דבר אליהו (קלאצקין) קנה

מב"ד להכריח את בנו שידירנה הנאה (או שאין בכחו להכריחו לזה) ומצד שאדרבה יחפוץ שיחזור וישאנה, אכתי יש לו טענה לפטור א"ע מפרעון דמי כתובה לכלתו שהיא בעצמה פשעה בדבר במה שנתרצית ושעי"ז נתגרשה שלא בפני ב"ד ובלא הדרת הנאה ואם לא התרצית הי' מוכרח לגרשה בפני ב"ד והי' מוכרח להדירה הנאה וממילא אפשר שלא בא הדבר לידי גירושין, דגם אם גמר בלבו לגרשה אפשר שלא הי' רוצה להדירה הנאה דממילא לא יהי' בידו להמלך ולהחזירה, וכיון שבהריצוי שלה גרמה כל ענין הגירושין ושלא הדירה הנאה יוכל לטעון שלא נעשה ערב לדמי כתובתה אלא כשענין הגירושין תלוי רק ברצון בעלה שהוא בנו ולא כשהי' תלוי ברצונה ודאפשר דהוי קנוניא בעלמא ואינו מחויב לפרוע מספק ועכצ"ל שלא הי' הדבר תלוי בהאשה ושגם בלא רצונה מגרשה בלא ב"ד דממילא לא פשעה בדבר, וגם לצד הספק דהוי קנוניא, הבעל הוא שעשה זה ולא האשה שאין הדבר תלוי בה כלל ולולי דברי התוס' הי' ג"כ מקום לפרש שהערב יהא מוכרח לפרוע דמי כתובתה הגם שאין הבעל כאן או שאינו רוצה להדירה הנאה ודכמו"כ אין האשה מוכרחת לדור הנאה כיון שהיא לא פשעה במה שנתגרשה ולא הי' הדבר תלוי ברצונה, וגם אם נימא לפרש כן אכתי מוכח דגם כשמגרשה בע"כ א"צ שיהא בפני ב"ד דאלת"ה יקשה דהא עכ"פ תהא מחויבת לדור הנאה כיון שהיא גרמה במה שנתרצית שנתגרשה בלא הדרת הנאה של הבעל, וכן לפום דמשמע מלשון התוס' שהיו בטוחים שהאב לא יבקש הדרת הנאה, אכתי מוכח דגם כשמגרשה בע"כ א"צ ב"ד וכמ"ש (ואא"ל דשאני התם דליכא כ"כ ענין דין בגירושין לפי שתגבה כתובה רק מהערב קבלן כשידור הנאה, דז"א, דהא עצם החיוב מוטל על הבעל מיד, וגם מפורש בלשון האו"ז דלאו מצד גביית כתובה לחוד אך גם מצד מה שאין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות נ"מ שלה וכדומה הוי ענין דין) וא"כ עכצ"ל כמ"ש הנוד"ב דקאמר רק דא"צ ב"ד מומחין, והגם דג' הדיוטות נמי א"א דלית בהו חד דגמיר היינו דגמיר ובקי בטיב הדין שהוא דן וכעין הא דרוב מצוין אצל שחיטה כו', ובכ"ז אין יודע הדין דצריך שידור הנאה שאינו נוגע לגוף דין הגט, וע' קדושין ד' ו' דאפי' לא שמע הא דאמר שמואל דוהוא שעסוקין באותו ענין הוי בכלל שאינו יודע בטיב גיטין, משא"כ הך דינא שאינו נוגע למלתא דאיסורא, דאס"ד שהי' חשש פסול על הגט היכי הוה אמר אביי ליכא דניזל דנסביה עצה לרב הונא דנגרשה לדביתהו כו', ועל הא דפריך דהא אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עלה למכור בנכסים כרשב"ג מתרץ בנו שאני וצו"מ שאני, ואס"ד שהגט פסול הא הוי זה גזל ממש, ולא דמי כלל להמשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג שאין ענין איסור רק שאין מהראוי לעשות כן, ודוגמת מ"ש בסוטה ד' כ"א כשנותן דינר לעני להשלים לו ר' זוז שמחשבתו היא לרעה, והגם דלכאו' י"ל דמשה בר עצרי הי' מחויב מתורת צדקה ליתן לבנו שהי' עני וצורבא מרבנן וכמ"ש בב"י יו"ד סי' רנ"א ממ"ש בת' הרשב"א דכופין את האב לזון את בנו עני, ומוכיח ג"כ מההיא עובדא דמשה בר עצרי, ולפ"ז צ"ל דמה שחתרו למצוא עצות ותחבולות איך להוציא ממון ממשה בר עצרי ולא לקחו מידו ב"ד בכפייה, היינו כתירוצא קמא של התוס' בכתובות ד' מ"ט ד"ה אכפיי' דאכפיי' בדברים ושאין כופין על הצדקה ודממילא אם היתה כלתו גובית ממנו דמי כתובה ותחזור ותינשא לבעלה, ליכא ענין גזל גם כדקמי שמיא גליא דהוי קנוניא והערמה בעלמא לפי שהי' זוכה הבן בתורת תפיסה מה שמחויב לו בתורת צדקה, ועמ"ש באה"ר סי' מ"ו לענין תפיסת העני, אכתי מוכח מהס"ד דלא אסיק אדעתי' הא דבנו שאני וצו"מ שאני, ומדמדמה לה להמשיא עצה למכור בנכסים כו' מוכח דלא אסיק אדעתי' דהכא שאני דהוי בתורת צדקה, ובכ"ז הוה מדמה הס"ד להמשיא עצה למכור כו', ולא למשיא עצה לגזול ממש וא"כ עכצ"ל דהגם דקמי שמיא גליא שהי' ענין קנוניא מ"מ לא הי' ענין גזל לפי שהי' גט כשר, (וגם אי נימא דממילא ע"י החשש קנוניא יש חשש על הגט אכתי הוא דין צדדי ואינו בכלל שא"י ט"ג מדלא קמ"ל דגם זה הוי בכלל)

ובפ"ת אה"ע סי' קנ"ד סק"ח הביא ממ"ש בקדושין ד' ס"ב דקאמר שבידו לגרשה ולא קאמר דמי ימר דמזדקקי לי' תלתא, אך מלבד מ"ש בעצמו דדוקא גבי גירות אמרי' כן משום דקשין גרים (וע' רשב"א יבמות ד' פ"ח, ובפרט כשאומר הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דיש לחוש שאין הגירות לש"ש ורק לשום אשה וע' יבמות ד' כ"ד), בל"ז התם שא"ל האמ"ל לאחר שאגרשיך, כשלא יחזור בו ברגע הגירושין, אין זה חובה להאשה, ואדרבה תרויח לפי שעה דמי כסף קדושין ודמי כתובה, ומזדקקי לי' (משא"כ כשיש חשש הערמה שכונתו שתגבה כתובה מערב או להבריח מבע"ח) וע"ש שהביא מ"ש האו"ת מתרגום יונתן שיכתוב לה ספר תירוכין קדם בי דינא (והתם מיירי כשמגרשה שלא ברצונה) וממ"ש התוס' קדושין ד' ט', וע' ח"ס ח"ב ת' ס"ו ממ"ש התוס' והרשב"א במגילה ד' ט"ו, ולכאו' שאני התם שבשביל הצלת ישראל היתה מוכרחת להתרצות לאחשורש, וכיון שנאסרה למרדכי כאילו הי' ברצון ממש י"ל שהפסידה כתובתה (וגם היתה יכולה למחול לו) ולא' הי' מסתעף מהגט ענין דררא דממונא. ועש"ק ט"ז תמוז תרנ"ט, מאריאמפאל בענין הנ"ל

הנה האו"ז סי' תשמ"ה כתב דאשה שקבלה גטה מבעלה בלילה אינה מגורשת משום דהוי תחלת דין ודמ"מ ל"צ תלתא בנתינת גט משום דאפי' בד"מ חד נמי כשר דאורייתא וסגי בפני חד שיודע להקרות, וא"כ לפמ"ש הש"כ חו"מ ר"ס ג' ממ"ש הרי"ף והנמ"י דמדאו' בעי' תלתא מומחין ה"נ בנתינת הגט הוי כן ועכ"פ הוי לעיכובא דאיכא חד דגמיר, ולכאו' י"ל דכיון דטעם האו"ז הוי משום שע"י הגט היא גובה כתובתה ואין הבעל אוכל פירות בנ"מ וכה"ג והוי בכלל דין ומשפט, ממילא לפמ"ש בסדר גיטין סי' רי"ט ר"כ שקודם נתינת הגט תחזור לבעל הכתובה או שתמחול לו ושלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר דררא דממונא, ובפרט בזה"ז שאינה סומכת על מה שתטרוף ותגבה בכח ב"ד רק שמשליש לה מקודם, בתנאי שתקבל הגט, והוי כענין השלשה על תנאי דעלמא, ולא מצד דין ומשפט מה שב"ד גובין לה, תו אין בנתינת הגט ענין דין ומשפט, וממילא אין חשש פסול גם כשאין אף יחיד מומחה וכן לענין נתינה בלילה קיל טפי בזה"ז (ובגט שכ"מ נוסף למה שהוא שעת הדחק בל"ז כיון שמגרשה רק לטובתה שלא תזקק ליבם וליכא ענין דין ומשפט), ועמ"ש הנוד"ב דדוקא בנשואה שע"י הגט פקע זכותו בפירות כו' משא"כ ארוסה דאפי' לדעת הסוברין שיש לה עיקר כתובה מתק"ח מ"מ אם פרע כתובתה קודם נתינת הגט שוב אין כאן ד"מ, ועפמ"ש יש לצדד גם בענין גט נשואה בזה"ז [וע' ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ח, ולברר אמיתות הדברים שייך לומר שמצד חומר הענין צריך דו"ח, וכן ענין הדין ומשפט הוי לברר המעשה, משא"כ הכא שאין אנו דנין על בירור המעשה שיוכלו העדים אח"כ להעיד בפני ב"ד, לא דמי אפי' לד"מ, ומ"ש האו"ז להוכיח ממ"ש גבי חליצה בלילה דמ"ס חליצה כתחלת דין דמיא, לכאו' הא שאני התם דמפורש בכתוב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ויליף מינה דבעי