דבר אליהו (קלאצקין) קמו

לישא אחרת" וע"ז חולק מהרי"ק שאין להתיר לו נשואי אשה אחרת בלא גט כיון דאפשר שיגרשנה בע"כ ולא תשב ותתעגן וממילא נשמע דכשאין בידו לגרשה בע"כ מפני החוק בזה"ז. ובפרט כשהיא במדינה רחוקה, מתירין לו לישא אחרת ושישליש ביד שליח להולכה גט בעבורה שתוכל לקבל הגט כשתרצה. ולא חשש מהרי"ק להחמיר מטעם החשש שאפי' תקדיח תבשילו כו' אלא במקום שלא יתעגן עי"ז הבעל. כשיכול לגרשה בע"כ. וגם הא קאי דוקא קודם י"ב חדש ושאין להתיר לו קודם י"ב חדש משא"כ אחר י"ב חדש ובפרט שאחר יב"ח לא שייך כלל החשש שאפי' תקדיח תבשילו כו', משום דכשהוא שרוי בלא אשה זמן רב כזה (וע' ד' ס"ד פרש"י ד"ה מי שוכר) מוכח שכדבריו כן הוא. ולולי זאת לא הי' מעגן עצמו זמן רב, ודוקא קודם יב"ח יש מקום לחשוש שבא בעלילה, (ומלשון הב"ש שאם הדבר יצא לפני הב"ד או טו"ה ל"ח, משמע דכל שטוען לפני ב"ד ושיש רגל"ד הגם דליכא בירור בעדים, וכן הוא בלשון הב"ש "דכשנעשה לפני ב"ד והם יסכימו שעוותו עליו לא יביא הדבר כ"כ לידי קלות הראש", ומשום שלא נתברר הדבר תלוי בהסכמתם

), וגם עמ"ש בבני אהובה על הרמב"ם פי"ד מאישות הל' ט"ו בענין מ"ש הרמ"א דכשמורד על אשתו ורוצה לגרשה מיד וליתן לה כתובתה אין מוסיפין לה על כתובתה משום דאנוס הוא בתקנתא דרגמ"ה. שלמד כן הרמ"א ממ"ש הרמב"ם שאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות ומכ"ש כשהאיש טוען כן שלא יהא כשבוי ודהגם דלא קיי"ל כהרמב"ם היינו משום דגבי אשה הוי ספק דאורייתא דשמא נתנה עיניה באחר והוי גט מעושה שלא כדין משא"כ לענין תקנת רגמ"ה וכן לענין ממון יש לסמוך ע"ז כשהוא בא בטענה ואמתלא ע"ש, וממילא אפי' אילו הי' מקום לחשוש שבא עליה בעלילה, אכתי לא עדיפא מיניה, וע' ח"מ סקכ"א עמ"ש בשו"ע דאפי' במקום שכופין אותו לגרש, דהיינו במקומות שנוהגין ע"פ הפוסקים דס"ל דבמאיס עלי כופין לגרש, ולכאו' יש מקום לפרש דמ"ש הרמב"ם ששואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה" כו', היינו משום דאין לחשוש שמא עיניה נתנה באחר דהא כשמרדה בבעלה הי' ביד הבעל שלא לקבול עליה לפני ב"ד (ובפרט כיון שהי' מותר לישא אחרת) דממילא לא היו ב"ד שואלין אותה והיתה מתעגנת כל ימיה. וכיון שיודעת דאפשר שתתעגן לעולם ובכ"ז מרדה בו הוי זה הוכחה שאינה יכולה להבעל לו משא"כ כשהאשה באית לפני ב"ד ותובעת שיכופו את הבעל לגרשה מפני שהוא מאיס עליה אפשר דגם הרמב"ם מודה שאין לכופו לגרשה משום דאפשר שנתנה עיניה באחר והבעל מאיס עליה רק מצד חפצה להנשא לנאה ממנו וכשתדע שלא יעלה בידה להפיק חפצה תתרצה לבעלה, ובפרט דאיתתא בכל דהו ניחא לה וכמ"ש יבמות ד' קי"ח ולא יהא מאוס ושנוא לה בשעה שתדור עמו וכעין מ"ש בב"ב דמ"ז דשאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני ה"נ לא תדור עמו באונס אלא ברצון (וע' כתובות ד' נ"א), ושיטת החולקין על הרמב"ם היא דגם היכא שאמרה כן לפני ב"ד ע"י מה ששאלו אותה מפני מה מרדה אכתי יש לחוש שמא עושית בערמה ועיניה נתנה באחר מצד שלבה בטוח שהבעל יתבע אותה לב"ד והב"ד ישאלו אותה והנה גם אי נדייק לפרש כן בלשון הרמב"ם, י"ל דהיינו משום דלענין לכופו לשעתו לגרשה. יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר משא"כ כדהוי אחר י"ב חדש דממה שנתעגנה וישבה בלא בעל זמן רב כזה הוי הוכחה שמאיס עליה בעצם ושלא תוכל להתרצות לו. ולפמ"ש הה"מ ה' ט' דממ"ש הרמב"ם שאין נותנין לה גט עד יב"ח אפשר שהוא סבור שלאחר יב"ח מכריחין הבעל לגרשה יע"ש דלפ"ז מיירי הרמב"ם אחר יב"ח, א"כ גם להרמב"ם משמע לפ"ז דכשהיא באתה לפני ב"ד לכופו אין שומעין לה אך ממ"ש בתוד"ה אבל לשיטת הי"מ דכשיוצאת בלא כתובה ל"ת שמא עיניה נתנה באחר מבואר דאפי' כשבאית לתבוע שיגרשנה שומעין לה, ועכ"פ כשהאיש טוען שמאיסה עליו וכבר עגן עצמו זמן רב יותר מיב"ח י"ל דלפ"ז לא עדיפה מיניה ובפרט דבאיש ל"א דמינח נייחא לי' בכ"ד, וע' גיטין ד' מ"ט שיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' (והגם שצערו מרובה וע' שבת ד' קנ"ב ד"ה משים, מ"מ כשמאיסה עליו לא יוכל להתרצות לה וע' נדרים ד' כ') וא"כ נוסף למ"ש למעלה שלאחר יב"ח יש רגל"ד והוכחה שכדבריו כן הוא שמרדה עליו עוד זאת הא לצד החשש שאינו כדבריו יהא מוכח ממה שעגן א"ע זמן רב שהיא מאיסה עליו כ"כ עד שא"י לדור עמה בשום אופן, וממילא גם אם לא נתיר לו לישא אחרת לא יתרצה לה ולא עדיפא מיניה

ועמ"ש התוס' שהקשה ר"ת דבריש הנזקין אמר וכ"ת כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא א"כ נתקנו ליה כתובה מינה ומיהו י"ל דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגל"ד שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשי' לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דל"ש לתקן ברוב נשים", ולכאו' י"ל דכל ענין הכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שייך רק כשאינה מאיסה עליו ורק שמפני קטטה הוא נחפז וכעין מ"ש ד' פ"ב דכשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך ושלזה תיקן שב"ש שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה, וע"י הכתובה לא תהא קלה בעיניו ויתרצה לה וממילא גם כשמאיסה עליו ולא יוכל להתרצות לה מ"מ נוטלת כתובה בלא פלוג וכבר נשתעבד לה משא"כ האיש שאינו מוציא אלא לרצונו ורק כשמאיס עלי' כופין אותו להוציא, לא יהא שום תיקון ותועלת בתיקון חיוב כתובה דכל שאינה יכולה להיות תחתיו בשום ענין. גם כשתתחייב ליתן לו דמי כתובה לא תתרצה עי"ז לדור עם בעלה. ואם מצד שלא יהא לה דמי כתובה תהא מוכרחת לדור עמו, לא יהא בדבר תקנה אלא קלקול וכמ"ש הרמב"ם שאינה כשבוי' שתבעל לשנוא לה, וא"כ אצ"ל דבשביל אותן נשים לא רצו לתקן כו' אלא דגם באותן נשים לא יהא בזה שום ענין תקנה

ועמ"ש התוס' בגיטין ד' פ"ד ד"ה הכא י בדידה קיימא לאיגרושי, שהקשו דהא ודאי בדידה קי מא לאיגרושי, שיכונה לומר מאיס עלי וכייפינן ליה כו' ולכאו' תמוה דאטו הדבר תלוי בדבורה וברצונה. והדבר תלוי אם יהא מאיס עליה באמת דאל"כ הוי גט מעושה שלא כדין, וצריך שיהא רגל"ד שהבעל מאיס ואינו מתקבל עליה, ואא"ל שתנשא לכתחילה לאיש המאוס בעיניה כדי שיכופו אותו למחר לגרשה אך י"ל דהתם שא"ל ה"ז גיטך ע"מ שתינשאי לפלוני ולא תינשא לו שמא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה ודמש"ה מינסבא היום לאחר ומיגרשא למחר וקיימא לתנאה דכיון דנישאת לאחר בינתים תו ל"ש הא דשמא יאמרו כו' וכמ"ש התוס', וא"כ מינסבא לאחר לא כדי שתדור עמו ורק כדי שעי"ז תוכל להנשא לאותו פלוני, וממילא לשיטת הסוברין דכייפי' לי' לגרשה כשאומרת מאיס עלי ודכיון שאינה יכולה לדור עמו כייפי' להבעל לגרשה בשביל תקנתה ממילא ה"נ כיון שלא תוכל לדור עם זה השני, שהרי היא עליו באיסור א"א ממילא אפי' אילו היינו אומרין שמצד האיסור א"א אינו מחויב לגרשה ודסגי בהפרשה בעלמא, אכתי הכא יהא מחויב