דבר אליהו (קלאצקין) קע

ובפרט דטעמא דאין מאיימין על העדים כה"ג דהוי מולד זקן הוי מטעם לעז ורינון וכבר הבאתי מ"ש הש"מ דבזה ל"ש חשש רינון. וא"כ גם אי נימא דמ"מ נקבע החשבון שלא יהא מולד זקן בשום אופן. אכתי לא דמי למקדש ביום כ"ט וביום ל"ב. רק שמחסר יום ל' שלא כדין דהוי בכלל אשר תקראו אתם וגו'. וגם עמ"ש המל"מ ה' שגגות דכשיבנה ביהמ"ק ותתחדש הלכה שעל כזית קטן נמי חייב מ"מ יפטור מקרבן דעדיף מתולה עצמו בהוראת ב"ד משום דנתפשט בכל ישראל וכל החכמים הסכימו דעל כזית קטן אין בו כרת. ועמ"ש הנודב"ת יו"ד ת' צ"ו דאשה שנשאת ע"פ ב"ד של ג' עשתה עפ"י הוראת כל ישראל ופטורה מקרבן כמו ע"פ הוראת ב"ד הגדול. ודב"ד של ג' שליחותיהו דקמאי קעבדי יע"ש. וה"נ מה שקובעין ב"ד שבא"י ושבחו"ל יחד בהסכם כל ישראל שבא"י ושבחו"ל וגם להרמב"ן בסה"מ דכיון שאין בזה"ז ב"ד סמוכין, הוי רק עפ"י תקנת ר' הלל הנשיא שהוא ע"ה ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה ולזה עמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בהמ"ק בב"א. והגם שאין מעברין את השנה לפני ר"ה היינו שמא ישכחו העם ויבאו לזלזל בחב"פ ובמועדות ולזאת התנו שאם עברוה לא תהא מעוברת עד שיגלה חשבונם לעם בזמנו. ושהלל הנשיא ראה תיקון בחשבונו ושיהא הדבר מוסכם ומקובל להעם בדעתם המועדות בקביעות מאין שבוש ושנוי עמד וקדש חדשים ועבר השנים כולם לפי החשבון יע"ש מבואר דכל מה שקדש הוא כדי שלא יבאו לידי שבוש וטעות. וא"כ במקום שיבא לידי טעות ומכשול לכל העולם ע"י חסרון ידיעה בפירוש החשבון. בודאי לא תיקן שיבא לידי מכשול. ואפשר שבמקום וזמן שיארע באחד מן הזמנים איזה ספק בתקנתו. הניח הדבר על דעת חכמי ישראל שבאותו דור וקידש ע"פ הסכמתם. ועמ"ש הש"א (סי' צג) דכשאמר שיהא הפקר משעת לקיטה ואילך אע"פ שאמר כן קודם לקיטה אפ"ה מהני אפי' למ"ד אין ברירה וע' קצה"ח ונה"מ סי' ס"א היכא שהדבר עומד להתברר. וה"נ אפשר דגמר הקדוש הוא בכל חדש בזמנו. ודבכה"ג תלה הקידוש בהסכמתם. וגם אי נימא דהקידוש כבר נגמר למפרע משעת דבורו של הלל הנשיא וב"ד. אכתי י"ל דכיון דמסתבר שתלה הדבר בהסכמתם ממילא במקום שיוכל ליצא תקלה ומכשול לכל העולם. בודאי חכמי ישראל שבאותו דור שליחותיהו דר' הלל הנשיא קעבדי לקדש החדש בכה"ג. וכ"ז כתבתי לרוחא דמלתא. כי כבר ביארתי הנלע"ד שכדין אנו סומכין על חשבון הפר"ח [וע' פרש"י ביצה ד"ד, ואולי הי' התקנה דכ"ז שלא יגיעו שלוחין יהי' ע"פ החשבון. ודממילא לא הי' אז מדינא ב' ימים. וע' ירוש' פ"ב דכתובות מן חטאת דחנניה כו' ואולי יל"פ שלהב"ד שבחו"ל הי' ידוע שנשבו וע' אה"ע ס"ז ובפ"ת סק"י בשם הרא"ש. ודבזה שעבר השנה בחו"ל נתן כח וחשיבות להב"ד שבחו"ל]. סימן פז

ע"ד השאלה שבמכתבו, הנה בב"ש ס"ק ל"ז בשם האמונת שמואל כתב להקל באלמנה עשירה משום דאינה מחויבת להניק, וכמ"ש ר"ש הזקן דגרושה מותרת להינשא משום דלא משעבדא להניק. וא"כ בזה"ז גם כשהיא ענייה לא משתעבדא להניק כ"ד חדש. דעדיף מהיכא שכל בנות משפחתה לא נהגו להניק, כיון דכ"ע אינן מניקות כד"ח. והיא ניסת ע"ד המנהג. וגם לפמ"ש הב"ש דר"ש הזקן קאמר דוקא בגרושה דלעולם היא פטורה להניק משא"כ באלמנה לא פלוג בין עניה לעשירה אכתי בזה"ז דהוי מנהג קבוע שלא להניק יותר מי"ח חדש דמי לגרושה. ולא הוי דבר שבמנין כו'. כיון דגם מעיקרא לא גזור היכא דלא משעבדא להניק וכדלא שייך ענין לא פלוג. וע' פירש"י יבמות ד' ל"ו ד"ה דבר אחד. דדוקא כשמת בעלה וכן בכתובות ד' ס' ד"ה נתנה, ומה שהביאו מהא דפרש"י סוטה ד' כ"ד ד"ה מעב"ח וז"ל או שגירשה והיא מעוברת או מניקה כו'. דאיכא איסורא גם בגרושה. לענ"ד יתכן לישב הסתירה בפרש"י. די"ל דדוקא כשיש חיוב על האב לכלכל התינוק מותרת להינשא כדלא משעבדא להניק. והגם דאשה בושה לבא לב"ד כו', לא הטילו עליה איסור היכא שאינה משועבדת להניק. משא"כ כשאין חיוב על האב ויורשיו לכלכל התינוק. אמרי' דגם היכא שהאשה ג"כ לא משעבדא להניק לא תנשא דעי"ז ממילא תחום עליו ותניקהו. וכשתנשא ותתעבר ומיעכר חלבה לא יהא על מי להטיל התינוק וימות ברעב. והנה כבר כ' הר"ן בכתובות ס"פ אע"פ, דהא שהאב זן בניו קטני קטנים, הוי דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה, ודייק הכי מלשון פרש"י ע"ש. וא"כ כשגירשה שא"ת במזונות האם, אין חיוב על האב לכלכל בניו מגרושתו, ואיכא חיובא רק מצד תקנת אושא שתיקנו שחייב לזון בניו קטנים עד שיביאו ב' שערות הגם דיותר משש כבר איננו נגרר אחרי אמו וכיון דתקנת אושא היתה אחר חורבן, ע' פרש"י שבת ד' ט"ו ממ"ש בר"ה ד' ל"א. שפיר פרש"י בסוטה שם לענין דמעוברת ומניקת חבירו והלך זה ונשאה וקינא לה אינה שותית מי סוטה. והשקאת סוטה הא לא נהוג אחר הבית שכבר פסקו מי המרים עוד קודם חורבן. וא"כ בודאי קאי מחלוקת המשנה לענין זמן הבית קודם תקנת אושא דלא יתכן לומר שנחלקו לענין הלכתא למשיחא לכשיבנה הבית בב"א, דהא כ' התוס' בזבחים ד' מ"ה ד"ה הלכתא למשיחא דל"ש לפסוק ה' למשיחא היכא דהוי ע"י איסור, וע"ש בשם התוי"ט משום דלע"ל יהיו כולם צדיקים, וא"כ המשנה בדין ההשקאה מטעם חשש שנטמאה ושנסתרה אחר שקינא לה בעלה ועברה על איסור יחוד, לא מיירי לענין כשיבנה הבית בב"א. אלא לענין הדין בזמן הבית, דהיינו קודם תקנת אושא, ומש"ה פרש"י שם דה"ה כשגירשה והוא מעוברת מניקה כו', ומשום דכיון דקודם תקנת אושא לא הי' מוטל על האב לכלכל בנו התינוק מאשתו הגרושה, ממילא אסורה להינשא עד שיהא הולד בן כד"ח, משא"כ השתא בתר תקנת, אושא דאיכא חיוב על האב לפרנסו, שפיר פרש"י דדוקא אלמנה אבל גרושה דלא משעבדא להניק מותרת להינשא כיון שמוטל על האב לכלכלו, ומצד חשש דזימנין שלא יעלה בידנו לכופו אין לאוסרה להינשא היכא דלא משעבדא להניק וא"כ בנ"ד שהנושאה מחייב א"ע לפרנס התינוק ולמסמסו בבצים וחלב וגם ישליש בטוחות, גם אי ניחוש שיצטרכו לכופו אח"כ ודאשה בושה לבא לב"ד כו', י"ל דאין לאוסרה להנשא היכא דלא משעבדה להניק. ואין כאן חשש גזל. כיון דלא משכחת שיסתעף מזה ריעותא להתינוק

והנה הח"ס אה"ע תשו' ל' כתב להוכיח דגם כשיש מיעוט תינוקות היונקים כד"ח אסורה להנשא תוך כד"ח וז"ל דהרי ממ"ש תוס' ורש"י שמא תגמלנו קודם זמנו, ומה שמא איכא הרי הוא ודאי קודם זמנו תוך כ"ד חדש למר וי"ח למר, ועוד ממ"ש התוס' יבמות ד' ל"ו דתני לא תתארס ולא תנשא לא תתארס רבותא למ"ד כ"ד חדש ולא תנשא רבותא למ"ד י"ח חדש, הוהשתא אס"ד