דבר אליהו (קלאצקין) קמז

לגרשה בשביל תקנתה כדי שלא תתעגן ושתוכל להנשא לאותו פלוני (ושאני מ"ש התוס' ריש זבחים גבי זינתה, שאם לא ירצה הבעל לא יגרשנה כו', דהתם איהי היא דפשעה אנפשה ואין לו לחוש לתקנת עבריינית) ודוקא לפרש"י ור"ת דגם כשאומרת מאיס עלי לא כייפי' לי' לגרשה, הגם דהוי טעמא מטעם חשש שמא עיני' נתנה באחר. אכתי הא ממילא ליכא הוכחה לומר דכייפי' להבעל לגרשה בשביל תקנתה (וע' קדושין ד' ס"ה רב אמר כופין כו' וביבמות ד' קי"א תד"ה לאחר ל' וע' ב"ב ד' י"ב וקדושין ד' י"ב, ואפשר דכיון שאפשר שתותר לו ע"י מיחת המגרש והראשון לא הוי כז"נ וזה ל"ח), ואח"כ הוסיפו התוס' להקשות דכייפי' לי' לגרשה שהרי היא עליו באיסור א"א", וחידשו לומר דכה"ג לא סגי בהפרשה (ועמ"ש התוס' ביבמות ד' ל"ו ד"ה ולא קתני יפריש ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' מ"ג, והכא שניסת לו קודם קיום התנאי יתחייב לגרשה) ועכ"פ אין הוכחה מדברי התוס' הנ"ל לומר שהדבר תלוי בדבורה ורצונה לומר מאיס עלי, ומ"ש בלשון התוס' שיכולה לומר כו', היינו משום דהתם ליכא חשש גט מעושה שלא כדין

, ומ"ש התוס' להקשות משלהי דנדרים כו' איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוה מירכס הוה אסירא א"כ לכאו' נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' אפ"ה כי לא מירכס שריא כו' ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי", צ"ל דהתם יש רגל"ד מדבריה ומעשיה, ועמ"ש בדו"ח להגרע"א זצ"ל דאי נימא דזינתה אין כופין את הבעל להוציאה בגט עכצ"ל דמ"ש אתתא שריא היינו לבעלה, וא"כ יקשה גם לשיטת ר"ת דלא כייפי' לבעל לגרשה כשאומרת מאיס עלי אכתי תהא נאמנת שלא לכוף אותה לדור עמו במיגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי, ועמ"ש בזה בספרי אה"ר סי' מ"ז, ולענ"ד מ"ש איתתא שריא, היינו כשתחפוץ לדור עמו ולא לענין לכוף אותה דפשיטא שיכולה לומר שהיא אסורה לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ומ"ש הר"ן שא"נ לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, היינו שמצד זה ל"ש לומר דשווי' אנפשה חד"א וכמ"ש בתו"י, וממילא אין איסור על הבעל, וגם אי נימא דממילא יכול לכופה, אכתי שאני עובדא "דהוה מהרזיק בביתא כו' פרטיה נואף להוצא וערק" שנסתרה עם הנואף, והגם דאאמע"ר יכולה לומר שכיון שאסורה לבעלה לא תחפוץ להוסיף לחטוא ועמ"ש התוס' בב"מ ד' ג', ומה שהק' התוס' דתהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי, היינו דכיון דכל טעם ההיתר הוי משום דאיכא אומדנא והוכחה דאם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מירכס, הא כנגד זה יש אומדנא והוכחה שהאמת כדבריה מטעם סברת מה לי לשקר, ואם כל כונתה הוא רק כדי להפקיע עצמה מבעלה הי' בידה לטעון מאיס עלי. ובשלמא לשיטת ר"ת שלא יכופו אותו לגרשה ניחא לה יותר לומר טענת טא"ל שעי"ז יחשוב הבעל שאסורה עליו לעולם וממילא יתרצה לגרשה משא"כ בטענת מאיס עלי אפשר שלא יתרצה לגרשה שיחשוב שתחזור ותתרצה לו, משא"כ אי כייפי' לגרשה, תהא נאמנת בסברת מיגו ומלל"ש

ויש לבאר מ"ש התוס' בשם ר"ת דאמרה מאיס עלי ולא בעינא לי' לא הוא ולא כתובתו לא כייפי' לה שתחזור בה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערא קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה ומר זוטרא אמר כייפי' לה דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיי' דע"י כך תשאר תחת בעלה שלא ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון שחייב ליתן כתובתה, ולכאו' יפלא איזה ענין כפיי' יש כאן, דאטו אין בידה לקבל הגט בלא כתובה, ואדרבה מה שיתחייב ליתן לה כתובה זכות הוא לה כיון שהדבר תלוי ברצונה, ואולי י"ל דס"ל למר זוטרא דהגם שאינה כשבוי' שתבעל, לשנוא לה וכן אינה מחויבת בשום פניני קריבות בכ"ז מחויבת לדור בביתו אולי עי"ז תתפייס לו, וכיון שחייב ליתן כתובה ממילא רשאי לדור עמה כשתתפייס, משא"כ כדנימא דהוי מחילה גמורה דממילא אין רשאי לדור עמה קודם שיכתוב לה כתובה מחדש (כעין מ"ש הח"מ סקט"ו סקי"ח). והא מצריכי' התפסת מטלטלין הגם שיתחייב לכתוב לה כתובה מצד עדי יחוד (ואולי היינו דדייק בפרש"י כתובות ד' ז' עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות", שבהחיוב בע"פ ליכא שע"ק) ומכ"ש הכא דל"ש עדי יחוד כיון שהיא בחזקת מורדת וא"כ הגם שמותרת להתייחד עמו (וע' ר"ס ס"ו בשם הר"ן) אכתי כיון שאסור לדור עמה אינה מחויבת לדור בביתו, והא בהא תלי דכדהויא מחילה בטעות מחויבת לדור בביתו ויש לכוף אותה בדברים שתתפייס, כעין מ"ש התוס' ד' מ"ט ד"ה אכפייה [וקצת י"ל בכונת ד' התוס' דמש"ה הוי מחילה בטעות לפי שחשבה שעי"ז יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה, ועתה הא נתברר שאין תועלת במחילה, ושבין כך וכך לא יגרשנה, ודהיינו מ"ש "ומתוך כך לא יגרשנה בעלה", וסיים דאמרי' דאכתי מחילה גמורה היא ודהגם שלא הועיל המחילה לפי שעה, אכתי מתוך כך יעלה בדעתו לגרשה וסוף סוף יגרשנה, וכיון שיש תועלת בהמחילה לא הוי מחילה בטעות]

ועכ"פ נתבאר דענין ההתראה הוי רק להפסיד כתובתה (וממילא י"ל שקודם ההתראה מחויבת לדור עכ"פ בביתו כשאין לה אמתלא שא"א לה לדור בביתו) משא"כ לענין תקנת רגמ"ה, ודמשמע דא"צ שיהא לב"ד בירור גמור ובפרט כשיש עדות ע"א המסייע לדברי הבעל שמרדה בו, וזה עדיף מעדות ע"א שמתה אשתו, דהתם הבעל בעצמו אינו יודע וסומך עצמו רק על העד משא"כ הכא שנאמן על עצמו במילתא דאיסורא ורק מטעם שהוא נוגע בדבר וכדי שלא יפרצו בדבר צריך שיהא רגל"ד וכמבואר בלשון הב"ש ופשיטא דמהני עדות ע"א ורק שאין עדותו מועלת להפסידה הכתובה, ובלא"ה שאני עדות ע"א שמתה אשתו שיש לה חזקת חיים משא"כ הכא דלא שייך חזקת כשרות של האשה דאטו המורדת שבעלה מאיס לה יוצאת מחזקת כשרות ואמו של ר"ח מסורא מרדה בבעלה וכן כלתי' דרב זביד, וגם הא כמו"כ יש להבעל חזקת כשרות

ובגוף מ"ש הב"ש גבי ע"א שמתה אשתו כבר כתבו להקל ואפשר דגם הב"ש לא חשש להחמיר אלא בלא היתר ק' רבנים, ודלא נימא דכיון דע"א נאמן א"צ היתר ק"ר), ומ"ש הח"ס תשו' ב' דאיכא תרי חזקות חזקת חי של האשה וחזקת איסור רגמ"ה דוגמת מ"ש הריב"ש דאיכא חזקת חי דבעל וחזקת איסור א"א, לענ"ד שאני התם דהגם שהחזקות תלויות זו בזו וחזקת א"א תלויה בח"ח של בעלה (ועמ"ש למעלה סי' ס"ח) מ"מ כיון דמיתת הבעל אינה מתירה משום דהוא אסרה והוא שרתה אלא משום דמיתה שריא וגומרת דומיא דגירושין וכמ"ש בקדושין ד' י"ג, ממילא ענין האישות אינה תלויה רק בחיות הבעל אלא בהמיתה וגם כשאינו בעולם לא נפטרה הימנו רק שהמיתה מתרת דומיא דגירושין, וא"כ יש מקום לומר דנוסף לחזקת חיים של הבעל עוד לא נתברר שנסתלק האיסור א"א ע"י המיתה (דשייך גם היכא שכבר יצא מחזקת חיים וע' גיטין ד' כ"ח), וגם שייך חזקת א"א לפי ששם איסור א"א עלי', משא"כ מה שאסור הבעל לישא על אשתו הוא רק מצד התחייבות לאשתו ורק מצד הח"ח שלה אסור לישא אחרת וממילא ליכא ב' חזקות כיון שהאיסור תלוי בת"ח