, ולענ"ד צ"ע דהא האידנא איכא רק סתירת יום אחד ואין לצרף הטומאה הקודמת שכבר נפטר אז, ולכאו' י"ל דכיון דמיירי גם בטמא שנזר