דבר אליהו (קלאצקין) טו

לא נתחרך עד שנפסל מכלב כו' יע"ש, יש מקום לכאורה לדברי האחרונים שהביא מעכ"ת שצדדו להקל כשנפסל מאכילת ושתיית כלב ואינו חוזר וראוי לשתי' וראוי' רק לאורה והדלקה של האד הנודף אחר שכבר כלה השפירט ואינו בעין וכמו שלהבת שבא מן הגחלים, וע' פסחים ד' כ"ב תד"ה מנין וע' שבת ד' כ"ה, אך כבר כתב מעכ"ת שהברען שפירט חוזר וראוי אפי' לשתית אדם ע"י תחבולה חימית להפריד ולהבדיל מה שנתערב בו כדי להבאישו ולהרעילו, ויפה כתב כתר"ה שאין להקל בזה, ובפרט שבנקל להשיג לצורך בישול מאור והדלקה, ממין שאין חשש חימוץ. אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל יע"א סימן ו. בעז"ה א' ויצא תרס"ח להרב ה"ג מו"ה שבתי יעראמארסקי נ"י בק"ק זעמבראווא

קבלתי מכתבו בענין חקירת האחרוני' כשהכהן אינו רוצה לקבל החמשה סלעים של פדה"ב אי הבן פדוי אף בנתינה בע"כ. והביא כבודו ממ"ש הרשב"א קדושין ד' כ"ג דעבד יוצא לחירות ע"י אחר ואפי' בע"כ אפי' עומד וצוח משום דזכות גמור הוא לעבד ע"ש. הנה הרשב"א שם כ' להיפוך דהגם דלקט שכחה ופיאה זכות גמור הוא ואין זכין בע"כ, הכא שאני דאילו איתיה לעבד כאן כייפינן לי' לקבולי בע"כ כי ליתי' נמי מזכין לי' בע"כ ע"ש. וממילא כיון שאין כופין את הכהן שיקבל מת"כ, מהני מה שעומד וצוח שאינו רוצה לקבל הה"ס, וכן מ"ש כת"ר ממ"ש המח"א ה' זכי' ומתנה ס"ו לדייק ממ"ש הר"ן פ' האיש מקדש דכל היכא דהוי זכות גמור אף כשצוח כששמע לא משגחי' בי', ג"כ ליתא, דהמח"א מסיק בלשונו משום דאמרי' דמעיקרא הי' רוצה ועכשיו חזר בו", ולא שייך זה כשנותן להכהן שאינו רוצה לקבל ועמ"ש הריטב"א גטין ד' ל"א ד"ה המלוה מעות את הכהן, דאפי' לשמואל דמוקי לה במזכה להן ע"י אחר, אינו מן הדין אלא משום תקנה שעשאו שאינו זוכה כזוכה, משא"כ בעלמא כשמזכין לאחר אם אינו רוצה לזכות אינו זוכה ע"ש, הרי דהגם דהוי זכות גמור להכהן שיפריש עליו מחלקו שע"ד כן הלוהו ודלא ליקו בלוה רשע ולא ישלם, מ"מ מדינא הי' הכהן יכול לחזור בו ולומר שאינו רוצה שיזכה ע"י אחר

וע' יד אפרים יו"ד סי' ס"א שהביא מ"ש הרמב"ם פי"ב מתרומות שהתקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן שאם הפרישה והניחה לבהמה וחי' ה"ז חלול השם ע"ש, ותמה שהוא כנגד מסקנת הש"ס בחולין ד' קל"ד דתרומה נמי נתינה כתיב בה ומדאו' צריך לתתה לכהן, ולענ"ד יתכן לישב כונת הרמב"ם דאצטריך טעמא שכתב, "שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחי' ה"ז חה"ש" משום דלולי זאת הי' יכול לזכות לכהן ע"י אחר, דהוי בעצם זכות לכהן (כעין מ"ש הר"ן גבי פרוזבל שמזכהו קרקע כ"ש משום דהוי זכות בעצם הגם שיצמח עי"ז חובה), והגם שעי"ז יצמח חובה שיוכל להניחה בגורן ויאכלוה בהמות. אכתי אין זה חובה לו כיון שבידו לזכות לכהן אחר ומה איכפת להכהן מה שיזכה הוא דפעמים ישאר לו מה מהתרומה. וגם אי יקפיד אח"כ הכהן ולא ירצה לזכות, דל"מ לשיטת הריטב"א אלא מטעם תקנה הי' מקום לעשות גם בזה תקנה כדי שיצא ידי נתינה, ובפרט במכירי כהונה ומש"ה הגם שהוצרך הש"ס לומר טעמא דנתינה כתיבא ביה, כי היכי דלא נימא דכשאין שם כהן ליכא לחיוב, אכתי הי' מקום תקנה שיצא חובת נתינה בזיכוי ע"י אחר ומש"ה הוצרך הרמב"ם לומר שאם הפרישה והניחה לבהמה וחי' ה"ז חלול השם"

ולכאו' ממה שהקשו התוס' בגיטין ד' ל' ד"ה כיחידאה מהא דשמואל גופי' פסיק (ב"מ ד' י"ב) כר' יוסי דעשו את שאינו זוכה כזוכה, מוכח דלא ס"ל להתוס' כהריטב"א דגם לאוקימתא דשמואל הוי רק משום תקנה שעשאו שאינו זוכה כזוכה, ולהריטב"א צ"ל כתירוץ התוס' בב"מ דהיכא דמסתמא עניים גופייהו ניחא להו כו' עשו שאינו זוכה כזוכה, וה"נ כיון דהוי זכות בעצם להכהן, וא"כ צ"ל דס"ל להתוס' בגיטין דאליבא דשמואל א"צ לטעם תקנה ומשום דהוי זכות בעצם להכהן ועמ"ש התוס' בגיטין ד' ע"ה, והריטב"א כשיטת הרשב"א שם דדוקא בפניו מהני נתינה בע"כ. אך אין הכרח לומר שהתוס' חולקין על דברי הריטב"א לדינא, רק דמפרשי התוס' שאין צורך לטעם תקנה משום שבודאי יחפוץ הכהן ויתרצה לכשיתודע לו שזכה אותו ע"י אחר ועמ"ש בקצה"ח (סי' ר"ד) להקשות בהא דקאמר (ב"מ ד' מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר דנהי דלא מצי הישראל למיהדר בי' אכתי במאי קנה בן לוי, ועפמ"ש י"ל דכיון שאסור הישראל לחזור בו עשו שאינו זוכה כזוכה, ומשום דאינך נמי ניחא להו שבמקום וזמן שהישראל לא מצי למיהדר בי' יזכה הבן לוי בתורת זכיה. ועמ"ש הש"מ בב"מ ד' ט"ז בשם הרשב"א ד"ה תהא במאמינו וז"ל דמשום דמאמינו אף הוא גובה אותה ומזכה לו ע"י עצמו ועשו את שאינו זוכה כזוכה ויש לנו כיוצא בזה בר"פ השוכר (ע"א ד' ס"ג) בחנוני הרגיל אצלו דמקני ליה דינר בכיסיה עכ"ל

והנה הגם דלפמ"ש ל"מ נתינה בע"כ להכהן וכמ"ש בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ד, יש מקום לחקור כשאין שם כהן אחר שמוטל עליו לקבל הה' סלעים כדי שתתקים המצוה, דממילא אפשר שביד ב"ד לכופו לקבל, כעין מ"ש התוס' בגיטין ד' ע"ה ד"ה מכלל שאם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ, ותו י"ל דגם כשלא כפוהו ולא אמר רוצה אני אכתי כיון שבעצם רוצה כל אדם מישראל לקיים מצות התורה (ע' רמב"ם פ"ב מגירושין), ממילא מהני מה שבא הכסף לידו, ועדיף מההיא דגיטין שם דהתם אין מצוה בקבלת מעותיו רק שביד זה לשלם לו כדי שלא יהא הבית חלוט משא"כ הכא, דהגם דמפורש סוף פסחים דאבי הבן הוא דקעביד מצוה, מ"מ כדליכא כהן אחר א"א למצוה מבלעדו, ואין בידו לזכות לכהן אחר ע"י אחר, שאין הדבר בידו ושמא גם הוא לא ירצה לקבל וגם יש עדיפות שיתן בעצמו, וממילא גם קבלת הה"ס בכלל המצוה ומסייע לאבי הבן בקיום המצוה ויש להעיר מדקאמר (בכורות ד' נ"א) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו, מנלן אמר ר"ש בן לקיש אתיא ערך ערך מערכין ופרש"י מה ערכין חייב באחריותן עד שיבאו לידי גזבר (חולין ד' קל"ט), ודומיא דערכין דל"מ נתינה בע"כ ליד גזבר, שיכול הגזבר לסלק עצמו שלא יהא ידו כיד הקדש או שלא יחפוץ לפי שעה לקבל על עצמו חיובי גזבר לענין זה. וכן לרב דימי א"ר יונתן דיליף מה עולת ראי' חייב באחריתו אף פדה"ב חייב באחריותו, הוי דומיא דעולת ראי' שחייב באחריותה עד שיקריב, ומ"ש בפרש"י וז"ל ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם כו' ואם מתה כו' אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה כו', לאו למימרא דסגי הבאה לעזרה, דהא קיי"ל כר"י דחייב באחריותו עד שיזרק הדם, (מעילה ד' י"ט ועמ"ש בספרי אה"ר סל"ג) רק דלענין דל"מ הפרשה הביא טעם נוסף ממ"ש לא יראו פני ריקם, והגם דלפי המסקנא לא הוי ילפותא לענין חיוב אחריות מערכין ומעולת ראי' וכדקאמר מתקיף לה רב פפא קרא לקרא אלא אר"פ הא כדקתני טעמא יהי' לך אך תפדה וכי אתמר דמ"ל ארישא איתמר כו', אכתי כיון דגם למסקנא יליף מערכין ועולת ראי', רק דלענין חיוב אחריות ל"צ הך ילפותא עכצ"ל דהוי דומיא דערכין ועולת ראי' והא דמתקיף