דבר אליהו (קלאצקין) קמג

טעם נמי", דהא שאני בב"ח דלא שייך ענין ביטול אלא דבאינו נ"ט לאו שם בב"ח עלה, וע"ש מ"ש ליישב דאליבא דאביי בב"ח ג"כ מדין ביטול אתינן עלה, והא דבגד שאבד בו כלאים לא בטיל ברובא היינו משום דאפשר לברר ע"י צביעה וכמ"ש בנדה ד' ס"א, וקושיית התוס' דליבטל ברובא הוי רק אליבא דרבא דפריך שם "מנא לי' לסבא הא" והוה בעי לומר שלא סמכי' אצביעה, ולרבא לשיטתי' שפיר תירצו התוס', דהא איהו פליג על אביי וקאמר דליכא למילף מבב"ח ודהא דדוקא בנ"ט היינו משום דדרך בישול אסרה תורה ע"ש, ולענ"ד מלשון התוס' בע"א ד' ס"ה מבואר שכתבו כן אליבא דכ"ע, ומ"ש הגרע"א זצ"ל דמאי קושיא דהא י"ל דמש"ה לא בטיל משום שאפשר לברר ע"י צביעה, ביארתי בימי ילדותי (בשנת תר"ל) ליישב לענ"ד לפי המבואר ממה שדקדק פרש"י בלשונו בד"ה בגד שאבד בו כלאים שאם היה מכיר חוט הצמר בבגד הפשתן נותקו וכשר", ובד"ה צובעו ומותר, "שע"י הצבע הוא ניכר כדמפרש עמרא וכיתנא לא שליט בהו צבעא כי הדדי שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר ואי לא מינכר בצבע ודאי נפל" ודקדק לומר שאבד חוט צמר בבגד פשתן ולא כלשון הש"ס, האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתוק שפיר דמי", דלכאו' כיון שאין שום הבדל בין חוט צמר בבגד פשתן בין חוט של פשתן בבגד של צמר, לא הו"ל לפרש"י למינקט דוגמא אחרת שלא כלשון הש"ס, ורק שדקדק פרש"י בלשונו, משום דכיון שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר, אפשר להכיר ע"י צביעה החוט של צמר שהוא מבהיק וניכר במראיתו, משא"כ חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא א"א להבחין ע"י צביעה דא"א להכיר ולהבחין כשכל הבגד הוא מבהיק בצבעו ורק חוט אחד לא שלט בו הצבע כ"כ, ודוקא דבר המבהיק בצבעו אפשר להכיר גם בתערובת חוט אחד שחזותו מוכחת וכנקודה אחת של אור המבריק. וניכר משא"כ להיפוך, ומש"ה האי מאן דרמי חוטא דכיתנא כו' א"א לברר ע"י צביעה (ובלא"ה דוקא כשאבד חוט שלם ניכר ע"י צביעה משא"כ כדנתקיה רק דאפשר שלא ניתק בשלימות) וא"כ שפיר הכריחו התוס' לומר דהא דלא בטיל החוט, גם היכא דא"א לברר ע"י צביעה, היינו משום דבכלאים ל"ש ענין ביטול כיון ששניהם היתר והעירוב הוא שאוסרן, וא"כ מוכח לומר כן אליבא דכ"ע, והא דקאמר אביי דאס"ד בב"ח חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי, היינו דממה שתלתה תורה איסור בב"ח בנתינת טעם מוכח דטעמו ולא ממשו בעלמא דאו' דאלת"ה איזה חומר יש בנ"ט וכיון שתלתה תורה איסור בב"ח דוקא ע"י נ"ט מוכח כן, ורבא דחי די"ל דבבב"ח ענין הנ"ט הוי רק מצד שדרך בישול בהכי, (ובפרש"י ד"ה דחדוש הוא דשניהם מין היתר כו' וכן לפמ"ש התוס' דאי תרו כו', ושהבישול ולא הבליעה היא שאוסרת ודאכתי מוכח מתליית האיסור בנ"ט), וע"ש בנדה דקאמר ז"א מצות בטלות לע"ל ומשום דלכ"ע הוי האיסור מה"ת ועמ"ש התוס' בב"ק ד' ק' ד"ה א"ל גדור בענין הא דכלאים נאסרין במאתים ול"א דכל פורתא כשהוא גדל מתבטל, הגם דלפמ"ש ל"ש בכלאים ענין ביטול רק דפחות ממאתים לא אסרה תורה וליכא ענין כלאים וצ"ל דאכתי כשהתירה תורה אמרי' דהוי בגדר ביטול. ועפ"ז י"ל לכאו' בענין מ"ש הגרע"א שם דבבב"ח לא שייך הא דאין מבטלין איסור לכתחילה כיון דלאו מדין ביטול הוא אלא דלאו שם בב"ח עלה ודהא דאסור לערב בב"ח ביש ס' היינו רק בדרך לא פלוג מטעם שאסור זה בשאר איסורים ועפמ"ש י"ל לענ"ד דלפמ"ש התוס' דהא דאמר רבא דרך בישול אסרה תורה דיחויא בעלמא היא דמהכא ליכא למילף אבל טכע"ק הוי דאורייתא" אמרי' דמה שלא אסרה תורה כשאיני נ"ט הוי מטעם דגזה"כ בבב"ח שיתבטל ככל האיסורין דעלמא, ודוקא בכלאי בגדים דליכא גזה"כ לא מתבטל מסברא כיון ששניהן היתר

וכן מפורש בלשון תשו' הרשב"א סי' רנ"ט שאין מביאין ראיה מכלאי זרעים כו' דאי אפשר שלא ימצא בשדה ממין אחר כו' ולא ניתנה תורה למלאכי השרת והלכך כל שנתערב בטל ומותר לזרוע לכתחילה כו' אבל לערב לכתחילה אפי' חטה אחת אסור וכדגרסי' בירוש' על ההיא מתני' דכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט כו' אבל כלאי בגדים אין מין אחר מתערב בו אלא לעתים רחוקות שיתערב חוט של פשתן בבגד צמר ולפיכך לא ניתן להתבטל", הרי דהיכא שהתירה תורה הוי ג"כ מטעם ביטול ודגזה"כ שיתבטל כה"ג ודשייך ענין ביטול איסור לכתחילה, והנה עפמ"ש הרשב"א י"ל דדוקא עירוב חוט משא"כ עירוב צמר וכה"ג דמי לכלאי זרעים לפי דברי הבקיאין שמהנמנע להזדהר שלא יתערב משהו צמר בשעת הטוי' ע"י מה שנדבק בידו או בבגדו ובכל בגד הן מוצאין עירוב נימא של צמר (ועמ"ש למעלה סי' מ"ד דלפמ"ש הפנ"י בפסחים ד' ל"ג ה"נ כשאין יודע וא"א לברר הוי מתעסק בעלמא שאין נהנה יותר מתערובת חוט של כלאים) והנה גוף מ"ש הרשב"א שאין מביאין ראי' מכלאי זרעים שא"כ אפי' בגד שאבד בו כלאים כו' לא נטרח לבדוק וליטול שהרי בכלאי זרעים כן שהרי שנינו כל סאה שיש בו רובע זרע ממין אחר ימעט הא פחות מכאן א"צ למעט" והכריח מזה לחלק דשאני כלאי זרעי' דא"א שלא ימצא בשדה ממין אחר, לכאו' קשה דהא תיפוק דשאני כלאי זרעים שלא אסרתה תורה אלא כשרוצה לזרוע כלאים וכמ"ש התיו"ט רפ"ב וכן קאמר בירוש' תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית עין, וכן תמה בתוס' רע"ק עמ"ש הרמב"ם שאסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף טל השעורין ואם זרע לוקה", ומהא דקאמר בב"ב ד' צ"ד "סברוה דרובע דכלאים כיותר מרובע דהכא וקא תאני ימעט לא רובע דכלאים כי רובע דהכא דמי א"ה אמאי ימעט משום חומרא דכלאים" משמע ג"כ דהתורה לא אסרתה כשאין כונתו לזרוע כלאים (וע' רשב"ם דדוקא רובע מצומצם ופחות מרובע א"צ למעט ויותר מרובע ממעט את כולו, וצ"ע דא"כ מיירי במלתא דלא שכיחא כדהוי רובע מצומצם) ודמש"ה רובע דכלאים ויותר כי רובע דהכא דמי דמה"ת א"צ למעט ואולי ס"ל להרשב"א דכל שיכול למעט בטרחא מועטת הוי כמתכוין כעין מ"ש גיסי הרב הגאון מהרי"ז שי' בישוב דברי הרמב"ם דכיון דמדרבנן מחויב למעט ממילא במה שאינו ממעט מעשיו מוכיחין שרוצה לזרוע כלאים ולא הי' עובר על איסור דרבנן בשביל טרחא קלה ודפח"ח, (ובפרט שקבל עליו התראה ועמ"ש התוס' בתמורה ד' ז') ומש"ה דוקא משום שלא ניתנה תורה למלאה"ש כו' פחות מרובע א"צ למעט ולולי זאת הי' מחויב למעט (וקצת י"ל בכונת דברי הירוש' דלא הוי כאיסור שנתבטל דכיון דפחות מרובע לא אסרה תורה כמאן דליתא דמי וע' פרש"י חולין ד' קט"ז, וברשב"ם דרובע חשוב מן התורה ולא בטיל ומשמע דפחות מרובע מטעם ביטול הוא דא"צ למעט) ואולי הא דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה כה"ג, היינו דכיון דא"א שלא ימצא בשדה כו' ולא אסרה תורה אלא כשנתערב מה שאין מתערב מעצמו ממילא אמרי' שלא אסרה תורה אלא כשמתכוין לזרוע כלאים, ואין דברי התוי"ט סותרין למ"ש הרשב"א

ועמ"ש בתוה"ב בית ד' שער א' דמדקאמר בשלמא תרומה טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא משמע דכל טעם שאינו נרגש לכל הטועמיה אין חוששין לו