דבר אליהו (קלאצקין) קסט

והיתה בכלל התקנה דכל שלא יעיד העד ששמע מפי ב"ד מקודש שלא יסמכו עליו דאי לא הרי לא קיימא תקנה דידהו ולא ממנעי עדים מלמיפק ולפיכך הוצרכו לתקן שלא יסמכו עליהם ויהי' כאילו לא העידו ויהי' מנין שלהם קיים וקבוע ע"פ ב"ד שהרי קביעת המועדות תלוי בב"ד וכדרך שתיקן הלל חשבון עבור שבידנו היום. הלכך לוי גופי' כיון דידע ודאי שהוקבע תשרי ביום ל"א יש לו להתענות כבני א"י אבל לגבי בני הגולה כיון שלא העיד להם ששמע מפי ב"ד מקודש אין להם לסמוך עליו ולא לבטל מנינם ע"ש. והיינו ב"כ כונת התוס' דכיון דכתב אשר תקראו אתם מקראי קדש כו' אפי' מזידים כו'. חזינן שמסרה החזרה ענין המועדות ביד חכמים ורשות להם לתקן כפי הצורך ולא כמו בכל עניני התורה שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. וממילא מהני נמי תקנתם שבני הגולה שלא ישמעו מפי עד שמעיד ששמע מפי ב"ד מקודש יהי' מנין שלהם קוים וקבוע ע"פ ב"ד שלהם. והא דאיתא ר"נ יתיב בתעניתא כו' קרי עלי' קלים היו רודפינו. אפשר דההוא גברא העיד ששמע מפי ב"ד מקודש. והיה התקנה דבכה"ג בני בבל בתר בני א"י גרירי. והנה מלשון הריטב"א שכתב דכדרך שתיקן הלל כו'. לא מוכח דחולק על הרמב"ם שהבאתי למעלה. דקאמר רק דיהיה מנין של בני בבל קבוע וקיים ע"פ ב"ד סמוכים שלהם. והמנין שלהם לא הי' ע"פ הראי' רק כדרך שתקן הלל חשבון העיבור שבידנו היום דתמיד אלול אינו מעובר. וגם הא כ' רק דהלל תיקן ולעולם צריך קביעת ב"ד שבזה"ז ועכ"פ מבואר דגם בימיהם שקדשו ב"ד הגדול ע"פ הראי' הי' לפעמים לבני הגולה הקביעות ע"פ ב"ד שלהם

ולכאו' יקשה מהבואר בירוש' פ"ק דחלה ופ"ק דר"ה תמן חשין לצומא רבא תרין יומין א"ל רב חסדא למה אתם מכניסין עצמיכם למספק הזה המרובה חזקה שאין ב"ד מתעצלין. בר אבוי דשמואל בר רב יצחק חש על גרמי' וצם ב' יומין אפסק כרוכה ודמך. והשתא למאי הוצרך לומר דחזקה כו'. דהא תיפוק דכך תיקנו חכמים שכל שלא יבאו עדים ששמעו מפי ב"ד מקודש יסמכו על המנין והחשבון וכך יקבעו ב"ד שבגולה. אמנם אדרבה מוכח מהא דלא החמירו לחוש גם במקום שאין השלוחין מגיעין. דל"ש החזקה שאין ב"ד מתעצלין. ומ"מ לא החמירו להתענות ב' ימים וכמבואר במג"א ס"ס תרכ"ד ובביאורי הגר"א שגם בזמן שקדשו ע"פ הראי' מעולם לא החמירו לחוש בזה. ואי מטעם חשש סכנה הי' עכ"פ לאכול פחות מכשיעור ולאכול רק כדי חיותם. וגם בלא"ה הולכין אחר רוב שנים דאין אלול מעובר. ומ"ש תמן חשין כו' היינו דיש שהחמירו על עצמם ואמרו שבודאי לא יזיק להם התענית ומייתי עובדא דאפסק כרוכה ודמך. ודממילא אסור להחמיר ולהכניס א"ע בספק סכנה הגם שטועה בדעתו לחשוב שבודאי לא יזיק לו. וי"ל ג"כ דמ"ש תמן חשין כו' היינו יושבי המקומות שבבבל במקום שאין ב"ד. וכן עם שבשדות וכפרים. וחששו להחמיר שמא הגיעו השלוחין מב"ד שבא"י להב"ד שלהם והעידו ששמעו מפי ב"ד מקודש. וכבר נקבע כן ממילא גם מהב"ד שבמקומם. וע"ז קא"ל ר"ח דחזקה שאין ב"ד מתעצלין ואם הי' מגיע שלוחין לב"ד שלכם לא היו מתעצלין ב"ד שלכם להודיע אתכם ע"י שלוחים. ולזה אסור לכם לחוש ולהחמיר. ועכ"פ לדינא ודאי י"ל כד' התוס' והריטב"א דמ"ש אשר תקראו אתם כו' שייך גם על קביעת ב"ד שבבבל בזמן שיש להם רשות לכך ע"פ תק"ח וה"ה קביעת ב"ד שבא"י בזה"ז בזמן שניתן להם רשות ע"ז וכגון שאינם מתכונים לעשות בשינוי ח"ו מהמפורש בטוש"ע (וקצת י"ל דמש"ה נמי אין צורך לברך חדש תשרי משום דבזה החדש מדקדקין תמיד שלא יהא מולד זקן וא"א שיטעו אז בתקנת הלל וגם דאלול לעולם חסר לפי התקנה אך אין צורך לזה הטעם). אמנם הטו"א הקשה ע"ד התוס' מהא דקאמר במנחות ד' מ' אמר רבא השתא חב"פ ויוה"כ דכרת סמכי' אדיסקי הכא דעשה בעלמא לא כ"ש. ואי הא דאתם אפי' שוגגין שייך גם בזמן שאינו בקביעת ב"ד שבא"י א"כ ליכא כרת בטעו בחב"פ ויוה"כ אי טעו בקביעת החדש או, בעיבור שנה. ועכצ"ל דתלוי רק בקביעת ב"ד הגדול שבא"י. והי' מקום ליישב עפמ"ש הצל"ח בברכות דס"ג דלענין עיבור השנה לא קאי הא דאתם אפי' שוגגין ומוטעין. והתם במנחות קאי לענין עיבור השנה כדפרש"י ד"ה חב"פ. דכשהיו מעברים שנה היו שולחין אגרות לגולה כו' והגם דבפי', רגמ"ה דסומכין אדיסקא ששולחין לגולה כשמעברין אדר או אלול, לשון הגמ' משמע כפרש"י דהא שילוח אגרות מוזכר רק לענין עיבור שנה. אך כבר הביאו ממ"ש בספרא דכשלא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה אנוסים או שוגגים או מוטעין מנין שהיא מעוברת ת"ל אשר תקראו אתם במועדם כו', וכן מבואר ממ"ש התוס' שם דכשמעבר השנה בשעה שראו לקובעו ניסן הוי כשמקדש החדש ביום כ"ט או ביום ל"ב שאינו זמן קידוש. והיכא שמעברין השנה בזמנה שייך הא דאתם אפי' שוגגין כו' וא"כ הדק"ל ק' הטו"א [וע' סנהדרין ד' פ"ז דהיכא שאינה מעוברת אף דיעבד תו הוי ענין שגגת כרת מה שאוכלין חב"פ וע"ש דקאמר ואי להאי גיסא כו'. ולכאו' הא גם לדעת הזקן ממרא אין כח ביד איש אחד לעבר. וי"ל שעברו ב"ד שבלשכת הגזית ואח"כ נמלכו לומר דל"מ העיבור. וי"ל]. אך י"ל דהא פרש"י ד"ה ונכתבי' אדסקא, שצובעין תכלת בכפרים שאין שומעין כו'. וא"כ שפיר מייתי מדסמכי' אדיסקי לענין כרת. דאלת"ה ניחוש שיכשלו יושבי הכפרים. היכא שהב"ד שבבל שבמקומם כבר יגיע להם האגרת שנתעברה וכה"ג. וכן לפי' ראשון דרש"י ד"ה ואדיסקי. דלא חשיבא להו לאינשי הנך אגרות ועברי עליהו. ג"כ מיושב דאי ניחוש שיעברו על האגרות בזדון כמו"כ יש לחוש שיעברו ע"ז יחידים שלא בשאלת פי ב"ד (ולולי פרש"י הי' מקום לפרש דמוכיח דסמכי אדסקא לענין עיבור שנה ולא חיישי' שמא האגרת מזויף. אך אכתי שאני התם דכך קבעו ותקנו ב"ד שבא"י. שאם לא ישמעו ב"ד שבגולה מפי עד ששמע מפיהם מקודש. יהי' קביעותם ע"פ החשבון שבידם). וכן מה שהקשה הטו"א מהא דאם עברו בדיעבד בחו"ל אינה מעוברת. י"ל דכיון דהוי גזה"כ וגם דכיון שאין מעברין בחו"ל ממילא עבדי איסורא. וממילא אין בקביעותם ממש כמ"ש בסנהדרין ד' כ"ו. משא"כ הכא דכך היתה תקנ"ח שכשלא ישמעו מפי עד ששמע מפי ב"ד מקודש. יקבעו המה ע"פ החשבון הקבוע. וממילא גם כשיש טעות וחסרון ידיעה בפירוש התקנה מהני הקביעות מטעם אשר תקראו אתם וגו'. ואין לומר דכשקובעין ר"ח במולד זקן הוי כקובע ביום כ"ט. דז"א דשאני יום כ"ט או יום ל"ב שלא ניתן להם רשות לקבוע בדבר הידוע שהוא היפוך מ"ש התורה. וכן כשמעבר השנה ביום ל' של אדר משא"כ הכא דגם אי קמי שמיא גליא שהי' התקנה שלא לקבוע ר"ח בו ביום. אכתי כיון שקובעין כן כדי שלא יודחו המועדות ור"ה מפני זה. והדבר בחסרון ידיעה לכל העולם וחושבין בדעתם שכן הוא חשבון הקביעות. עכ"פ הוו כמוטעין דעלמא כשמחסרין בזמן שראוי לעשותו מלא