דבר אליהו (קלאצקין) קסא

ומצד הספק אם שהה אחר שהועלה מן המים דאזלי' לחומרא לפי שיותר מצוי ששהה יותר משעה אחת וכמ"ש הר"ן והובא בח"מ ס"ק נ"א, יש בנ"ד צירופי קולא שהביא הגרע"א זצ"ל סי' ק"ז שבצירוף דעת הטור דבלא ראה הטביעה אף באשתהי מעידין ודעת הרמ"א בשיטה ר"ת דבכל גופו שלם אף באשתהי מעידין יש לסמוך על מה שמכירין את בגדיו יע"ש, וגם יש מקום צירוף לומר דשאני בימיהם שלא היו מדקדקין לתפור בגדיהם לפי מדת האיש בצמצום, וע' שבת ד' י"ב פרש"י ד"ה בני מחוזא, שהי' בגדיהם רחבים כשל אשה. וע' נדרים ד' מ"ט דכד נפק ר"י כו', ובסנהדרין ד' כ' שהיו מתכסין בטלית א'. (ומ"ש בתנחומא וביבמות ד' ע"ו, שאני שאול שהי' משכמו גבוה כו' ושהי' מלך משא"כ בזה"ז ובפרט במדה"י שמדקדקים הרבה שיהי' בצמצום כפי מדת הלובש, דממילא רחוק יותר חשש שאלה, ובנ"ד מבואר בהגב"ע שהכיר כל בגדיו ומנעליו ושפילקע שהי' שאול אצלו מאיש אחר ונמצא תחוב בשלייף שלו, וכבר הביאו מ"ש הצ"צ דכה"ג ל"ח לשאלה לפי שאין השואל רשאי להשאיל, ועמ"ש הפ"ת ס"ק צ"ו, ועמ"ש סקצ"ה בשם הנוד"ב מצד חזקה דכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו, ולענ"ד צ"ע, דהא אין ידוע לנו מי הוא הנמצא והנטבע ורק ע"י הבגדים אנו רוצין לברר זה, ובשלמא אילו היינו יודעין מי הוא הנמצא, הי' שייך לומר שמצד חזקה הנ"ל אמרי' דהבגדי' הן שלו ושהן בחזקת יורשין, משא"כ השתא שאין ידוע לנו מי הוא ועכ"פ הכרת בגדיו מהני לאצטרופי, ובפרט בנ"ד שפקידי הפאליציי מהרו והזדרזו לשלוח להם שיבאו ויכירו, ובספק השקול יש להעמידו בחזקתו שלא נשתנה צורתו (ודוקא לענין חזקת חיות י"ל דכיון דהשתא כבר מת לא שייך הך חזקה וע' ט"ז ונה"כ יו"ד סי' שצ"ז)

ועמ"ש הפ"ת ס"ק ק"כ בשם תשו' פנ"י שאם מכירין אותו בטב"ע תו ל"מ סימן מובהק משום דיש הוכחה להיפוך מדלא אשתני ע"י דאשתהי, ולענ"ד צ"ע דממ"ש דכדאשתהי מתפח תפח אין הכרח לומר שתמיד משתנה כ"כ עד שלא יהא אפשרות להכיר, וקאמר רק דכדאשתהי אין לסמוך על היכר הטב"ע, וע' בכורות ד' כ"ח דאיכא דמשתני ואיכא דלא משתני וגם לפום דמיבעי לי' בזה, היינו משום דמהלשון "מפני שהם משתנין" משמע שתמיד משתנין, משא"כ מהלשון דאשתהי מתפח תפח אין משמעות והוכחה לומר כן, ומ"ש להוכיח ממ"ש התוס' ד' קט"ו בהא דקאמר אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין דאי סי' לאו דאו' איירי הכא בסימנים מובהקים דהוי דאו'. ודמ"מ דוקא כדחזינהו לאלתר, לענ"ד צ"ע דא"כ יקשה מנלן להש"ס לומר שהכירו אותו ג"כ ע"י טב"ע דהא י"ל שלא אמרו שמכירין בטב"ע ורק שאמרו הסימנין. וגם יקשה דכיון שאין הטב"ע מברר להקל ומשום דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו כו' ומש"ה ל"מ אפי' לצרף, מכ"ש שאין בהטב"ע בירור להחמיר שאין זה האיש שהסימנין מוכיחין עליו, דהא גם אילו היינו אומרין שבודאי משתנה הטב"ע שלו, אפשר דקאמרי בדדמי ונדמה להם שמכירין אותו גם בטב"ע, ועכצ"ל דכיון דקאמרי בדדמי ולפי דמיונם כבר מת יש לחוש שבדו מלבן הסימנין לאמת דבריהם ומשום שנתודע להם שכך היו סימניו אמרו שהכירוהו ע"י סימנין, הגם שלא ראו הסי', ובודאי לא איירי שראו עוד אנשים סימני הנטבע, דא"כ לא השיא נשותיהן ע"פ עדות הנשים לחוד, ומש"ה דוקא כדחזינהו לאלתר, שאינו אלא חשש בעלמא מהני זה לצירוף, ובפרט דנשי לאו דיני גמירי ולא אסקו אדעתייהו שלא יספיק הטב"ע, וא"כ אין לחוש שמשקרין במה שאומרין שמצאו בו הסימנין כדי לאמת דבריהם כיון דלא אסקו אדעתייהו שיש צורך בהגדת סי', וממילא מוכח שבאמת הכירוהו ע"י סימנים (וקצת י"ל ג"כ דהיכא שהטב"ע מברר. ואם יתברר שאינו כן יתראו לבדאין, אינן סומכות עצמן על דמיונן) ולהתירוץ ב' של התוס' מהני רק ע"פ טב"ע, ודלא בעי לאוקי בס"מ דלא שכיחא, וגם הא בודאי לא ידעו מקודם הסי' מובהקין של הת"ח שלא הי' להם שיח ושיג עמהן. וע' ב"ש ממ"ש המרדכי דמ"ש וקאמרי סי' היינו דאו קאמרי סי' ובנ"ד הכירוהו גם ע"י סימנין במקום מיוחד כמו השטופלען בראש חוטמו, וכן מצאו באמתחתו ספר זכרון רשום בכתב ידו האדרעסין של קרוביו ומיודעיו ואיך להתנהג בעשיית עניבות שהי' שייך לעבודתו ומלאכתו, ואילו היינו אומרין דכדאשתהי אי אפשר שיהא הטב"ע שלו בדמיון לכפי מה שהי' בחייו, ממילא הי' זה בירור גמור דלא אשתהי, אך כבר נתבאר דלפענ"ד גם כדאשתהי אפשר שיכירוהו ע"י טב"ע. ואפשר דלא אשתני וגם כדאשתני אפשר לפעמים שיכירוהו, ומדקאמר הש"ס בלשון דכי אסקוה חזייה בשעתיה (שיש חלוקי דיעות בהשיעור, והביאו מ"ש בת' מהרי' מברונא דהיינו שיעור כ"ד שעות) ולא פירש הש"ס השיעור בזמן קצוב בדיוק, משמע לומר דגם רבנן דריב"ב מודים שלא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין, שהוא דבר הנראה בחוש שזה משתנה לפי האדם כו' ופליגי על ריב"ב רק לענין השיעור ג' ימים ודכל שהוא תוך ג"י וחזי' בשעתי' ליכא חששא, ומודים דלענין הא דבעי' דכי אסקי' חזיי' בשעתיה, משתנה השיעור לפי האדם כו', ועכ"פ בנ"ד שמצאו קצת סימנים ג"כ בגופו והכירו ג"כ את בגדיו ונמצא באמתחת בגדיו ניירות שאין דרך להשאילם (כמו מכתבי אשתו) יש הרבה צדדים לצרף להתיר האשה מכבלי העגון לענ"ד. סימן פא

התו"י בכריתות ד' י"ב ד"ה לא נתכוונתי להעיד כתבו דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכונו להעיד ולא הובאו לשם עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב"ד. והנה הגמ' יש לפרש דהיינו דכיון שלא נתכוין לשם עדות הויא מילתא דלא רמיא עילוי' ולא מדכר וכמ"ש בכתובות ד' כ' האי סהדותא עד ס' שנין מדכר כו' ולא היא כו' כיון דרמיא עליה (ובפרש"י לפי שעשאוהו עד בדבר) אפי' טובא נמי, משא"כ כדלא מתכוין להעיד דלא רמיא עילוי'. והגם דהתם היינו דוקא אחר ס' שנה (ועמ"ש בספרי אה"ר סי' כ"א בהא דקאמר בב"מ ד' ע"ט שהמוכר שדהו לס' שנה שא"ח ביובל כו' דמדפריך הש"ס סוף סוף לכי מטי שיתין שנין כו' ולא משני דזבין לי' לאלף שנין דתו לא שייך לומר דקא כליא קרנא משמע לכאו' דקאמר בדיוק לס' שנה ודכשמוכר לזמן ארוך הרבה חשיב לצמיתות, ואפשר דהיינו לפי שאחר ס' שנה אין אדם זוכר ענין המכירה וכבר נשכח מלב, וכל הזמן שזוכרין המכירה היא חלוטה לצמיתות אצל הלוקח ואין נפקותא במה שחוזרת השדה אחר מאה שנים, לפי שאצל המוכר והלוקח ואנשי הדור נחשב המכירה לצמיתות, ועמ"ש הב"י גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני עד אחר זמן יותר מס' שנה