דבר אליהו (קלאצקין) קס

ולכאו' י"ל דמ"ש בירוש' דלמה אינו גט. אני אומר מתעסק בשטרותיו, היינו דממילא גם כשכותב בלב שלם גרע מהרכנה דהוי ע"י מעשה המוכיח משא"כ מעשה הכותב דאין הוכחה מגוף הכתב וממילא הוי כונת הלב בעלמא, ועפ"ז י"ל דהיכא שניכר מתוך הכתב שאינו כותב דרך מתעסק. שמפרט תנאי הנתינה וגם נשבע שלא לבטל הגט וכותב ביחוד להסופר והעדים, בכה"ג הוי הכתיבה טפי מעשה מדיבור, וע' ח"ס יו"ד תשו' רכ"ז דמש"ה א"צ שיאמר דבר בשעת מסירת הגט (וכשאומר בפיו לסופר חשיב טפי כתיבת הגט כדיבור)

ולכאו' מדפריך הש"ס בגיטין ד' ע"א על הא דא"ר כהנא א"ר חרש שיכול, לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו מהא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד והא יכול להגיד מתוך הכתב, משמע שהש"ס דילן מוכיח מזה דבעי הגדה בפה, ועמ"ש בתוד"ה אר"ז דפשיטא ליה דגבי גט א"צ הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דבור אבל לרב כהנא דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור מעליא הוא, ולכאו' צ"ע דהא גם מדברי רב כהנא לא מוכח דהוי כדיבור רק שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ועמ"ש התוס' בחולין ד' י"ב ד"ה ותבעי, ואולי י"ל דלהש"ס ג"כ ס"ל חשש מתעסק והשטאה, וכשנשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו הוי כעין מ"ש בבעה"ת (שער מ"ב ח"א) דכשתבעו והודה אין טוענין טענת השטאה כשלא טען כן כו' וע' ש"כ סי' פ"א סקי"ב. ובנ"ד דל"ש שיאמר כשם ששחקת בי כך השטיתי בך י"ל דגם החולקין על הבעה"ת מודים, משא"כ חרש שכותב כתבו ותנו גט לאשתו, בלא כתיבה ובקשה מקודם, וממילא אי כתיבה הוי כדיבור י"ל דהוי בכלל מ"ש ומדבר שקר תרחק (ע' שבועות ד' ל"א יבמות ד' ס"ג סוכה ד' מ"ו) ויש להעמידו בחזקת כשרות שלא היתה כוונתו להשטות (כ"ז שאינו אומר כן בעצמו וגבי הודאת ממון מוציא מחזקת ממון), וקצת י"ל בזה גם כונת התוס', דכיון דגבי חרש אא"ל שאמר אח"כ שלא כתב דרך השטאה עכצ"ל דכתיבה כדיבור ודממילא ל"ח לזה ומתישב מ"ש בחי' הרשב"א דהמסקנא הוי כהירוש' ומשום דכיון דלא הוי כדיבור יש חשש השטאה או מתעסק שאין מחויב לדקדק במה שכותב, וסומך א"ע שלא יגרום מכשול ושלא יתירוה להנשא עי"ז (ואפשר ג"כ שסומך א"ע שיודיע אח"כ שלא כיון לגרשה), וממילא יש עדיפות כשיש עדים שלא כתב כדרך מתעסק וגם ניכר מתוך הכתב שאינו דרך מתעסק והשטאה. והנה כל צורך ההיתר ע"י הגט הוא רק אם ח"ו לא יוכל לשוב לביתו ויאבד זכרו רק שלא יתברר שמת. ואז יהא ג"כ צירוף היתר מטעם אומדנא, ויהא עכ"פ תועלת בגט כזה כדא"א בענין אחר, לענין צירוף לצדדי היתר אחרים. סימן פ בעז"ה סיון שנת תרע"ד. לכבוד הרב הה"ג חוב"ק בחדרי תורה מו"ה צבי הירש ג"י קוויאט החוב"ק פיעסק (פלך הוראדנא) בעמח"ס חמדת צבי

ע"ד שאלתו (במכתבו מיום ה' אייר) בדבר האשה שהלך בעלה לאמעריקא לבקש מזון וטרף לבני ביתו והתאכסן אצל קרוביו בבאסטאן ופתאום נאבד והודיעו מזה להפוליציי ובמשך איזה שבועות נשלח מהפוליציי שיבאו להכיר איש אחד שנמצא נטבע במים אם הוא האיש שנאבד נ ותיכף הלכו לשם והכירו אותו היטב בטב"ע וכמבואר בהגב"ע של הרב מ' מרדכי קלאצקי מבאסטאן והרב הנ"ל כתב שיש ריעותות בהעדים לפי שהודו בעצמם שאינם שומרים שבת כראוי ונושאים מטפחת האף בש"ק, ומלבד זה הוי ספק אשתהי יותר משעה מזמן שהעלוהו מן המים, ותו א"א להכירו גם ע"י טב"ע

הנה מצד הריעותות שיש בהעדים כבר ביארתי במק"א (למעלה סי' כ"ו) ליישב מ"ש הפ"ת סקי"ח בשם הקהלת יעקב ממ"ש הנמ"י פז"ב דכל שאינו רשע דחמס פסול רק ממ"ש אל תשת רשע עד וכשר לעדות אשה דאפי' עבד כשר לזה ומלבד זה מבואר ביו"ד סי' קי"ט ס"ה שהחשוד על איסור חמור אינו חשוד על איסור קל ממנו כל שהוא חמור בעיני בנ"א שנזהרים בו יותר מבחמור וע"ש בש"כ סקי"ג שכתב ליישב מ"ש סי' ב' דדוקא בעו"ג ומחלל שבתות בפרהסיא הוא דהוי חשוד גם לשאר דברים, ומדלא כתב הש"כ ליישב דעו"ג ומחללי שבתות חשידי גם על איסור שחמור יותר בעיני בנ"א, משמע מזה דאפי' מחלל שבתות אינו חשוד על דבר שחמור יותר אצל בנ"א. וא"כ כיון שבאותו מקום נתפרצו בהוצאת מטפחת האף בשבת ונעשה להם זה כהיתר, אין הפרוץ בזה חשוד לשקר ולהכשיל בעניני עדות אשה שחמור הרבה יותר בעיניהם. וע' בכורות ד' ל' דבאתרי' דר"י שביעית חמירא להו כו', וע' יומא ד' כ"ג דאיבעיא להו שפיכת דמים הוא דזל אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא כו', ועד"ז כשנתפרצו באיזה ענין שנעשה להם כהיתר, דבכ"ז לא חשידי על מה שגם עתה הדבר חמור אצל בנ"א וכדקיימא קיימא, ובפרט דגם עצם האיסור קל יותר מענין המכשול בעדות אשה ושמכשיל בכל ביאה וביאה, וע' פ"ת יו"ד סי' ב' סק"ח לענין מחלל שבת באיסור דרבנן, ובפרט כשנעשה להם כהיתר, (ועמ"ש גבי כותים דכל מצוה שהחזיקו כו'. ודדוקא אי הוו כעכו"ם פסולין לעדות מגזה"כ גם כדלא חשידי לשקר) ואינו חשוד להכשיל בדבר חמור ולהיות ג"כ רע לבריות לפי שמקלקלה בעדותו. דאח"כ כשיבא בעלה תצא מזה ומזה

ומכבר אמרתי לתרץ מה שהקשו המפרשים בחולין ד' י"ב בהא דקאמר לימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה כו' חזקתו שחוט אלמא אמרי' רמא"ש מומחין הן, והקשו דדלמא אתיא ברייתא כמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. ואמרתי בימי ילדותי דלפמ"ש בתוד"ה הרי, ממ"ש בתוספתא דה"ה נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו' ומשום דחשוד אגניבה לא חשוד אנבילה, וכיון דבתוספתא קתני לה בהדדי בהדי הברייתא שמביא הגמרא. ממילא עכצ"ל דס"ל שישל"ע מה"ת דאלת"ה לא הי' החשוד על הגניבה נאמן על איסור נבילה דרבנן. ולכאו' יקשה דכיון דקיי"ל שאינו חשוד גם על איסור קל ממנו כל שבנ"א באותו מקום נזהרין יותר בזה האיסור. וא"כ משכחת שגם החשודים על הגניבה מדקדקים ונזהרים בעניני שחיטה ומאיסור נבילה מדרבנן, אך י"ל דאא"ל דס"ל להברייתא אשל"ע מה"ת דא"כ יקשה דלא הו"ל להברייתא לסתום ולומר דחזקתו שחוט. דהא במקומות שנזהרין וחמור אצלם ענין גניבה, מי שהוא חשוד באותו מקום על הגניבה חשוד גם אנבילה, ועכצ"ל דס"ל ישל"ע מה"ת דממילא חמיר טפי דאיכא מלקות וכמ"ש ביומא ד' ל"ו ומש"ה לא חשוד אנבילה וכמ"ש בש"כ שם שכדי שלא להוציא מחזקת כשרות דיינינן לי' הכא והכא לקולא דאולי חמיר עליו טפי מה שחמור עונשו ע"ע ד"ת גם כשאין הבריות נזהרין בזה.