דבר אליהו (קלאצקין) קנט

ליה ועוד אם באת להכשיר א"כ הוה ניחא ליה, וה"נ אילו הוה המקוה כשר הוה ניחא ליה, לענ"ד שאני התם דהוי ענין ניחותא בעצם (וגם היינו קודם שנמסר לצבור וכמ"ש בלשון התוס' שרואה בשעת עליי' והגזבר לאו כל כמיני' להפסיד להצבור, וע' ב"ק ד' צ"ח) וגם יש צירוף מ"ש שאם באת להכשיר כו' ודאא"ל דאדרבה הא אם יפסול כו' דז"א דכיון דביתר הפרות מגלה דעתו דניחא לי' תו א"א להכשיר. וגם שאני התם דגזה"כ לרבות לפסול ממ"ש אשר לא עובד בה מ"מ ומש"ה הגם דהשתא לא ניחא לי' אמרי' דגזה"כ ומשום דהואיל בשאר פרות כו' (ועפ"ז יש מקום לסתור מה שביארתי באה"ר סל"ט בההוא דב"ק ד' ס"ו דכיון שאם יתחייב הגזלן לשלם לא חשיב יאוש הנגזל ולא יקנה. וכן עמ"ש דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. הגם דתיפוק דלולי החיוב בב"י הי' יכול להשהות החמץ והי' ברשותו עמש"ש), ולא שייך כ"ז הכא שכל הצנור הוא רק לצורך המקוה. ולא ניחא לבעלים קלקול הפוסל המקוה. סימן עט בעז"ה יום ג' כ"א מג"א שנת תרס"ד. לכבוד אחי הרב הגאון תפארת ישראל מו"ה ישראל איסר יעקב גי'

מ"ש במכתבו ע"ד מ"ש האחרונים להקל במקום עיגון שיכתוב הבעל בכת"י לסופר ועדים שבמקום האשה שיכתבו ויחתמו ויתנו הגט לאשתו ושיכתוב הבעל בפירוש שאינו כותב דרך מתעסק בעלמא ושמקבל ע"ע בשבועת התורה שלא לבטל כ"ז. (ודכשאין ב' עדים המכירים חת"י הבעל מהני מה שהערכאות מקיימין ח"י הבעל) לענ"ד יש מקום צירוף קולא. דגם לפמ"ש הר"ן ס"פ התקבל בשם הרמב"ן דשאני גט דכיון דבעי לשמה ובעי נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו לה הבעל אין הסופר ועדים חותמים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו. וע' ד' כ"ב תד"ה והא. דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה כו'. וע' עירובין ד' י"ג תד"ה אבל. דמש"ה עד שישמעו קולו משום דמסתמא לא ניחא לי' לבעל לגרש, וע' גיטין ד' ע"ב תד"ה קולו דכיון דקים לן שמתרצה לא בעי' שמיעת הקול כו', ומבואר דהא דבעי ציווי ממש (הגם דס"ל להרמב"ן שא"צ שליחות בכתיבה) היינו משום דמסתמא אינה עומדת להתגרש וי"ל ג"כ דמש"ה יש סוברין דל"מ כתב ידו שלא בפני הסופר ועדים משום דדוקא כששומעין מפיו בתורת שליחות אין השליחות מתבטלת ע"י השתנות רצונו. משא"כ כדליכא תורת שליחות רק שגילה דעתו שרוצה לגרשה מנין יודעין הסופר ועדים בשעת כתיבת וחתימת הגט שלא נשתנה רצונו וענין הגט חוב הוא בעצם (וגם כשנשבע שלא יבטל הגט שבודאי לא יבטל הגט, אין הוכחה שלא נשתנה רצונו). והשתא י"ל דכשנותן גט לאשתו ע"ת שלא ישוב מן המלחמה, דכיון שאין בגט כזה שום ענין חובה, דהא כשישוב לביתו במשך זמן הקצוב יתבטל הגט ורק אם ימות ולא יהיו עדי מיתה יועיל הגט להתיר אשתו מכבלי העגון, וע' ש"מ כתובות ד' ט' בהא דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות הי' כותב לאשתו דמשום תקנת עגונות היו עושין שמא ימות בלא עדים ושמא יהא שבוי כו'. ומגרשה כדי שלא תתעגן מחמתו ומקיים בזה מצות גמ"ח בגופו, וע' ב"ב ד' י"ב דהגם דאיכא קפידא ברוחות חשיב לה זה נהנה וזה לא חסר שכופין ע"ז (דהוי חשש רחוק מאד שיצמח לו עי"ז איזה ריעותא) וכיון דמצוה קעביד והגט זכות הוא להם בודאי גמר בלבו לגרשה כמ"ש ב"ב ד' מ"ח ערכין ד' כ"א (וע' קצה"ח ס"ס ר"ה) ועדיף גם מהיכא שמחויב לגרשה שהוא מפסיד בדבר רק דניחא לי' לעשות כתקנת חכמים משא"כ בנ"ד שאינו מפסיד כלום. וא"כ לא מיבעי לתירוצא קמא של התוס' ריש זבחים, דדוקא זינתה לאו לגירושין עומדת משום שאם ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו, דא"כ בנ"ד סתמא לגירושין כזה עומדת, אלא אפי' לתירוץ השני של התוס' דהיינו משום דלאו להתגרש בגט זה עומדת (ועמ"ש באה"ר סמ"ז ובאמ"ש סמ"ב) היינו משום דהתם אין מצוה בעצם שיגרשנה והגירושין הוא רק כדי למנוע ממכשול חטא, ולא איכפת לי' להבעל מה שיתאחרו הגירושין כיון דבלא"ה לא אגיד בה. והוא אינו שוקד לטובתה כיון שזינתה ופשעה בנפשה, משא"כ הכא דהגט הוי מצוה בעצם והוא רוצה שתתגרש בהקדם האפשר כדי שלא תתעגן כיון שהוא שוקד ודורש טובתה, וממילא ל"ש כאן לומר דלאו להתגרש בגט זה עומדת, וממילא מהני מה שכותב הבעל שלא בפני הסופר ועדים, וכן ל"ש חשש שכתב רק כמתעסק בעלמא, דז"א דבודאי כתב בלב שלם כדי שלא תתעגן

ועפ"ז אמרתי (שנה עברה שנת תרס"ג בהיותי בדובבעלן) בנידון גט שכ"מ ע"ת שהי' חשש פן יכבד על החולה להגיד בפיו לשון התנאי, דכיון שכל צורך הגט הי' כדי שלא תזקק לחליצה וכשימות אגלי למפרע שהי' צורך מצוה בהגירושין כדי שלא תתעגן לפי שהיבם הי' במדה"י וגם כבר החליטו הרופאים שלא יקום מחולי זה (כדמהני אומד הרופאים לענין הקמת יום ויומים), ממילא הגם שמבואר במהרי"ק ת' כ"ז דכששינה השליח משליחותו וגרש בלא תנאי פסול הגט. דהגם שמת ואגלאי למפרע שלא הי' קפידא בדבר. אכתי בשעה שעשה שליחותו שינה שליחותו, ודמי למ"ש ד' כ"ט דכדא"ל שקיל מינה חפץ כו' ואזל איהו ויהב לה גיטא והדר שקל ממנה החפץ פסול הגט משום דבשעה שמסר לה הגט שינה משליחותו, עפמ"ש, שאני גט שכ"מ ע"ת, ולכאו' גוף הוכחת מהרי"ק צ"ע דשאני התם שיש קפידא בדבר שלא תעכב החפץ עד אחר נתינת הגט שאינו לפי כבודו שלא תאמין בו ובשלוחו (וע' ב"מ ד' ט"ז תהא במאמינו בההיא הנאה דלא קא"ל מידי וקא סמיך עליה כו') ולא הוי קפידא מועטת מהיכא שא"ל אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעלי'. משא"כ בנידון המהרי"ק, ועמ"ש הש"מ בב"מ ד' ע"ח בשם הרמב"ן בענין שוכר בהמתו להר כו' דכיון שלא מתה מחמת אויר מאי איכפת לי' לבעה"ב יע"ש וה"נ אגלאי למפרע שלא הי' מקום קפידא, ובשלמא במה שתלוי ברצון האדם אפשר דהוי כעין מ"ש הנמ"י ר"פ החולץ כדי"ל שענין אחר גרם שתפיל משא"כ הכא (וע' ע"ז ד' נ"ה חגיגה ד' ה' יבמות ד' נ' תוס' ר"ה ד' ט"ז ובאה"ר בפתח דבר בענין בישול בשבת ואח"כ אקלע חולה שיב"ס), ועכ"פ צ"ל דמ"ש המהרי"ק היינו משום דבשעה שעשה שליחותו לא הי' אפשר שתתגרש כפי שאמר השליח משא"כ בנדון הנ"ל שלא הי' שום שינוי לא מצד הסופר ועדים ולא מצד הב"ד והוא בעצמו נתן הגט, וגם עמ"ש הרדב"ז (הובא בפ"ת סקמ"ג ס"א) דהוי כאמר בפירוש שמגרש על תנאי, ואין קפידא מה שבשעת נתינה מפני החולשה לא הי' יכול להזכיר התנאי (ושאני ההיא דב"מ ד' ס"ו שהי' יכול להתנות ולא התנה), ובפרט שבודאי גמר בלבו שתתגרש כדי שלא תזקק לחליצה, וגם כשהמגרש הי' כהן יש לצדד עפמ"ש.