דבר אליהו (קלאצקין) יד

כ"ש גבי אלמודי הנעשה מלחם חרוך דאיסורו חוזר וניעור בעשיית המורייס עמ"ש הנדב"ת חיו"ד ת' נ"ז דגם לשיטת הראב"ד י"ל דדוקא כשלא נפסלה מאכילת כלב. ודאפי' אם נימא דהראב"ד והירוש' גם על פת שעפשה קיימי. היינו דוקא כשנתעפשה אחר זמן איסור שכבר חל עלי' חובת ביעור קודם שנתעפשה יע"ש בנוד"ב דמפרש דהאלמודי מיירי כשלא נפסלה מכלב. ודברי התוספתא ג"כ יש לפרש דהיינו היכא שבתוך זמן איסורו נפסל החמץ מאכילת כלב וכשנעשית שאור קאמרי ב"ש דשאור בכזית צריך לבער. ובלא"ה אין הוכחה מהתוספתא דקאי אליבא דב"ש דלא ילפי ביעור מאכילה וממילא הגם שא"ח על אכילתו חייב בביעור משא"כ לדידן דילפי ביעור מאכילה ותליא באיסור אכילה ומדקאמר הש"ס מ"ט דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור כו' שאור שחמוצו קשה לא כ"ש ולא קאמר דכתיב שאור לענין דאפי' נפסלה מאכילת כלב. משמע דגם אליבא דב"ש דוקא כשכבר חל עלי' חובת ביעור קודם שנפסלה וע' כ"מ פ"א דכשנפסל מכלב פטור על שניהם. ועכ"פ לדידן אין חילוק בין חמץ לשאור וכמ"ש המ"א ס' תמ"ב סקי"ד ודקיי"ל כהרמב"ם. ודוקא כדראוי לכלב אסור לפי שראוי לחמץ בו עיסות אחרות ובעלמא קיי"ל דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אפי' חזר ותקנו בדברים המתבלים לפי שכבר פרח האיסור מיני' ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו וכמ"ש החו"ד סי' ק"ג. וע' ריטב"א ע"א ד' ל"ט דכי הדרא ומחליא לי' מאי הוי, ה"ז כמבשם נבלה סרוחה דשוב א"ח וניעור יע"ש וע' מנחות ד' כ"ג דלא חשיב אפשר להיות כמותו להיות היתר כשתפסל מאכילת כלב משום דאז הוי כמאן דליתא והנה גם מלשון הרא"ש בשם הברצלוני מבואר שלא נפסל מאכילת הכלב דהא כתב וז"ל ועוד לא קאמרי' חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל, ואס"ד שכבר נפסל מאכילת הכלב אין נופל ע"ז לומר דלאו אורחא דארעא לאכול. אלא דיקשה מ"ש מקודם וז"ל ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אח"ז עכ"ל. דהא הרא"ש כתב מקודם דהיינו כגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה ואין לתרץ דשאני מורייס שקורין אלמדי משום שפעולת האור ששלט בלחם קלוי גורם שאין ראוי לחמע עוד בהלחם עסות אחרות, דא"כ יקשה מנליה להרא"ש לומר דחרכו קוד"ז היינו כשנפסל מאכילת כלב כיון די"ל שע"י פעולת החריכה באור אינו ראוי לחמע

ויש מקום ליישב בהקדם מה שיש לבאר הא דקאמר הש"ס על המשנה דמאכיל לבהמה לחיות ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו. דל"צ שחרכו קודם זמנו וקמ"ל כדרבא דאמר רבא חרכו קוד"ז מותר בהנאה אפי' לאחר זמנו. דלכאו' תמוה דהש"ס משבש המשנה דתני שמותר בהנאתו קודם זמנו ודתני עבר זמנו אסור בהנאתו, ולפום דמפרש לענין חרכו קוד"ז. הא הוי ההיתר לאחר זמנו וכדי ליישב זה יתכן לפרש דקמ"ל דכל זמן שמותר בהנאה הגם שכבר נאסר באכילה מותר לתת החמץ בתנור כדי להחריכו הגם שהשלמת מעשה החריכה יהא אחר זמן אסור הנאה ושיהנה אז ממה שבשעת החריכה יחמם ויסיק התנור וכירים ומשום דהוי כאילו כבר חרכו קוד"ז לפי שמאיליו משתלם מעשה החריכה ועמ"ש הנמ"י פ' כיצד הרגל לענין הדלקת נרות בע"ש עם חשיכה משום דהוי כמאן דאגמרי' בההוא עידנא דלית בי' איסור. ובספרי אמרי שפר סי' י"ג ביארתי דברי התוס' סוף תמורה בטעם הדבר דנשרפין אפרן מותר לפי שכבר נעשית מצותה. דהיינו דהגם שהוא רק מתחיל בהבערה ואח"כ מאיליו הוא שנעשה אפר אכתי כיון דאשו משום חציו הוי כמו שהשלים שריפתו בידים ועמ"ש הר"ן פ"ב דגיטין וז"ל ומיהו באותן שצריכין להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי עכ"ל. וע' אה"ע סי' קכ"ד ס"א דדוקא כשצריך שריפה ובביאורי הגר"א שם, וכיון שנותן הפת בתנור בזמן היתר הנאה רק דממילא יגרום עי"ז הנאה לאחר זמן איסורו במשך ההדלקה והחריכה, בפרט דקאי אליבא דר"י דמצות ביעור בשריפה, דממילא משעה שמתחיל לחרוך שסופו להיות כמבוער הוי כאלו כבר השלים דמצוה תו הוי כאילו כבר חרכו בשלימות קוד"ז. וממילא מתישב לשון המשנה דנקט הא דמותר בהנאתו לענין הזמן שמאכיל לבהמה ומוכר לנכרי, הגם דהיתר החריכה לאח"ז מצד שבטל טעמו ומראיתו אינו מרומז במ"ש שמותר בהנאתו קוד"ז. דלפ"ז י"ל דאייתר לומר דכל שמתחיל באותו שעה הוי כאילו ההנאה המסתעפת לאח"ז, היתה בזמן הקדום בשעת היתר הנאה, והשתא ניחא מה שהכריחו התוס' והרא"ש לפרש שע"י החריכה נפסל מלאכול לכלב דמקלי קלי איסורא וכמאן דליתא דמי דהוי עפרא בעלמא דממילא י"ל דכיון שסופו להיות כמבוער הוי כאילו כבר השלים המצוה וכאילו כבר נגמרה מעשה החריכה שמאיליו יתחרך בלא צורך סיוע. משא"כ אם נאמר ונפרש שגם בהשלמת החריכה לא תפסל מאכילת כלב רק שתפסל מאכילת אדם. אפי' אי נימא שמצד פעולת החריכה לא תהא ראוי' לחמע עיסות אחרות, אכתי כיון שאין עומד להתבער ולהתבטל אלא שע"י החריכה לא יהא ראוי לאכילה ולחמע כו' לא שייך לומר שבתחלת החריכה ע"י אש יהא נחשב כמו שכבר נגמרה מעשה החריכה כיון דלא שייך לומר כל העומד להשרף ולהתבער כו' כיון שאין עומד להתבער ולהיות מקלי קלי אסורא. והיינו שהביאו התוס' והרא"ש להוכיח ממ"ש הפת שעפשה כו' דגם כשא"ר לאכילת אדם חייב לבער כל שראוי לחמע עסות אחרות, דמוכח מזה דשם חמץ עלי', ודלא הויא כנבלה שנפקע שם נבלה כל שא"ר לגר, וממילא שגם בסוף החריכה שם חמץ עלי', דמה שא"ר לחמע מצד החריכה, לא חשיב בעור וכליון, וממילא לא יתכן לומר שבתחלת מעשה החריכה יחשב כאילו כבר נגמרה מעשה החריכה ואם נאמר לפרש כן. מתישב שפיר דדוקא בהא דקאמר הש"ס בביאור המשנה מוכרח לפרש שנפסל מאכילת כלב משא"כ גוף הדין דחרכו קוד"ז שפיר מיירי כשלא נפסלה מאכילת כלב, וכדקאמר דרק משום דלאו אורחא דארעא למיכל פת חרוך, ודמש"ה כשחוזר וראוי לאכילה ע"י תערובת במורייס אסור לאוכלו

ועפמ"ש י"ל מ"ש הרא"ש דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור ותמה הק"נ ממ"ש ד' מ"ד, ותירוצו צ"ע לכאורה דהא קיי"ל בעלמא שבטלה דעתו אצל כל אדם. ועפמ"ש דמיירי גם כשלא נפסל מאכילת כלב ודמ"מ פקע שם חמץ כמ"ש ד' ט"ו דעפרא בעלמא הוא, ולא דמי לאכילת חלב חי וכה"ג שאסור עכ"פ מדרבנן משום דהוי אוכל רק שאוכלו שלא כדרך אכילתו, שפיר כ' הרא"ש דכיון דאיהו קאכיל לי' מהני מה שמחשיבו לאוכל לענין דלא הוי כעפרא בעלמא, וממילא הגם שבטלה דעתו אצל כל אדם אכתי אסור מדרבנן ככל אכילה שלכד"א, ואולי גם אי מיירי כשנפסלה מאכילת כלב כדמשמע מלשון הטור, מ"מ מהני מה שמחשיבו לאוכל לענין דלא הוי כעפרא בעלמא. (ועי' ד' ז', וגם אי מיירי שנפסלה כו', השתא היא שנתעפשה אח"ז איסור וע' תוס' ב"מ ד' ק')

ועכ"פ לפי המבואר בנוד"ב שם וז"ל דגם בפת שעיפשה אם כבר נפסלה מכלב אפי' אם יכול לחמע בה כמה עיסות אחרות בטילה וא"צ ביעור ושאור עצמו לא נפסל לכלב כו' ואלמודי שהביא מעלתו ראי' ג"כ אינו ראיה דשם