דבר אליהו (קלאצקין) קסד

מעולם וגזה"כ לפטור (ודכיון שאין בפחות מי' כדי להמית לא תלינן המיתה בהנפילה) משא"כ הכא שרק ע"י מה שלא שהה מעל"ע נתברר שנטרף בשעת נפילה (וגם אפשר שיתברר אח"כ הטריפות ע"י בדיקת האברים), וגם אי נימא דבנפילה פחות מי' לא תלינן הטריפות בהנפילה, עכ"פ פשיטא דהכא דמכריסא דתורא הוי י' טפחים נהי דפטור מתשלומי היזק מיתה כמ"ש הט"ז משום דכה"ג אין המיתה מצויה ואם מת חשיב לי' כאונס לענין תשלומין, אכתי כיון דקיי"ל שיש בזה דין נפולה לענין טריפות חייב בעל השור לשלם על מה שהוזק השור במה שנעשה טרפה וממילא תו לא נפקע החיוב גם אחר שמת השור תוך מעל"ע, והשתא שפיר יש מקום לומר כמ"ש בשם הכנס"י דמוכיח הש"ס דסבר ר"נ דיש חבטא בפחות מי' מדקאמר דאי שקיל מארי' דתורא כו' לא אפסדי' לתורא כו', ומשום שלא הי' מפסיד גם אילו מת השור בתוך מעל"ע משום שבעל האריתא הי' מחויב לשלם היזקו אילו הי' מתברר שהוזק ע"י הנפילה, דלפמ"ש י"ל כן גם להמסקנא, ודדוקא כשמת מיד בשעת נפילה פטור מתשלומין גם באגנדור

ועמ"ש התוס' ד' נ"ג ד"ה לענין כלים ושור פסוהמ"ק, דאי מיירי כשלא נפדו ניחא הא דקאמר יצא זה שאין המת שלו דגם למ"ד פודין הקדשים להאכילן לכלבים לא יכולים לפדותו לאחר מיתה דבעי' העמדה והערכה, ולכאו' משכחת כשלא מת מיד בשעת נפילה (וע' חולין ד' ל' דמפרכסת נפדית בהעו"ה) רק דאורחא דמילתא שמת מיד, ואולי לענין מ"ש והמת יהי' לו, דוקא כשמת בשעת נפילה והנה כמו"כ מיושב לפום הדיחוי דלית בי' הבלא למיתה, ובאריתא בלא"ה משכחת כמ"ש הרשב"א כשהפקיר רשותו ולא בורו דקרקעו הזיקתו, והאריתא להשקות השדות אינה של הפקר ולכאו' כיון שהיתה עמוקה אמה ורחבה אמה כשהיתה מליאה מים מבעי לי' לקמן אי איכא הבלא כה"ג וגם למ"ד דדוקא כשעומקה יתר על רוחבה היתה עמוקה יותר משהו, אלא דכיון שלא מת מיד רק תוך מעל"ע ניכר דחבטא גרם במה שנתרסקו איבריו, וכעין דקאמר נחזי אנן אי בחבטא מיית, ולהמסקנא דמתני' באיגנדר לבור וכפמ"ש הרשב"א, ממילא כל דיש בו כדי להמית אפי' באגנדר ע"י ההבל תו אין גריעותא במה דמוכח דחבטא גרים, ועכ"פ י"ל לכל האוקימתות דמ"ש לא אפסדי' כו' היינו לפי שהי' בעל האריתא מחויב לשלם ושפיר מוכיח דס"ל לר"נ כו'. סימן פד ב"ה יום ה' י"ג מר"ח שנת עת"ר, מאריאמפאל, כבוד הרב הה"ג המפורסם מצוין במעלות ומדות כש"ת מו"ה ישראל יהונתן ירושלימסקי גי' הרב דק"ק איהומען (פלך מינסק)

ע"ד שאלת כ"ת במכתבו בכפר שאין בו מקוה טהרה והפרצה מרובה, ומצד שהכפר עומד על הר גבוה נדרש הוצאה מרובה לעשות מקוה באותו מקום, ואחד מתושבי הכפר עשיר זקן ויר"א השתדל לאסוף כסף נדבות לצורך עשיית מקוה במקום אחר בריחוק איזה וויארסט מהכפר. ואחר עשיית המקוה נוכחו אנשי הכפר לדעת כי מצד ריחוק המקום כמעט שאין להם תועלת מזה, והתרעמו על הזקן הנ"ל שהשקיע את כספם לטמיון, והזקן הנכבד הנ"ל שחל"ח ופקד לפני מותו לתת מאה רו"כ לצורך המקוה הנ"ל, ומצד שאנשי הכפר אינם מוצאין תועלת מתיקון המקוה הנ"ל לא דרשו הכסף מהיורשים, ובין כך נתרבו תושבי הכפר ועתה יש תקוה לעשות המקוה בהכפר ע"י צירוף הכסף שיהי' להם כשימכרו המקוה הנ"ל ודורשים מהיורשים כסף הנדבה והיורשים טוענין שאביהם המוריש נתן רק לצורך המקוה שהשתדל בבנינה והוא ג"כ לכבודו ואינם רוצין לשנות מדעת מורישם

לענ"ד פשוט שהיורשין מחויבין ליתן הכסף לצורך בנין המקוה החדשה ולא להשקיע הכסף לטמיון בתיקון המקוה הרחוקה שאין בה תועלת (וע' עירובין ד' נ"ה יושבי צריפין כו') וזהו גם כבוד מורישם שיהא הכסף לצורך מצוה רבה כזו, ובודאי ניחא זה למורישם, ורק מצד מצב הזמן הקודם שלא הי' שום אפשרות להשיג הכסף הנדרש לצורך עשיית מקוה בהכפר, חשב הוא שיש תועלת בעשיית מקוה סמוך להכפר, וע' סנהדרין ד' מ"ח דאמרי' דניחא לי' שיתבזה לאחר מיתתו בשביל הנאת יורשין וע' חולין ד' י"א דקאמר וכ"ת משום אבוד נשמה דהאי ננולי' וע' ב"ב ד' קנ"ה ובחו"מ סק"ז ס"ב ובספרי אמ"ש ספ"ב ביארתי דניחא לי' שיתבזה לאח"מ כדי שיפרעו יורשין לבע"ח שלו ושזה הוא כבוד הנפטר באמת (ושלא יחזיקוהו ללוה רשע ולא ישלם), וה"נ לא לבד שהוא זכות להמוריש אלא שזה הוא כבודו

ואין מקום לומר דלפמ"ש המרדכי (פ' מי שמת סי' תרכ"ד) דכשאמרה אתן כך וכך לצדקה לאח"מ לא דמי לאומר סלע זו כשתבא לידי אתננה לצדקה דהתם כשבא לידו בר קיום נדרי' הוא משא"כ שכ"מ דבעידנא דהוה לנדרי' כבר מת ונעשה חפשי מן המצות ע"ש. ממילא ה"נ ליכא משום זכות המוריש ורק משום מצוה לקדה"מ ודממילא הרשות ביד היורשין ליתן הכסף כפי דברי המת לצורך תיקון המקוה הישנה, דז"א, דכיון שיש אומדנא דמוכח שאם הי' יודע שיהא אפשרות לבנות מקוה בהכפר גופא הי' אומר בפירוש שנותן הכסף למטרה זאת, הוי כאילו אמר כן בפירוש, וגם הוא מדת סדום להשקיע הכסף לטמיון דהא אנשי הכפר יהיו מוכרחין למכור המקוה הנ"ל ובלא"ה ז"א, דבודאי יש בזה זכות להמוריש וכמ"ש הט"ז או"ח ס"ס תרכ"א ממ"ש עה"כ כפר את עמך שאף המתים צריכים כפרה ויש להם זכות בנתינת צדקה עבורם וכן מוכח מדקאמר בהוריות ד' ו' גבי עגלה ערופה דמיגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים, ואס"ד שאינם בגדר כפרה לא הי' שייך סברת מגו דלא מצינו זה אלא בהא דאמרי' בסוכה ד' ז' דמיגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת, דגם לענין שבת הוי רה"י ע"י דפנות אלא שדפנות כאלה אינן מועילות (וע' ב"מ ד' ח' וד' ל"ט מגו דמוקמ' אפוטרופא ותמירה די"ט וריטב"א יבמות דק"כ) ועכצ"ל דכיון דהוי זכות החיים ממילא יש בזה גם זכות וכפרה להמתים וע' סנהדרין ד' ק"ד ברא מזכי אבא (וע' סוטה ד' י' ד"ה דאתיי"ה) וממילא עי"ז שנותנין היורשין הכסף לצורך מקוה טהרה מטעם מצוה לקדה"מ שהוא להם זכות ומצוה יש בזה גם זכות המוריש שגרם זה, ומ"ש המרדכי היינו רק לענין שלא נעשה נדר ויכול לחזור בו משא"כ הכא לענין מלקדה"מ כיון שלא חזר בו, וכיון דהוי גם זכות המוריש אמדינן מה שהוא זכות יותר להמוריש

וע' בקצה"ח ס"ס רנ"ב בא' שנדר ליתן מעשר כספים מנכסיו וקודם מותו צוה ליתן מעשר מנכסיו כפי מה שנדר בחייו, דדמי למ"ש התוס' בב"ב דקע"ה ד"ה ורב דכיון שהשכ"מ צוה ליתן להם מכח מלוה אין לו אלא