דבר אליהו (קלאצקין) קנח

ונמסר בהרבה מקומות להדיוטים, וגם אלה אשר יחפצו להכניס א"ע אין בכחם למחות ולגדור פרצה שנתפרצה, ושכבר דשו בה רבים, והמוחים והצועקים ע"ז ימתחו על עצמן קו חשד אצל אנשי ההמון כי לכבוד וטובת עצמם הם דורשין, ואצל ההדיוטים המסדרים נעשה הענין החמור הזה היתר א"א לעלמא (ואשר מצד חומר הענין על עדי הגט להרהר בתשובה) כעין מסחר וחנות ויעשו מעשיהם בבהלה ובחפזון בפחדם פן ימלכו הזוג וישלימו ביניהם ולא יתגרשו ופן ילכו למסדר אחר ומצד רוב בהלה לא יתבוננו במתינות ולא לבד שיעשו לכתחילה מה שכשר רק בדיעבד ושעת הדחק אך כי לפעמים נכשלין גם במה שפסול אפי' בדיעבד, והמסדרי גיטין האלו קשין לעולם היהדות יותר גם מכל שאינו יודע בטיב גיטין שארז"ל (קדושין ד' י"ג) שקשין לעולם יותר מדור המבול כו', דהגם שנכשלין בגיטין פסולין, אפשר דליכא כ"כ חשש ממזרות וכמ"ש בקדושין ד' ע"א "שצדקה עשה הקב"ה. עם ישראל שמשפחה שנטמעה נטמעה", ומצד שנעשה המכשול בשגגה וחסרון ידיעה ואפשר שהוא אינו יודע בעצמו שאינו יודע בט"ג (והגם שגם האומר מותר קרוב למזיד לא בכל דבר הוא כן כמ"ש במק"א) צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, כו' כשנכשלין בשגגה, משא"כ אלה הנכשלין מצד שלהוטין אחרי הממון שמקבלין מסידור הגט, שהוא קרוב למזיד ביותר להתנהג בקלות וחפזון בענין החמור ביותר היתר א"א לעלמא (וכסף כזה אינו מטהר ממזרים ולא אפקעינהו רבנן לקידושין כה"ג) ומצד שלא לבד שהמסדר והסופר והעדים גורמין, כ"ז אך גם הזוג וקרוביהם פושעין בדבר מה שהדבר קל אצלם ואינם פונין א"ע לב"ד מומחה (וע' קדושין ד' נ"ו לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואי לא עכברא חורא מאי קא עביד") אפשר דכה"ג לא הוי בכלל מ"ש שמשפחה שנטמעה נטמעה, וכאשר בעתים האלה ימצא כאלה גם בין הרבנים ואשר בשם רב ומ"צ יכונו בודאי הוי לעיכובא שצריכה האשה להביא מעשה ב"ד ולדקדק ולידע אם הב"ד בר סמכא בענין חמור כזה ושלכה"פ לפי דורו ומקומו הוא ראוי לאותה אצטלא וכמ"ש ר"ה ד' כ"ה יפתח בדורו כו' (והתקנה שלא להוציא לעז כו' הוי רק כשהמסדר ראוי לכך ושישים נגד עיניו הסכנה הכרוכה בהיתר א"א לעלמא ע"י גט פסול ח"ו ד' ישמרנו) סימן ע"ח

בשו"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל"ו "שמותר לעשות מקוואות ע"י צנורות וסלונות של עץ שמביאין מים מן הנהר או שאר מעיין אל המקוה, או צינורות של הגגות, ולא חיישי' שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית ומקבלים דלא מיקרי קבלה אף אם היה בהן גומא הואיל ולא עשאו אדם בכונה" וכ"כ הב"י ממ"ש המרדכי בקדושין סי' תק"ס דההיא דמקואות החוטט לקבל בו צרורות בשל עץ בכל שהוא היינו דוקא כשהתחיל לחטוט וגילה בדעתו דניחא ליה שיהא בית קיבול והמים יתחלחלו עד שיתררב לקבל רביעית אבל אם לא חטט בו משהו אפי' ניחא ליה במה שנעשה ממילא נראה דלא חשיב כלי דלא עדיף מחש"ו דהעלו לגג דאין בכי יותן אע"ג דניחא לי' לבעלים עד שהיפך", והגאון ח"ס זצ"ל בתשו' ר"א תמה על המרדכי דאדרבה משם ראי' להיפוך דהא בחולין ד' י"ג דא"ר יוחנן ל"ש אלא שלא היפך בהן כו', קאי על החשו"ק שאם הפכו בהן מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם וה"ז בכי יותן ומיירי שאין הגדול יודע כלל מזה אבל בשל גדול פשיטא דסגי במחשבה ושמחה בעלמא, וכיון דמדמה הש"ס הך דכי יותן דהכשר לענין עשיית כלי לקבל טומאה כדמייתי התם בחולין מהא דתנן האלון והרמון והאגוז כו' מבואר מזה שכשנעשה כלי מאיליו והי' הגדול שמח ורוצה בו הי' נעשה כלי לקב"ט וממילא פוסל המקוה משום שאיבה עכ"ד (והובא בפ"ת סקכ"ד)

ולענ"ד מלבד מה דבלשון המשנה פ"ג דמכשירין אם שמח בכי יותן" היינו שמראה אותות שמחה (וע' יומא ד' ס"ו "שמח בלבבו בהדרוקן" ומיושב גם למאן דפליג על ר"א בר יעקב בקדושין ד' מ', ובפרט שהי' ע"י שתוף וע' סנהדרין ד' ס"ג, ועכ"פ לא חמיר העונש כ"כ על הרהור בעלמא), עוד זאת הי' שם ענין הוכחה גם ממעשיו וכגון "היו זיתיו נתונים בגג וירדו עליהן גשמים" דאיכא הוכחה ממה שלא נטלן מהגג כשראה שגשמים יורדין, וגם מ"ש "החמרין שהיו עוברין בנהר ונפלו שקיהם למים אם שמחו בכי יותן", ניכר ממעשיהם שלא מיהרו בזריזות להוציא השקים מהמים, ועמ"ש התוי"ט ספכ"ה דכלים דממ"ש בשלמא מידי מעשה לא מפקא לא אתי דבור ומבטל מעשה,, מוכח דמ"ש שיורדין לידי טומאתן במחשבה היינו בדבור דוקא, וי"ל דשפיר מוכיח המרדכי מחש"ו שהעלו לגג שאינו בכי יותן אע"ג דניחא לי' לבעלים דהא הכשר אוכלין הוי דוקא בנתינת מים ברצון בעלים כמ"ש הרמב"ם פי"ב מט"א וכמ"ש הכ"מ דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם וא"כ כשיתוודע לבעלים ויגלו דעתם דלא ניחא להו ואגלאי מלתא דגם מתחלה לא הי' ניחא להם, ל"מ מה שהחש"ו העלה והפך בם שירד הטל עליהן ועכצ"ל דניחא להו לבעלים וא"כ יקשה דתיפוק שמכשיר משום דניחא לבעלים ועכצ"ל דל"מ מה דניחא לבעלים ודוקא ע"י מה שהפכו הקטני' שמחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן מכשיר בצירוף מה דהוי ברצון בעלים וגם אילו היינו מפרשין דמ"ש העלום חש"ו היינו שהחש"ו הן הן הבעלים אכתי מדמייתי מזה הש"ס לפשוט האיבעיא דקטן יש לו מחשבה כו' דהיינו לענין שחיטת קדשים דבעי כוונה מוכח דל"מ הא דניחא להו לבעלים דאלת"ה נהי דל"מ מחשבת הקטן שיחשב מחשבתו לכוונה אכתי רצון מיהו הוי וניחא להו ההכשר (ומ"ש בירוש' דקטנה ושוטה שזינתה אין לה רצון ולא מתסרא על בעלה, היינו דוקא בדבר שהיצר תוקפה ויצרה הוא דאנסה לפי שאין בכח דעתה הקלוש להתגבר על יצרה וכמ"ש "פתוי קטנה אונס" שמצד הפתוי היא כאנוסה ולולי הפתוי ואונס היצר מוכח שיש לה רצון) ועכצ"ל דל"מ מה דניחא לבעלים בלא צירוף איזה דבר וכגון כשניכר קצת ממעשיו ואולי מ"ש גבי המוליך חטין לטחון כו' "ר' יהודה אומר א"א שלא לשמוח אלא אם עמד", וכן גבי זיתיו נתונים בגג כו' "רי"א א"א שלא לשמוח אלא אם פקק את הצנור", וכן ביתר הענינים אר"י בלשון "א"א שלא לשמוח", דלכאו' אינו מובן מה שאמר בזה הלשון בכל מקום ומקום, והול"ל רק דל"מ עד שיעשה מעשה המוכחת, אולי י"ל דרי"א דמה שמראה אותות שמחה אינה מוכחת שנתכוין לכך בשעת מעשה, ומה ששמח היינו משום דא"א שלא לשמוח וגם כשהוא שלא לרצונו שמח על התועלת, וגבי המלקט עשבים כו' אם נתכוין לכך ה"ז בכי יותן לא פליג ר"י, כיון שנתכוין בשעת מעשה

והנה בלא"ה מיושב מ"ש בשו"ע דל"ח. שמא נעשה בהן גומא מכח לחלוחית כו', דהכא לא ניחא להו לבעלים מה שנתקלקל ע"י הלחלוחית ושיפסול עי"ז המקוה, בעוד שהצנור הוא רק לצורך המקוה, ומ"ש הח"ס שם דדמי למ"ש הרע"ב פ"ב דפרה מ"ד דמש"ה עלה עלי' זכר פסולה אע"ג דלא ניחא לי' משום דדמיה יקרים ומפסיד טובא מ"מ הואיל בשאר פרות הוי ניחא לי' חשבי' לגבי פרת חטאת נמי ניחא