דבר אליהו (קלאצקין) קנב

באיש כופין כ"ש באשה לפי דברי תשובת הרא"ש גבי נכפה שכתב שיכול למנוע שכ"ו ועוד יש לדון בזה לפי דברי הפוסקים כרשב"ג שכופין אפילו באיש גבי מומין גדולים ואמר שם אילו הן מומין גדולים ניסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ומשמע דלרשב"ג נשברה רגלו אף שלא נקטעה הוי מום גדול וכופין אפילו באיש ויש פוסקין כמותו (דאפליגו ר' יוחנן פ' הלכה כרשב"ג במומין גדולים ורבא א' ר"נ הלכה כחכמים ופ' הרי"ף כר"נ ופלוגתא כזו איתא ג"כ בפ' המפקיד גבי מפקיד פירות והן אבודין דרשב"ג א' מוכרן בב"ד ופ' הרי"ף גם שם כר"נ והרא"ש השיג עליו ופ' כר' יוחנן וצ"ע שסתם כאן) ואפשר בנידון הנשאל הוי כעין שבירת רגל או שמוטת רגל כיון שא"א להרפא ויש לצדד בזה ואין ידוע לי עיקר הענין איך הוא ע"כ לא אוכל לפסוק בזה דבר ברור אבל לדעתי מהראוי להכניס בזה לראות להביא הדבר לידי גמר בפשר דבר אם נראה שא"א לקרבן ולא יעגנו האיש יותר מדאי ויבצעו תמימים, הכ"ד או"נ ידידו דו"ש יעקב בלא"א מהו' אהרן זללה"ה חופ"ק קארלין יצ"ו

הן אמת כי כבר כתבתי להרב המפורסם מו"ה שמואל אבגדור אבד"ק סיסלויץ כי הבעל יכול לטעון קים ליה כהרא"מ אך באמת אילו הייתי יודע כי כבר נפסק הדין בזה מהרב המאוה"ג מו"ה ברוך מרדכי ודעמי' ובפרט בבת ת"ח וצדיק ח"ו למהדר עובדא כי ח"ו אין טעות זה לא בד"מ ואף לא בשיקול הדעת ודבר זה תלוי בראות עיני ב"ד היושבים על מדין וכאשר ביארתי בתשובתי להרב הנ"ל והי' מהראוי להאריך בזה אך כי כעת אני שרוי בצער מחמת חתני ני' ישלח ד' דברו וירפאהו לא יכלתי להאריך ומהראוי להכניס א"ע בשלו ויבצעו תמימים כאשר כתב הרב הגאון מו"ה יעקב אבד"ק קארלין אור ליום ג' י"ב אדר תקצ"ט לפ"ק פה סלאנימא הק' דובעריש אשכנזי חופ"ק סימן עד ב"ה מוצש"ק כ"ח אד"ש שנת תרס"ב. כבוד הרב הגדול בתורה ויראה חו"ב מו"ה ישעי' עפשטיין נ"י (השוכן עתה בירושלים עה"ק תובב"א)

מ"ש כת"ר במכתבו ע"ד המקוה בעירו, לענ"ד ממ"ש סי' ר"א ס"ב שצריך להקיף מפץ באותו הנהר כו', מוכח דכה"ג ליכא חשש פסול זחילה הגם שבודאי אין המפץ מונע יציאת המים, דהא בעירובין ד' מ"ח פריך על הא דקאמר חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו "ומאי שנא קנים דלא דעיילי בהו מיא של ברזל נמי עיילי בהו מיא", ובפרש"י דאפי' מגעת המחיצה לקרקעית המים א"א שלא יכנסו המים תחתיה", וצ"ל דאין שום עדיפות במחיצה של ברזל מדקאמר דמש"ה מחייך עלי' משום דמ"ש קנים כו' ולא ניחא לי' לומר שיש עדיפות במחיצה של ברזל שימעט עי"ז כניסת המים ויבטלו בהמים של אותו תחום וכעין מ"ש בביצה ד' ל"ח דהא דלא בטלי מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דממון בעלים לא בטיל והכא הא הוי כחפצי הפקר וכמ"ש בתוד"ה חרם, וכן לא שייכי הכא מ"ש אביי ורבא גבי אשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, ואפי' לפמ"ש דהוי דשיל"מ ודממילא הכא דהוי מין במינו לא בטיל (ואולי היינו מ"ש בירוש' פ' משילין בהא דקאמר שעושין לה מחיצה כו' ולא מין במינו הוא", ודאפי' לרבנן דר"י יש להחמיר) כבר כ' התוס' בעירובין ד' מ"ה ד"ה אב"א דאע"ג דהוי דשיל"מ כו' בעירוב הקילו (והכא כשנאסור למלאות מהמים מפני עירוב המים של תחום אחר אין היתר לכל אותו יום, ול"ש כ"כ סברת עד שתאכלנו באיסור כו', וע' נדה ד' ע"א תד"ה ר"י), וא"כ משמע דיש חשש שבמשך היום יתערבו במדה מרובה עד שלא יתבטלו בהמים של אותו תחום (שהיו נכרין בעת קניית שביתה), ובדבר שגדל בלא הפסק ל"ש לומר קמא קמא בטיל וכמ"ש התוס' בב"ק ד' ק', וגם אי נימא דמחמרינן דלא בטלי בהמים של הנהר אכתי א"א לומר דתערובת משהו וטפה של מים שקנתה שביתה בתחום אחר אוסרת, ועמ"ש הריטב"א בע"א ד' מ"ו דהא דגבי ע"א מים במים במשהו דוקא כשנתערבו בתלושין כו', ובפרט דכל האיסור הוי משום שדעת אנשי העיר עליהם ועכצ"ל דעיילי טובא ושיש בהם ממש, ובלא"ה צ"ל דגם במחיצה של ברזל עיילי בהו מיא הרבה, דאל"כ מאי פריך ומחייך עילוי' דהא קאמר בלשון "צריך" (וע' חולין ד' ג' תד"ה אין), וי"ל שיש צורך בזה לכתחילה כדי למעט האיסור כפי האפשר וכעין גבי ביטול איסור לכתחילה, ועכצ"ל דכיון דא"א שלא יכנסו המים מתחתיה תו אין הבדל כלל בין מחיצה של קנים לשל ברזל, והתם הא מיירי במים מכונסים, ומכ"ש הקפת מפץ בהנהר ששוטף במרוצתו ופשיטא שאין המפץ שהוא מחצלת מונעת הזחילה לגמרי, ועמ"ש הרא"ש כלל ל"א סי' ד' וז"ל הגודר בכלים א"א לסתום כל כך שלא יצאו המים קצת בין הכלים כי לא הוזכר במשנה שצריך לטוחם בסיד שלא יצאו המים כו' שלא בא למעט אלא דומיא דמעין שכולו זוחל והולך ממקום אל מקום יע"ש, ועמ"ש במעיל צדקה תשו' ל"ט דזחילה בנקב או סדק קטן לא מקרי זחילה וקסטלין בעי' ניקב בתחתיתה כשפופרת הנוד ולא מצינו שהסתימה מעכב יע"ש

ובביאור הגר"א זצ"ל כתב לתמוה עמ"ש המחבר בשו"ע סעי' נ"א "ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת", דהא הרשב"א הוא שכתב כן לשיטתו דס"ל כפי' הר"ש להחמיר במקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק אפי' אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק משום שאין מקוה מטהר בזוחלין משא"כ לפמ"ש המחבר בסעי' הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישארו מ' סאה אף בכה"ג פסול ולענ"ד מיושב, דהא לא כתב להכשיר אלא משום שישארו מ' סאה שעד הסדק שלא יזחלו לעולם משא"כ היכא שכל מי המקוה זוחלין הגם שיש הרבה יותר ממ' סאה, ומשום שסופה לפחות משיעור מ' סאה רק שתחזור ותוסיף מים אחרים ע"י נביעה, והמים שיש כעת הן זוחלין והולכין ופוחתין, ובמשך ימים ושנים לא ישאר מהמים שיש כעת (ואפי' אילו לא הי' סופה לפחות כ"כ פסולה כל שכולה זוחלת), ושפיר כ' דכשאין הזחילה ניכרת כשירה כל שיש בה עתה מ' סאה, וכן שייך הוכחת הרשב"א שאם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט", שכל מי המקוה יבלעו מעט מעט רק שלא יחסר השיעור מצד שתמיד יתוספו מים שיבאו להמקוה ממק"א (ושאני מה שעד הסדק שהמה ישארו במקומם לעולם) והנה ממ"ש דמעיין מטהר בזוחלין, ובפרט לפמ"ש הש"כ סק"ל בשם הראב"ד דדוקא כשלא הופסקו מהמעין, מוכח דהגם שלא יכזבו מימיו לעולם ולא תפחות ממ"ס ע"י הוספת הנביעה חשיב זוחלין כיון שכל המים זוחלין ממקומן

ויש להעיר עפ"ז בענין הכשר שאובין ע"י המשכה שמבואר בפרש"י דחולין ד' פ"ד ד"ה זוחלין דהיינו כשממשיך לתוכן שאובין בזחילה, וכ"כ מקודם "שאר משקין שנתנן במקום מדרון והזחילן למקוה" (וס"ל לפרש"י דכיון דהמשקין הן שאובין ל"צ מיעוטא, דמ"ש התוי"ט רפ"ז דשאר משקין לא אתקש למעיין להא דמה מעיין ביד"ש, שייך רק לפי האמת, ולא לפום