דבר אליהו (קלאצקין) קנג

הס"ד דשאר משקין הוי בכלל מעיין, ומצד זה הוצרך לפרש דאצטריך קרא למעט כשהזחילן למקוה דהוי ע"י המשכה, אך קשה למאי הוצרך לפרש כן, דהא בלא"ה אצטריך קרא למעט שאר משקין שפסולין מה"ת ואינן משלימין לשיעור מ' סאה, משא"כ שאובין דעלמא דגם לשיטת הסוברין דרובו שאוב פסול מה"ת משלים מה"ת לרוב שאינו שאוב, ונצטרך לומר דס"ל לפרש"י כשיטת הסוברין דאף אדם מטהר במעיין בכל שהוא ודממילא אין פסול מה"ת במה שגוף הטובל עולה בב"א ומתכסה ע"י תערובת שאר משקין ודממילא עכצ"ל דאצטריך מיעוטא לטבול בשאר משקין שלא נתערבו במי מעיין, ודמש"ה דוקא מצד ששאובין נכשרין ע"י המשכה אצטריך למעוטי ודממילא מ"ש להלן בפרש"י ד"ה בור מים "ולא שאר משקין ואפי' מכונסין", אצטריך מיעוטא אפי' כשלא באו למקוה ע"י המשכה, לענין שאינו משלים לשיעור מקוה, אך מלבד מה דלא משמע לפרש כן, צ"ע, דהא משכחת דלא הוו שאובין וכגון שיצאו ונטפו המשקין מעצמן, וע' כתובות ד' קי"א דקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מינייהו (מהעיזים), ובכריתות ד' י"ג שנטף חלב מדדיה, ולענ"ד יתכן לפרש כונת פרש"י ליישב הא דאצטריך למעט שאר משקין מתורת מעיין ומתורת בור דהיינו מקוה דלכאו' כיון שנתמעטו מתורת בור מים ודאפי' מכונסין מכ"ש שנתמעטו מתורת מעיין ואינן מטהרין בזחילה שאין להן עדיפות של מעיין, לזה הוצרך פרש"י ליישב זה, דכמו"כ הי' מקום לומר דאדרבה ע"י זחילה מטהר טפי וכמו דמצינו ששאובין נטהרין ע"י המשכה בזחילה וה"נ כשנתן המשקין במקום מדרון והזחילן למקוה ומש"ה אצטריך קרא למעט זוחלין וכמו"כ אצטריך למעוטי מכונסין, דהגם שיש עדיפות במכונסין גבי מקוה דעלמא נתמעטו שאר משקין, והנה גם אי לא נימא לפ' כן בכונת פרש"י, אכתי מבואר שדקדק בלשונו דע"י זחילה), וכן בלשון הרמב"ם שאם הי' ממלא בכלי ושופך והמים נזחלין והולכין למק"א" כו', וא"כ אפשר שיש עדיפות קצת כשנתנן במקום מדרון וכה"ג שהזחילה ניכרת ושלא הוצרך לבאר זה בשו"ע משום דתמיד דרך המשכה הוי כן, וכן במרדכי דכשהמשיכה ע"ג מקום שראוי לבלוע נתבטל אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשית כאילו באו מתמצית הקרקע [והנה מ"ש במרדכי דע"ג רצפת אבנים אין ראוי לבלוע בה וכ"כ בשו"ע, ע' עירובין ד' פ"ת תד"ה ביב דאפי' עשוי כעין רצפה של אבנים מבלעי ובשו"ע או"ח ס' שנ"ז ס"ב וצ"ל דדוקא "כעין רצפה כו', וע' יו"ד סס"ע אי הוי ככלי שא"מ]

ועמ"ש הרשב"ץ ח"א ת' י"ז בשם הרשב"א דדוקא בנקב רחב זחילתן ניכרת והוי זחילה וצריך סתימה והוכיח מדתנן מקוה שנמצא חסר כו ודכשנמצא במקוה מ' סאה אע"פ שחסר ממדתה הראשונה הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טהורות ומדלא חיישי' שמא נשבר למטה ונעשה זוחל והוי ספיקא דאורייתא עכצ"ל דלא הוי זוחלין אלא כשזחילתו נראית, וע"ש שמבואר בדבריו דגם להסוברין דלא מיפסל אלא כשלא ישאר מ"ס במקום שפסק זחילתו כגון שהנקב הוא למטה צריך שיהא הנקב גדול שזחילתו ניכרת וכן מ"ש הרא"ש להוכיח ממה שגודר בכלים ולא הוזכר במשנה שצריך לטוחם בסיד כו', מבואר בלשונו שבא להוכיח דדוקא דומיא דמעיין שכולו זוחל והזחילה ניכרת ודכיון דמוכח דדוקא דומיא דמעיין ממילא מוכיח ג"כ דדוקא דומיא דמעיין שכולו זוחל ושלא ישארו מ' סאה ועמ"ש הח"ס ת' רי"א שהוכיח ג"כ ממ"ש אך מעיין ובור מקוה מים וסתם בור שאינו מסויד מאבד מימיו ואפ"ה כשר והביא ג"כ להוכיח ממ"ש מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ודעכצ"ל דליכא חשש במה שמטפטף מעט מעט, וכ' דבכל זאת לא מצא ראי' למה שהוסיף הרשב"א להכשיר אפי' בניקב ודצ"ל שהכשיר הרשב"א מסברא דמדמה לה לנבלע בקרקע, ולכאו' בדברי הרשב"ץ בשם הרשב"א מפורש הוכחה להכשיר אפי' בניקב וכמ"ש דמדלא חיישי' שמא נשבר וניקב למטה ונעשה זוחל דהוי ספיקא דאו' כו', דהא מדקאמר הש"ס ריש נדה דאיכא למימר חסר ואתא חסר ואתא מוכח שאין ידוע שמקודם לא היתה הולכת ומחסרת וא"כ לא הי' להמקוה חזקת כשרות מעולם ואפשר שהי' נקב שאינו ניכר כ"כ למראית העין (וגם הוא דבר שעומד להשתנות ולהתקלקל) וא"כ העמד טמא על חזקתו שלא נטהר, (והנה מה שדקדק הרשב"ץ בשם הרשב"א לומר דהוי ספיקא דאו' וכדעת מהרי"ק ותה"ד דפסול זחילה הוי מה"ת ודאי הוי הפסול רק מדרבנן סד"ר לקולא דלכאו' לפמ"ש הש"כ בסד"ר שיש חזקת איסור ה"נ העמד בחזקת טמא י"ל דהוי חשש ספק שאין מצוי כ"כ וגם י"ל שנבדקה בשעה שעשאוה והיתה בחזקת שאין בה נקב ובלא"ה לא אפשר להקשות מזה כיון דתליא בפלוגתא דעירובין ד' ל"ה) ובח"ס שם הביא ממ"ש בכורות ד' נ"ה תד"ה שמא ולענ"ד יש להוסיף דבלשון התוס' שם "אפשר שיהו זוחלין ודהגם שניקב כמוציא רמון לא הי' בודאי זוחלין. וכתבתי הנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. בענין הנ"ל

הנה במעיל צדקה כתב להוכיח דכשיוצאין המים מן המקוה ע"י הטובל מקרי זוחלין ממ"ש התוס' ביומא ד' ל"א ד"ה אמה "וא"ת א"כ הי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג שאם לא הי' אלא כ"ג א"כ היו המים יוצאין לחוץ", דלכאו' תמוה דהא כמו"כ אם הי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג אמה היו המים יוצאין לחוץ אם אין מחיצות המקוה עודפות וגבוהות יותר, ועכצ"ל דכונת התוס' להקשות דכיון שלא הי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג אמה כבר הופסק מן המעיין ואינו מטהר בזוחלין כשזוחלין ויוצאין המים לחוץ ע"י הטובל יע"ש, ולענ"ד צ"ע, דהא ברגע הטבילה שכל גופו מכוסה במים אין המים זוחלין, וגם לפמ"ש הכ"מ סוף פט"ז מאה"ט שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, אכתי מהני מה שהיתה המקוה כשירה בשעת טבילה וע' ריב"ש ת' רצ"ג ובשו"ע סעי' ס"ב דדוקא כשיש רק מ' סאה מצומצמות לא יקפוץ הטובל לתוך המקוה שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו" וכונת התוס' ביומא לא הוי מטעם זחילה אלא מצד חסרון המים כשיוצאין לחוץ, ודממילא עכצ"ל שהי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג ולא הופסק נביעת המעיין הזוחל להמקום שאינו גבוה ממקום הנביעה ומעין מטהר בכ"ש כשכל גופו מתכסה בהמים (ובלשון התוס' "היכי טביל בכלי" כו' משמע דס"ל דגם לענין זה מהני מה שלא הופסק מהמעיין אך עמ"ש התוס' בפסחים ד' ק"ט ד"ה בים דהא דנקט כמוציא רמון היינו לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקבל טומאה אבל להכשיר המים סגי כשפופה"נ כו', וע' ש"כ ס"ק ק"ו דשאני ממשיך מים מן הכלי שנפסלו לפי שיש להכלי בית קבול ונפסלו משום שאובין משא"כ כשממשיך ע"י דבר המקבל טומאה שאין לו ב"ק, וא"כ ממ"ש התוס' גבי רגלי השוורים שהיו נקובין כמוציא רמון והיו מחוברין למעיין שתחתיהן דמש"ה לא סגי כשפפוה"נ לפי שהי' צורך לבטלם מתורת כלי שלא יקב"ט מוכח דס"ל להתוס' כשיטת הרשב"א דאפי' מצד פסול קב"ט ל"מ הכשר השקה מה דהוי חיבור למעיין דלדעת הרא"ש אין חשש פסול מצד מה שמקב"ט, ועמ"ש הש"כ ס"ק ק"ה דה"ה כשנפסק הקילוח, ובפרט דאפי' למ"ש הר"ר יחיאל שהשורי' מפסיקי בין הים למעיין, לא שייך זה לענין השוורים, ועכ"פ מ"ש התוס' "היכי טבל בכלי' לא