דבר אליהו (קלאצקין) קסה

מכח מלוה והלכך אין נותנין דמע"פ אינו גובה מן היורשין וה"נ אמר ליתן משום הנדר והנודר ומת אין מחויבין היורשין לשלם. וגם להנה"מ שחולק ע"ז יש גריעותא דמש"ה אין כופין אותן. ולענ"ד צ"ע, דאטו בשביל שיש בדבר מצוה ג"כ מגרע גרע. ואדרבה מצד דהוי ענין מצוה הוי כהושלש וכמ"ש בקצה"ח לעיל דמצד מה שהתחייב מחיים לא גרע מהושלש, ומפורש בסמ"ע וש"כ דכשצוה ליורשיו ליתן אמרי' מלקדה"מ, וכ"כ הרשב"ם שם בב"ב ד"ה ופרכי' וז"ל ואי משום טעמא דמלקדה"מ לא הי' להם ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר מותו ע"ש, ועמ"ש ביד רמה להרמ"ה ז"ל וז"ל וכ"ת הא קיי"ל מלקדה"מ ומה לי אמר מחמת מתנה ומה לי מחמת הלואה כו' ועוד ק"ו הוא ומה מתנה דאי בעי לא יהיב מצוה לקיים את דבריו היכא דפקיד לפרוע חובתו דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם לכ"ש, מסתברא דרב ושמואל לית להו מלקד"ה כו' ע"ש וגם מלשון התוס' הנ"ל שהקשו דהא דברי ש"מ ככתובין ומסורין ולא הקשו דהא מלקד"ה מוכח דהיינו למאן דל"ל מלקד"ה (כשלא הושלש) או שלא אמר זה דרך ציווי (מדהוצרך לומר מנה לפ' בידי, ואפשר שאמר רק כדי לאמת את דבריו שלא יחשבו שאומר כן רק כדי שלא להשביע את בניו, וי"ל ג"כ שאמר בדרך תשובה כששאלו אותו), ועכ"פ פשיטא דאמרי' בזה מלקדה"מ, ואדרבה יש עדיפות מה שכבר נתחייב בזה המוריש בחייו. ובגוף לשון השו"ע דכשנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך כו' יורשיו פטורין, שביאר הגרע"א ת' קמ"ו דהיינו שנדר ליתן לעניים, צ"ע לענ"ד, דהא מקור הדברים הוא בב"י בשם הריטב"א בענין מי שנשבע לתת סך ידוע דהוי חיוב גברא כשהוא בחיים ואין מוטל וה על יורשיו, ומ"ש בלשון השו"ע או נדר ליתן לפלוני אולי היינו כשנדר ליתן מתנה מועטת למי שאינו עני, וע' ס"ס ר"ד ועמ"ש התוס' ב"ב דקכ"ג ד"ה הכא, דמכירי כהונה חשיב מוחזק משום דהוי מתנה מועטת ואסור לחזור בו וקמ"ל דהגם שיש ענין קנין קצת, דהא כל כמה דלא הדר בי' הוי כמוחזק, מ"מ יורשיו פטורין ליתן, ולא מיירי מנדר לעניים (די"א דהוי בכלל אמל"ג כמסירה להדיוט) וכבר הביאו ממ"ש הרי"ב ס"ז דשכ"מ שאמר כשיוציא אילן זה פירות אתננו להקדש או לעניים ואח"כ מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו, דדוקא לפי שלא היו הפירות בעולם משא"כ כשהיו הפירות בעולם, והגם די"ל דשאני פירות דהוי דבר מסוים ומבורר משא"כ כשנדר ליתן מעות לעניים (ע' חו"מ סי' רצ"א וריטב"א גיטין ד' י"ד וד' ס"ו וירוש' ב"ק ריש פ"ד) אכתי בלשון השו"ע י"ל כמ"ש (והמרדכי כ' רק לענין שיכול לחזור בו) וליכא למימר דאמרי' שמה שנדר הוא לפי שחשב שיתן בחייו ושיהא לו זכות המצוה, ודכשמת אגלאי למפרע שלא נדר ע"ד שיתנו יורשיו כשיהי' הוא חפשי מן המצות ודהוי אומדנא דמוכח וכאילו פירש שיתן כדי שיהי' לו זכות (הגם שנדרי צדקה צריכין שאלת חכם ופתח וע"י סרנ"ח סק"ד וגם אין פותחין בנולד וע' סרכ"ח סי"ב בהג"ה) דז"א, כמו שנתבאר דגם בנתינת היורשין יש זכות להמוריש, וגם הא הי' בידו שלא לאחר נדרו ולתת כשהי' בחיים (והנה גם להסוברין דבאמירה לצדקה ל"א דאמל"ג כו', וע' קצה"ח סר"צ סק"ב, שאני כשנודר לעני מה שמחויב בעצם, ועמ"ש בספרי אה"ר סמ"ו לענין תפיסת העני כשאינו רוצה ליתן צדקה, ושאני היכא שמבזבז הרבה לצדקה דהגם דלאח"מ לית לן בה וכמ"ש כתובות דס"ז, אכתי ליכא בזה חיוב המצוה, וע' ב"ב ד' קנ"ו בפירוש רגמ"ה)

והנה בגיטין ד' י"ד פרש"י ד"ה דמית נותן, לאחר שמסרן לשליח מת הלכך משעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל משום דמלקדה"מ ואפי' הי' בריא, הרי דהגם דהולך לאו כזכי זוכה השליח בעד המקבל, וה"נ היורשין זוכין בעד הדבר של צדקה, וע' ד' י"ג תד"ה והאי שלא פסק כח המוריש מאותו הממון דמכחו יורשין ולכאו' כשמצוה ליתן לצדקה גמר ויהיב עם גמר מיתה ולא הוי כמתנת שכ"מ דעלמא שאין הקנין אלא לאחר מיתה, משום דגמר ויהיב בקדימה כדי שיזכה בזכות המצוה קודם פטירתו מן העולם וכעין מ"ש בשבת ד' קנ"ג עשה דברים לפני מטתך, והגם דגוסס ג"כ אפשר במציאות שיחי' וכמ"ש בסנהדרין ד' ע"ח וע' ערכין ד"ז תד"ה דיתבי דייני ובספרי אה"ר סמ"ב אכתי כשמת מתוך גסיסה אגלאי מלתא שעמד למות וע' יבמות ד' ע"ט פרש"י ד"ה לר"א, דסריסו של מיתה אין לו רפואה, וא"כ אי נימא שזכות היורשין הוי אח"מ, ממילא זכו בעד מה שהניח מורישם למעשה הצדקה מקודם שהן זוכין בירושה, ועמ"ש הקצה"ח סרנ"א וסרנ"ב ממ"ש הרשב"א דירושה חלה עד גמר מיתה ודי"ל שירושה חלה דוקא אח"מ, וע"ש שכתב טעם קדימת מזונות האשה די"ל דהיינו משום דדברי הרב ודה"ת מי שומעין וכמ"ש בתמורה דכ"ה, והנה לפי מה שביארתי באה"ר סמ"ח דהיכא שדברי התלמיד גורמין שנפקע דה"ר מדינא לא שייך לומר דה"ר ודה"ת מי שומעין, ועכצ"ל דהיינו משום שע"י מתנת השכ"מ לא נפקע בעצם חיוב מזון האשה והבנות ורק דממילא אין מקום ממה לגבות המזונות, וממילא שייך לומר דדה"ר ודה"ת דברי מי שומעין. והנה גם להרשב"א דירושה חלה עם גמר מיתה אכתי זכות היורשין וזכות אנשי העיר בהמעות של צדקה בהדדי קאתו. וע' ב"ב ד' מ"ג שהכל אצל ס"ת עניים הם וע"ש ברשב"ם וה"נ הם עניים לענין צורך מקוה טהרה הנחוצה להם, וכדנימא שזוכין עם גמר מיתה פשיטא שלא פסק אז כח המוריש מאותו הממון, ודממילא אמדינן מה דהוי לזכות המוריש באמת. ואין להקשות ממ"ש ביו"ד סרנ"ט ס"ה דכשהקדיש בלשון שמסופקין בו ומת שאין ידוע כונתו נקראו היורשין מוחזקין, ולא אמרי' שחזקת היורשין מוטל בספק, דלצד הספק שהוא של הקדש זכה הקדש מכח המוריש קודם שזכו יורשין, (ובפרט להסוברין דבהקדש עניים ג"כ אמל"ג כו'), די"ל דכיון שהיורשין יורשין בודאי הסך הנשאר יש להן עדיפות ע' יבמות דל"ח ובש"כ סע"ה סקכ"ז דאפי' הספק פרעון קודם אכתי החיוב ברי והפטור ספק, משא"כ היכא שבודאי נתן לדבר מצוה דזה בא מכח המוריש (רק שמושלש ביד היורשין) ואזלי בתר אומדנא וניחותא שיש להמוריש מזה ואין תלוי ברצון היורשין. וכתבתי הנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין. סימן פה לכבוד גיסי הרב הגאון המפורסם בתורה ויראה חריף ושנון כש"ת מו"ה יעקב זלמן ליבשיץ ני'

מה שתמה מעכ"ת בקונטרסו היקר הנדפס בדברי חכמים] על מה שכתבתי בספרי אה"ר ליישב קושיית הכו"פ אמאי אינו חל טריפה על איסור אמה"ח מגו דחל על החלב, די"ל דכה"ג לא הוי איסור כולל, דבשעת הטריפות יש רק חלב הכנוס אז בדדי הבהמה שמותר משורת הדין, ותמה כ"ת דכיון דבעת שנהפך בשר הבהמה לחלב עוד יש איסור אמה"ח על הבשר שפיר אמרי' כולל