דבר אליהו (קלאצקין) קסח

דהעיקר יש לחוש לזה בקביעות דר"ה לפי שהכל תולין עיניהן בו משא"כ בקביעות בשאר חדשים וממילא י"ל שנתקן החשבון דיש להדר ולראות שגם בכל ר"ח לא יהא מולד זקן ודמ"מ לעתים רחוקות א"א להשגיח ע"ז לפי שעי"ז יודחה ר"ה ב' ימים, ועל קביעת ר"ה קפדינן טפי בכל האפשר לקבוע בזמנו. (ע' ט"א דמשמע בסוכה ד' נ"ד דבניסן ותשרי לא משגיחי' כ"כ במולד זקן ובערכין מפורש להיפוך, ובמהרי"ל ת' קנ"ה נסתפק אי אזלי' בתר נגוד האמיתי לענין קדוש לבנה להקל ולהחמיר ובמהרי"ל סי' י"ט דאפי' אי הי' לקוי חמה שהוא מולד אמיתי קודם לשלנו כו'. ודחזינן פעמים רבות דמולד אמיתי קודם ר"ה)

ומ"ש כת"ר דכיון דכתיב אתם אפי' מוטעין יש לעשות ככתוב בטור. הנה אילו הי' מחלוקת בזה בין הטור והפר"ח ל"ש לומר דמ"ש אשר תקראו אתם היינו דוקא כפי הנדפס בטור ולא כמ"ש הפר"ח. דהא ר' הלל הנשיא הוא שקדש חדשים ועיבר שנים עד שיבא אלי' בב"א והדבר תלוי בהקביעות וחשבון שקבע הוא. והטור לא בא לשנות מקביעות שלו. ואדרבה י"ל דגם אם הי' מקום לחשוש שכל העולם טועין בקביעת ר' הלל ע"י שנמשכין אחרי הפר"ח. בכ"ז אינם נכשלין בשום איסור דהא מפורש ברמב"ם ספ"ה מקדה"ח וז"ל זה שאנו מחשבין בזה"ז כאו"א בעירו ואומרין שר"ח יום פלוני ויו"ט ביום פלוני לא בחשבון שלנו אנו קובעין כו' שאין מעברין שנים וקובעין חדשים בחו"ל ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני א"י וקביעתם. וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני א"י כו'. וביותר ביאר דבריו בס' המצות מצוה קנ"ג וז"ל אילו הנחנו דרך משל שבני א"י יעדרו מא"י כו' ולא יהי' שם ב"ד ולא יהי' בחו"ל ב"ד שנסמך בארץ. הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום, בשום פנים לפי שאין לנו לחשוב חדשים ולעבר שנים בחו"ל כו' ומבואר שהדבר תלוי בקביעת ב"ד שבא"י בזמננו ודל"מ מה שקבע ר' הלל הנשיא על הדורות הבאים. וע' פ"ד מקדה"ח הי"ג שאם אמרו לפני ר"ה שנה זו שתכנס מעוברת אינה מעוברת באמירה זו. ואם הי' מספיק חשבון קביעת ר' הלל. גם אם היו ח"ו בני א"י נעדרים מא"י. הי' מועיל החשבון שכן כבר קבע וקדש ר' הלל, והא דמהני קביעת וקידוש ב"ד שבא"י שבזמנינו הגם שאינם סמוכין. כבר ביאר זה מהר"י ב' רב בקנטרוס הסמיכה דהיינו לפי שהרמב"ם בעצמו כתב בפ"ד מסנהדרין הי"א שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ולזאת כשקובעים ואומרים יום פלוני הוא ר"ח או מועד הו"ל כאילו מסכימים כולם שחכמיהם יהיו סמוכים לענין קדה"ח וקביעת המועדים שיכולים הם לסמוך, סמוך לקצת דברים ולשאר דברים לא יהי' סמוך. וכתב דמ"מ גם ב"ד סמוכים שבא"י אין יכולין לקדש חדשים ולקבוע מועדות ע"פ הראי' לפי שאין להם יכולת לבטל מה שעשה ר' הלל וב"ד דהא קיי"ל דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ולא ימצא מנין אחר כמהו עד יבא מורה צדק בב"א. והרלב"ח שם חולק עליו וכתב דגם אם הי' ב"ד שאינו גדול בחכמה כב"ד של הלל כל שהיו סמוכים היינו מחויבים לקדש ע"פ הראי'. ורק מטעם, דאי אפשר שיהיו ב"ד סמוכים עד שיבא מורה צדק. אנו מקדשין ע"פ החשבון שהוא הלמ"מ. ובני א"י יכולין לקבוע חדשים ומועדות א שנה עי"ז החשבון הגם שלא יהיו סמוכין ודס"ל להרמב"ם שצריך ג"כ הקביעה בפועל בכל שנה ושנה ע"י בני א"י יע"ש. וכיון שמפורש מדברי הרמב"ם דהוי לעיכובא קידוש ב"ד שבא"י בזמנינו ממילא הוי בכלל מ"ש אשר תקראו אתם בין בזמנן כו'. ומה שלא ניתן להם כח בדיעבד לשנות או לקדש ע"פ הראי'. היינו דכיון שבזה"ז אסור לקדש ע"פ הראי' ממילא אם יעשו כן או ישנו במזיד מקביעת החשבון המקובל דהוי כל דבר שבמנין כו' ולהרלב"ח הוי הלמ"מ. ממילא לא יהא בקביעותן ממש וכמ"ש בסנהדרין ד' כ"ו בנ"א החשודין על השביעית (פרש"י שנעשו סנגורין לרשעים) כשרין לעבר שנה ובפרש"י ד"ה קשר רשעים הוא דאפי' הן עושין עיבור כדין וכדת אין השנה מתעברת ע"י דבעי ב"ד נמנין וז"א מנין. וה"נ אם יזידו במעשיהם לעבור על דרז"ל ח"ו. והא דקיי"ל אתם אפי' מזידין. היינו בימיהם שנתנה להם תורה רשות לאיים על העדים וכה"ג מפני איזה צורך שראו ב"ד וגם בלא"ה א"א במציאות שיסכימו כל חכמי א"י לעבור על דרז"ל ח"ו. וכ"ז שייך במקום שאין מקום לטעות בפירוש התקנה והקביעות. משא"כ בזמן שכל חכמי א"י נמשכין בטעות אחר הפר"ח ולפי שהוא טעות וחסרון ידיעה לכל העולם מנינם מנין ומהני קביעותם בין למהר"י בי רב בין להרלב"ח בדעת הרמב"ם. ועמ"א סי' תי"ז בשם סי' יראים דמה שמברכין החדש בשבת שלפני ר"ח אין זה קידוש ב"ד ומ"מ נהגו לעמוד בשעת אמירת ר"ח ביום פלוני דוגמת קדה"ח שהוא מעומד. וע"ש בס' יראים מצוה ק"ג דאין זה קידוש שהמצוה הזאת אינה תלוי' אלא בראש ב"ד וגם א"צ לקדש דקיי"ל כראב"צ. ואין הכרעה לומר דכונת היראים לחלוק על הרמב"ם. דהא קאי על מה שנהגו העולם לברך החודש גם בחו"ל. ודבלא"ה גם בא"י א"צ קידוש לפי שכבר קדשוהו שמים כראב"צ. ומ"מ אי יארע ענין טעות שפיר מהני קידוש חכמי א"י. וע' בלב שמח על סה"מ שפי' ג"כ כונת ד' הרמב"ם שלענין החשבון. א"י בלבד הוא דבעי ולא צריך ב"ד סמוך. ורק אם ח"ו בני א"י יעדרו מא"י אז בחו"ל צריך שיהא ב"ד שנסמך בא"י ע"ש

ובדברי התוס' בר"ה ד' כ"א ד"ה לוי אקלע לבבל וז"ל וא"ת והיאך יניחום לאכול ויש כאן ודאי איסור כרת דאו' וי"ל דהתנן כו' אתם אפי' שוגגין כו' ומשמע מדבריהם דמהני לענין זה גם הקביעות שבבבל הגם שאינו כקביעת ב"ד הגדול שבא"י ועמ"ש התוס' בשבת ד' י"ב ד"ה ר"נ דהא דקאמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא במערבא. התם לא הוי מאכל איסור אלא השעה אסורה ומדלא תירצו התוס' שלא הי' ענין תקלה משום דאתם אפי' מזידין ומוטעין עכצ"ל דלא שייך בזה לומר אתם אפי' מוטעין כיון שב"ד הגדול שבא"י לא קבעו כן (ועמ"ש בזה בפתח דבר לספרי אבן הראשה). וא"כ ההכרח לפרש כונת התוס' בר"ה דכיון דאתם אפי' מזידין ממילא נסתפק עולא שמא נמלכו ב"ד למחרת וקדשו למפרע שיהא ר"ח ביום ל' וכמו שהביא בטו"א בשם השאלתות הגירסא דאמרו לא שמענו מפי ב"ד מקודש דלמא אמליכו ולא קדשוהו למחר ושויה חסר ודמהני קדוש למפרע. ושפיר כ' התו' בשבת שנכשלו באכילה בשעה אסורה לפום דמשמע מהגמ' דבאמת עברוהו לאלול רק דבעת שבא אליהם לוי לא הי' עוד בירור גמור דעברוה. אמנם מלבד דפשטות לשון התוס' בר"ה דסיימו בלשונם וז"ל אבל הכא להם הי' עשירי משמע דגם כשעברו ב"ד שבא"י לאלול לא עברו בני בבל על איסור כרת. עוד יותר מפורש בלשון הריטב"א שם ד"ה ולא שמעתי וז"ל פי' ותקנת חכמים היתה שלא יצאו שלוחים לגולה על ניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש