דבר אליהו (קלאצקין) קנד

הוי בדקדוק לומר שהי' כלי ממש ואולי מ"ש התוס' דנקט כמ"ר לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקב"ט, אין כונתם מטעם דהוי דבר המקב"ט אלא דעי"ז דנקב כמ"ר מטהר אפי' שידה ותיבה (וע' כ"מ פ"ו ה"ד) ממילא הגם שהיתה כלי גדולה הרבה נתבטלה מתורת כלי) ובריב"ש שאף אם יצאו המים מן המקוה בשעת טבילת הכה"ג טהור לפי שלא היו המים הנמשכין מעין עיטם נפסקין והרי הוא כמעיין שמטהר בכל שהו ומה שצריך אמה על אמה ברום ג"א הוא כדי שיהי' כל גופו עולה בהן, וי"ל שגם כונת התוס' הוא כן, ויותר י"ל דכשהי' עין עיטם גבוה יותר מכ"ג אמה, פשיטא שלא נחסרו המים ע"י מה שיצאו לחוץ לפי שהיו מיד באין אחרים תחתיהן מעין עיטם כיון שלא הפסיק שם כח זחילת המעיין, ודוקא מצד שהי' גבוה רק כ"ג סברי התוס' בקושייתם דבאותו מקום כבר נפסק כח הנביעה והזחילה, וגם כשמגיע לשם שטף וזחילת המים מ"מ אינו שוטף וזוחל במרוצה וכבר חלש כח הזחילה מצד שהוא בסוף מקום כח הזחילה וקרוב להמקום שלא יגיעו לשם מי המעין, ומצד שלא ישטפו המים לשם במהירות יש חשש שיחסרו המים באותו רגע קודם שיבאו אחרים תחתיהן מצד ששם כבר אין המים הולך במרוצה ובא לאט לאט, והוצרכו התוס' לתרץ די"ל דגם באותו מקום היו "מיד" באים אחרים תחתיהן מעין עיטם ועכ"פ לא מיירי כלל בענין פסול זחילה, ועמ"ש הש"כ ס"ק ק"כ דכיון שמחמת אדם הטובל בהם יוצאין לחוץ לא מיקרי זוחלין והתם מיירי כשירדו שלשה וטבלו בהן ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד, דממילא ברגע הטבילה של כאו"א המים זוחלין מצד ירידת ועליית השנים האחרים דא"א לצמצם שכל השלשה יתכסו במים כל גופם ברגע אחת (וגם לא מיירי בהכי) וכשטובל רק אחד בל"ז אין המים זוחלין ברגע הטבילה (ויש לבאר לענין היכא שתנועת וזחילת המים נמשכת עדיין מצד כח התנועה הקודמת)

והנה מה שמבואר שם סעי' נ"ה שהוכשרו שלשתם כיון שפ"א היו מחוברים ביחד, ותמה מזה הנוב"ת ת' קמ"א והובא בפ"ת סקל"ז עמ"ש רבי' ירוחם והובא בש"כ ס"ק קי"ב להסתפק אי אמרי' דכיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה, לענ"ד לכאו' שאני התם שנתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד שהיו מחוברים ביחד לגמרי משא"כ כשלא נתערבו יחד רק שהוכשרו ע"י השקה כשפופרת הנאד, ועמ"ש הש"כ ס"ק ק"ה דמהני השקה אפי' נפסק אח"כ, והביא בדג"מ מ"ש הש"כ בעצמו ס"ק קי"ב, ועפמ"ש י"ל דשאני התם שממשיך ממעין או ממקוה שהם מחוברין ממש ומש"ה כשרין גם לאחר שנפסק קילוח המושך, [והגם דמשמע דה"ה לענין מ"ש במשנה דמביא סלון של חרס כו' (ע' ס"ק קי"ז דמוקי כשפסול המקוה העליונה רק מדרבנן) י"ל דהתם אין ההשקה ע"י נגיעה בלבד אלא שמי המקוה הכשירה שוטפין ומגיעין להמים שצריכין הכשר

) ועמ"ש הח"ס ת' ר"ט ממ"ש הש"מ ביצה ד' י"ח בשם הרא"ה שלא התירו כשפ"ה אלא בעירוב מקוה עם מקוה שמטהרין באשבורן והם ממין א' אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעיין שאינו מטהר אלא בזוחלין אין עושין עירוב להוציאם מידי שאיבה, ולכאו' הדברי' תמוהין וע' ת' רי"ב, ואילו הי' מעיין מטהר רק בזוחלין הי' מקום לומר דכיון דא"א שע"י העירוב יהא כמעיין ממש לטהר בזוחלין ל"מ העירוב, אך הא קיי"ל דמכ"ש שמטהר מעיין באשבורן ומצינו להרא"ה בעצמו שהביא בריטב"א מכות ד' ד' בשם הרא"ה ז"ל "שאין שאובין נטהרין בשפוה"נ אלא כשהם בתוך מקוה כו' אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין משא"כ במים שבכלי אין יוצאין מידי שאובה בשפופה"נ כו' עד שיהא נקוב כמ"ר שיוציא מתורת כלי' והובא זה בב"י בב"ה, ומשמע שבא רק לחלק דמ"מ צריך שיוציא מתורת כלי, דהא בא ליישב מה שהוצרכו להיות רגלי השוורים נקובין כמ"ר. ומסתמא גם מ"ש הש"מ בשם הרא"ה הוא כן וכמ"ש הרא"ה בעצמו והובא בריטב"א, ומה שהזכיר לחלק ואמר "אבל לגבי מעיין שהוא מטהר בזוחלין, דלכאו' אין בזה שייכות לי דקאמר דמשא"כ במים שבכלי כו', אולי י"ל דכונתו דכמו דל"מ החבור כשפופה"נ לענין שיטהר בזוחלין (וע' סעי' י' שאם הפסיק ראש הקילוח כו') ה"נ ל"מ לענין שיוציא מתורת כלי ומשום דע"י החבור כשפה"נ לא נחשב כמעיין ממש וממילא דוקא כשיוציא מתורת כלי ע"י נקיבה כמוציא רמון, וצ"ע. סימן ע"ה

מ"ש מע"כ ע"ד מ"ש הנוב"ת אה"ע ת' קי"ד דמ"ש בב"ב ד' קע"ד אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש' היינו שא"צ שיהיו בפני ב"ד מומחין היודעים הדין דצריך שידירנה הנאה ולעולם צריך שיגרש עכ"פ בפני ג' הדיוטים, וכתב מע"כ דבלא"ה י"ל דשאני היכא שמגרשה בע"כ שמפקיע ממנה הזכות שלה וחוב הוא לה ובעי ב"ד, משא"כ בעובדא "דמשה בר עצרי ערבא דכתובתא דכלתיה הוה כו' דנסביה עצה לרב הונא דנגרשה לדביתהו ותיזל ותגבי כתובה מאבוה והדר נהדרה", שתתגרש מרצונה שגם היא תחפוץ בהערמה זאת

הנני להשיבו דיש להוכיח מהסוגיא דשם דגם היכא שמתגרשת שלא ברצונה א"צ ב"ד, דהא לכאו' צריך ביאור מ"ש בתוד"ה אטו כל דמגרש דשמא יפרע בלא ב"ד ובלא הדרה", דאיך יתכן שלא יחוש לתקנת עצמו ויפרע בלא הדרה והדרת הנאה הוי בשעה שנפרעת מן הערב וכמ"ש ברמב"ם ובשו"ט אה"ע סי' ק"ב ס"ז שלא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה עד"ר כדי שלא יעשו קנוניא עליו", וצ"ל דאחר מעשה הגירושין אפשר שיפעע בלא הדרת הנאה לפי שיחפוץ בטובת בנו שיחזור וישא גרושתו, משא"כ בשעת גירושין אדרבה עי"ז שיצטרך לדור הנאה ימנע מלגרש וגם הב"ד בעצמן לא יזדקקו להגירושין בלא הדרת הנאה, שלא לסייע למעשה ערמומיות וקנוניא (ושיש עי"ז חשש שלא גמר בלבו לגרשה ורק כדי שתגבה כתובה ופעמים יסתובב תקלה ומכשול ע"י גט כזה, ויש לחקור היכא שאין הבעל כאן והדבר ידוע שאין לבעל במה לשלם אם תפרע מן הערב ע"י מה, שתדור הנאה מהבעל, או דנימא שאין תועלת בזה משום דהויא כאנוסה בהנדר כדי שתפרע כתובתה, ודכמו"כ יש חשש שאין בגט ממש משום דזימנין דהוי אומדנא דמוכח שלא נתכוין לגרשה ורק שתגבה דמי כתובה מערב, גרע מגט שכ"מ דהגם שמגרשה לטובתה כדי שלא תזקק ליבם גזה"כ דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה כו', ועכ"פ יש בזה ענין הוראת היתר שהוא הערמה בעלמא ודממילא יוכל בעלה להפר נדרה, וכשהבעל נודר הנאה אינו אנוס בדבר ורק כדי שירויח, וי"ל ג"כ דכיון שהאשה לא פשעה בדבר ואין מעשה הגירושין תלוי ברצונה, אין לעכב הפרעון עד שתדור הנאה, כשאין הבעל כאן או שאין הבעל רוצה להדירה הנאה, ויוכל היות שגרשה באמת ולא לשם קנוניא. וממילא מגיע לה דמי כתובה מערב, ואין לכופה שתדור הנאה דהא אפשר שלאחר זמן יתרצה לה בעלה לחזור ולישאה וע"י הדרת הנאה תתעגן וצ"ע) ועכ"פ אי נימא דהא דא"צ שיהא הגירושין בפני ב"ד הוי רק מצד שנתגרשה מרצונה, ולולי זאת הי' מוכרח לגרשה בפני ב"ד שהם לא הזדקקו להגירושין בלא הדרת הנאה, א"כ יקשה דנהי דמשה בר עצרי לא הי' מבקש