דבר אליהו (קלאצקין) קמט

משום דאנוסה היא ה"ה בדידי' שאין עליו חר"ג שלא גזר ר"ג רק על מזיד הבוגד באשתו בשאט נפש ולא במאיסה עליו שאנוס הוא וא"א לו לדור עמה, והיינו כשיש רגל"ד והוכחה שמאוסה עליו דאל"כ כאו"א יאמר כן, ולהרמב"ם דכשטוענת מאיס כלי כופין אותו להוציא וכ"כ הג"א כתובות פ"ה סי' ל"ה דכן דעת רגמ"ה, אין ספק שלא תקן רגמ"ה שתהי' האשה עדיפא ממנו וכ"כ בת' הרא"ש כלל מ"ב ואה"ע קי"ז גבי נכפית, וכ"כ מהר"ם ב"ב סי' תתרמ"ה ובאו"ז הגדול ח"א תשו' תשנ"ד מרבי' ישעי' שפוסק כהרמב"ם, ובמהר"ח א"ז סי' קנ"ה כ' שכן עשה מהר"ם מעשה כהרמב"ם, ואף שהרא"ש חולק על, הרמב"ם היינו דוקא שלא לכוף הבעל דהוי גט מעושה שלא כדין, וכ"כ בס' בני אהובה פי"ד מאישות דלענין חר"ג סומכים על הרמב"ם וכ"כ בס' חיים ושלום שכן דעת תומת ישרים ופני משה ח"ג, ואף למ"ש הכנה"ג סי' א' נראה דכשנותן טעם לדבריו נאמן וע"ז בעי' ק' רבנים כדי לברר אם יש ממש בדבריו, וכן כ' בס' צ"צ מהגה"ק מלובאוויטש ז"ל בתשו' קל"ב בטוען דלא מתדר לי' עמה ומאוסה עליו דמתירים לו וה"נ הב"ד מעידים שהם רואים שא"א שיבאו לידי שלום, וכ"כ גליא מסכתא ק"א סי' ה' דבטוען מאיסה עלי מתירים לו, וכן מתיר בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צ"ג וכן מצאתי באוריין תליתאי סי' קי"ג כנדון זה ממש שאיש מאם באשתו מפני שחוש השמע שלה מקולקל וכבדה אזנה משמוע אם לא כשמדברים עמה בשאגה ומביא ד' נו"ב הנ"ל דהוי מום וכ' דאף בידע ונתפייס מ"מ כיון שעתה אומר שא"י לקבל כו', סוף דבר הנני נמנה להתיר מכבלי העגון לר' פלטיאל אשר הכהו הנ"ל. יהודא ליב אבד"ק סטאשוב. תשובה

הנה הוכחת הב"ש מדכתב במתני' בסתם דרשאי לומר הרי גיטך וכתובתך ורפאי את עצמך אפי' בזיוג הראשון דאסור לגרשה ואפ"ה אם היא חולנית יכול לגרשה וה"ה בזה"ז דאיכא חר"ג. לכאו' צ"ע לענ"ד דשאני אשתו ראשונה דאם עבר וגירש לא כפינן ליה להחזיר, וה"ה אליבא דב"ש מה דעבד עבד, ומשום שאין להאשה עליו שעבוד ורק דגזה"כ שאסור לגרשה, משא"כ בזה"ז דאיכא תקנת רגמ"ה שגם כשעבר וגירשה בע"כ בעמוד והחזר קאי וכמבואר סקי"ט סעי' ו' וכן כשנשא אחרת מחויב לגרש השניה, ויש להראשונה שעבוד עליו משום דאדעתא דהכי אינסבא ליה. ובספרי אמ"ש סי' ע"ה כתבתי בענין מ"ש ההפלאה בקא להוכיח מאונס שלא יוכל לשלחה ומשמע שמחויב בשכו"ע אף שרוצה לגרשה, די"ל דשאני אונם שהטילה התורה עליו חיוב שתהא אשתו, ומשום דנהי שמצד תקנת רגמ"ה הוי ענין שעבוד טפי מאשתו ראשונה בזמן הש"ס, אכתי לא דמי לאונס, וי"ל שלא תיקן לחייבו בשו"כ כה"ג

ועמש"ש דמ"ש ההפלאה להוכיח ממ"ש בגיטין ד' י"ב שאם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי אף שכבר נתן הגט ליד שלוחו, י"ל לענ"ד דגם אם בידו לפטור א"ע מחיוב מזונות אכתי חובה הוא לה, ודמ"ש בתוד"ה וכ"ת דלא חשיב לי' חובה מה שמקבל זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בע"א", היינו דוקא לפי שאין הפסול מתרומה הפקעת זכות כ"כ, וכעת נלע"ד להוסיף לבאר סברת החילוק בזה, שהאשה יש לה זכות וחיוב על הבעל שהוא מחויב לזון אותה, והפקעת חיוב מזונות חוב הוא לה בעצם. וכמו הפסד זכות וקנין בשדה שהוא הפסד בעצם בכל שעה, וגם כשלא יהא לבעל השדה תועלת משדהו רק אחר ימים רבים, אין זה כגורם לממון אלא שמפסיד את שדהו, והקנין וזכות שיש לו איננו תלוי בהתועלת ואפי' לא ישיג ממנה תועלת אכתי הוי ענין חובה הפסד זכותו וקנינו, ועד"ז הפסד זכות של האשה (הגם שאין הבעל שדה שלה כמ"ש ריש כתובות תד"ה מציא), חובה הוא לה בעצם, משא"כ העבד שאין לו זכות וחיוב על רבו דהא אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי, ומה שעבד אוכל בתרומה אינו מצד הזכות שיש לו על רבו אלא אדרבה מפני שהוא קנינו קנין כספו של אדונו, ממילא מה שפוסלו מתרומה ע"י מה שמזכה לו שטר שחרור, לא הוי ענין הפקעת זכות בעצם, רק שעי"ז יפסיד התועלת שהשיג בהיותו עבד לאדונו שעי"ז שהוא קנין כספו הי' לו רשות לאכול תרומה, ושפיר כתבו התוס' דלא חשיב לי' חובה כיון שיכול רבו לפוסלו מתרומה בע"א ובלא"ה לא ישיג תועלת ובזה יבואר לשון המשנה "א"ל והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו א"ל מפני שהוא קניינו. ומפרש הש"ס דהיינו משום דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה", ולכאו' יפלא מה שלא ביארה המשנה ענין ההבדל המפורש בש"ס, ועפמ"ש שפיר מבואר בכלל מ"ש מפני שהוא קנינו' דהיינו שאין להעבד שום זכות ומה שאוכל בתרומה הוא אדרבה מפני שהעבד הוא קנין רבו. ועכ"פ מיושב גם אי נימא שיש ביד הבעל לפטור א"ע מחיוב מזונות וכה"ג ע"י השלשת גט וכתובה וכמ"ש הב"ש בשם הרא"מ

ומ"ש הה"ג זצ"ל בבר"י סי' נ"ב לתמוה על הרא"מ דהא זה שמונע ממנה שכ"ו ומזונות הוי כפייה להכריחה שתקבל גט והוי כעובר על חרגמ"ה, לענ"ד צ"ע, דהא אי נימא דתקנת רגמ"ה לא היתה לחייב את הבעל שכו"ע כה"ג ממילא ליכא שום ענין כפייה במה שאינו נותן לה מה שאינו מגיע לה ומ"ש עוד שם בבר"י ממ"ש התוס' בנדרים ד' צ' ובשו"ע סי' קע"ח ס"ט בהג"ה דכשאומרת טא"ל והבעל אומר שמאמין לה י"א שהיו מנדין אותו על שגרם לבטל חר"ג, ודעכצ"ל דבכלל חרגמ"ה הוי גם כשגורם שתהא מוכרחת להתגרש. לענ"ד אינו ענין להא דהכא שאינו מערים להפקיע תקנת ר"ג כיון דז"א בכלל התקנה, וע' במהרי"ק שירש ק"י דטעם הסוברין שהיו מנדין אותו הוי מצד שמערים להפקיע התקנה (וע' פרש"י ביצה ד' י"ז שיש להחמיר במערים יותר מן המזיד), והיינו היכא שנראה לב"ד שאינו מאמין לדבריה, (וכעין מ"ש התוס' בכתובות ד' כ"ב ד"ה ואפ"ה שהביאו מהירוש' שאמרה "אתמול לא הוות בי חילא ופעמים שאינה יכולה לומר שהיא טמאה מנדות והיא מוכרחת לומר טא"ל ופעמים שאומרת כן מפני קטטה להקניטו לפי שעה) ורק מצד שרוצה לגרשה הוא אומר שמאמין לה וכמבואר בלשון המהרי"ק שם שיכול הבעל להשמט ולומר שלש"ש נתכוין שאמת הוא שמאמינה" ולפי שנראה לב"ד שאינו מאמין לה הוי רק השמטה בעלמא, ומ"ש המהרי"ק בטעם החולקין דאפשר שמאמינה היינו רק דיש קצת אפשרות ומ"מ כפי ראות עיני ב"ד הוא מערים בדבר ומש"ה י"א שהיו מנדין אותו אם כונתו להערים, וגם אם לא פירשו זאת בדבריהם, ממילא לא חל הנדוי כדקמי שמיא גליא שאין כונתו להערים, וע' פ"ת סק"כ שהביא דא"א לפרש שהנדוי הי' על תנאי דא"כ למה פליגי הי"א, ולענ"ד י"ל דטעם החולקין הוא דנהי שלא יחול עליו הנדוי כדקמי שמיא גליא שמאמין לה, אכתי אין ראוי לעשות כן ע"פ אומדנא וראות עיני ב"ד כיון דיש קצת אפשרות שמאמין לה ואין ראוי לבזותו דהא העולם יחזיקו אותו למנודה, וגם ע' מכות ד' י', ועכ"פ מיירי היכא שנראה לב"ד שהוא הערמה בעלמא דמש"ה י"א דכופין אותו ומשמש עמה (ומ"ש התוס' בכתובות בההיא עובדא שנסתרה עם הנואף י"ל דלא מיירי מענין כפייה), ועפ"ז י"ל דגם להסוברין