דבר אליהו (קלאצקין) קמא

מטצמם הטעם, ועמ"ש הח"ס או"ח תשו' נ"ד בהא דאין מברכין על עשיית משפט משום שמא לא יקבלו עליהם בע"ד את הדין, דהיינו דכיון שלא יתרצו בע"ד מרצונם הטוב יש חשש שגיאה וטעות, וע"ש מ"ש מהירוש' פ' כיצד מברכין, ולכאו' י"ל עפ"ז, דשאני ר' חגי שהי' מובטח בסיעתא דשמיא לדון דין אמת לאמיתו, משא"כ בזה"ז שרבו ב"ד שאינם הגונים כו' (ובספרי אה"ר בדרוש ב' ביארתי עפמ"ש בברכות ד' מ"ג שמברכין על דבר שהנשמה נהנית ממנו, ועפ"ז י"ל דהגם שבעצם מטעם זה כל המצות טעונות ברכה, מ"מ אין לברך מטעם החשש דקמי שמיא גליא שלא נעשית המצוה כתיקונה, וליכא הנאת הנשמה, ודוקא היכא דאיכא תק"ח לברך על המצוה כל שהוא מכוון לשם מצוה וכגון בהנחת תפילין שהוחזקו בכשרות וכה"ג ליכא חשש ברכה לבטלה אפי' אי קמי שמיא גליא כו' אך בלא"ה י"ל דמ"ש איזהו דבר שהנשמה נהנית כו', היינו דוקא בדבר גופני וכעין ברכת הריח, ובד' הירוש' נראה העיקר כהגירסא "סלקין לבי חטוותא" וע' חגיגה ד' כ"ה "חבריא מדכן כו'

) ובסי' ז' סעי' י"א דב"ד של ג' צריך שיהי' בכל אחד מהם ז' דברים כו' שנאת ממון כו' ובבאה"ג דאפי' ממון שלהם כו' ובפרש"י יתרו, שנאי בצע, ששונאין את ממונן בדין כההיא דאמרי' בב"ב ד' נ"ח דכל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא לאו דיינא הוא, וע' בשפ"ח מ"ש לבאר זה, ולענ"ד י"ל כונת פרש"י דבודאי א"צ להשמיענו דכשהוא חשוד על הגזילה אינו ראוי להיות דיין, אלא דקמ"ל דהגם שהוא שהוא לא החזיק ממון חבירו בזדון ורק מצד שטעה וחשב שהצדק אתו וכשנתברר לו ע"י ב"ד שאין הממון שלו הוא מחזיר לחבירו בכ"ז לאו שמיה דיין דממה שטעה לחשוב על ממון חבירו שהוא שלו מתברר שאינו שונא בצע ומצד זה נלכד בפח הטעות לפי שהשכל נמשך אחר הרצון, והיינו מ"ש "ששונאין את ממונן בדין" ואינן מחפשין זכות והוראת היתר לעצמן, (ועד"ז מ"ש בחולין ד' מ"ד איזהו ת"ח וה הרואה טרפה לעצמו וע"ש בפרש"י, היינו שמצד שאינו חס על ממונו במקום חשש איסור הוא יכול לראות טרפה לעצמו והנגיעה שלו לא תטה את שכלו ולא תביאנו לידי מכשול, וע' נדה ד' כ' תד"ה אגמריה) ועמ"ש התוס' בב"ב ד' ל"ה ד"ה שודא, דכל דיינא דמקבל אגרא כו' והיינו אפי' במקום שאין חשש איסור, וכן צריכין הדיינים לישב באימה ביראה בעטיפה כו' (וע' פ"ת ס' ח' סק"ד שאינה נהוגה עתה) ומצד שדנו ע"פ שקול דעתם נצרך להם ביותר סיעתא דשמיא, וע' ברכות ד' ו' שבת ד' י', ורק לפעמים נתמנו דיינין שאינן הגונין ע"י אלמות וכמ"ש בשבת ד' קל"ט "צא ובדוק בדייני ישראל" כו' ובאדר"נ פל"ו משנה ה' במי שאינו הגון והוא דיין בעירו משא"כ בזה"ז שרבו ב"ד שאינם הגונים כו', התקינו מטעם לא פלוג לפי שכאו"א יאמר שהוא הגון וכעין מ"ש בחגיגה ד' כ"ב כלום משגיח עליך כו') שאין כח לשום ב"ד לדון ע"פ אומדנא שלהם וכדומה, ודנין רק כפי הכתוב בפוסקים דממילא הוי מדעל"ג וליכא כ"כ חשש קירוב הדעת, ומטעם זה דנין אף על ענין המסין כו' ומשום דא"א בע"א, ואם לא ידונו דייני העיר יבאו לדון בפלילים ועש"ג ואולי מהאי טעמא כ' הרש"ך (הובא בפ"ת סי' ג' סק"ב בשם גליון הגרע"א) דהיכא שבמקום שעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים אזלי' בתר המנהג, משום שאין כח ב"ד יפה בזה"ז שרבו ב"ד שאינם הגונים אך י"ל דכונת הרש"ך הוא כמ"ש מהרש"ך בעצמו (הובא בפ"ת סי' י"ב סקי"ט ושהובא ג"כ בגליון רע"א זצ"ל) דבע"ח שהסכימו להתפשר עם הלוה ולהרחיב לו הזמן אולי יחנן ד' אותו מנהג הסוחרים שכופין את מי שאינו רוצה להתפשר ויש להם על מה שיסמכו מההיא דסיטומתא כו' ודה"נ כוונת המהרש"ך הוא דלענין זה אזלי' בתר מנהג הסוחרים לפי שהוא לתקנת כולם שע"י הרחבת הזמן קרוב הדבר שיוכל לסלק בשלימות להבע"ח, וע' ס"ס רל"א

ועמ"ש מהרי"ק סי' א' שתקנו רבותינו שהנתבע לא יצטרך ללכת כ"א לב"ד הסמוך כו' וע"ש סי' צ', ואולי הוא ג"כ מצד שאין כח ב"ד יפה כ"כ בזה"ז ואלים כח הנתבע לברור ב"ד, ובלא"ה עמ"ש מהרי"ק סי' כ"א דבזה"ז שנתרבו הרמאים יש לחוש טפי שיתנו עיניהם בעשירים להזמינם לדין, והנה מ"ש סי' י"ג סעי' א' שאם אין מנהיגים בעיר שיבררו השלישי ילך התובע לפני ג' כו', היינו כשאין הנתבע מוצא שם ג' אחרים הראוין לדון, דהא כתב הרמ"א בלשונו "דכמו שנתבאר לעיל סי' ג'", והתם כבר נתבאר זה הדין יע"ש, ועמ"ש הב"י לדקדק בדברי הסמ"ג שאם יכול כאו"א מהבע"ד לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה הגם שהוא קטן ממנו גם חבירו יאמר לא אדון בפני זה שאתה אומר אלא בפני האחר וא"כ מי ידון ביניהם, ולכאו' מאי קושיא דהא ממילא יהא תלוי ברצון הנתבע והמוחזק, וי"ל דהיינו מ"ש בלשון הב"י לתרץ "דצ"ל דאה"נ שזה יכול לעכב על ב"ד של זה וכו' וצריכין לברור ב"ד השוה לשניהם" ושאם לא יוכלו להשוות דעתם מנהיגי העיר יבררו להם ואם אין מנהיגים בעיר יהא ביד הנתבע והמוחזק לברור לו, וכמבואר במהרי"ק סי' ע"ט (והובא קצת בב"י) דדוקא היכא שהעידו עליו תרי גברי רברבי דגברא אלמא הוא יכול להשמט ולומר לא אדון בפני זה כו' אם לא שימצא דיינים אחרים כשרים והגונים יע"ש, ועמ"ש מהרי"ק סי' קס"ז וז"ל ודכתב מר דכ"ע מתמיהים על שעשיתי באולמא שהנתבע יביא ג' בע"ב כו' ומסתמא הנתבע יברור מי הם הנשמעים לו כו', לפה"נ לא סיימוה קמך שהרי פירשנו בהדיא שצריך שיהיו שוים לתובע ולנתבע אותם השלשה שיביא הנתבע כו' יע"ש (ובלשון הטור שאינו יכול להסתלק מא' לחבירו כו' ולכאו' משמע קצת דדוקא כדהוי דרך סילוק), וע' קדושין ד' ע' "מיזל לא מבעי לך למיזל משום דגברא רבה את' כו' ודלולי זאת מחויב לילך למרחקים לפי שבעירו יסתמו טענות הבע"ד, וע' במרדכי דמש"ה דן בעירו מפני הרמאין שלא ידחו עצמן מן הדין, ומש"ה קיי"ל בשני אכסנאים שצריך לדון עמו מיד, וע' פ"ת סי"ד סק"ב ממ"ש הרמב"ן פ' שופטים דאפי' ב' בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו ולכאו' י"ל לפמ"ש בלשון המרדכי ספז"ב "ב' אכסנאים המזמינין זל"ז בוררין לאלתר וטוענין לאלתר וזה מנהג כשר והגון מפני הרמאים וכיון דהוי מצד מנהג ותקנה אין זה סותר למ"ש הרמב"ן מצד שורת הדין, וע' במרדכי שתקנת הקהלות דכשנכרין הדברים שהוא מתכוין לדחיה ולהפסידו כו', והוא מן הדברים המסורין ללב, וכעין מ"ש בקדושין ד' ל"ב ע"ש

ובעבוה"ג תשו' מ"ז בענין קהלה אחת שהיתה מדיינת עם קהלה אחרת ובמקום הנתבעין אין ב"ד קבוע וגם כולן נוגעין בדבר והנתבעים מזומנים לדין בזבל"א רק שמקום ישיבת הדיינים יהא במקומם והתובעים והבורר שלהם יבאו אחריהם והתובעים אומרים שמצד שהנתבעים הם תקיפים בעירם ויש להם יד אצל השר יסתתמו טענותיהם וגם הבורר שלהם לבו נוקפו דדמי להא דכשאחד לבוש סמרטוטין כו' אומרין לו לבוש כמותו כדי שלא יסתתמו טענותיו (וע' פ"ת סי' י"ז סק"ב ממ"ש באו"ת דלא נהיגי לומר לבוש כמוהו וע' בש"כ בשם הראב"ן, וע' עירובין ד' פ"ו אל תשגרהו בכלים הללו, ולכאו' י"ל ג"כ עפמ"ש דבימי הש"ס שהי' כח ב"ד יפה לדון ע"פ אומדנא ושקול הדעת הי' יותר חשש קפידא בזה), וע"ש שמבואר מדבריו דדוקא מצד שהתובעים הם