דבר אליהו (קלאצקין) קמ

דפעמים שרוצה דוקא בקרקע שלו ושיתמלא החפירות ושתהא מתוקנת כמקודם ואין רוצה שתשאר מקולקלת הגם שישלם לו דמי נזקו, וע' ב"מ ד' נ"א פרש"י ד"ה זבין אוביד, וע"ש ד' ל"ח שרוצה בקב שלו כו' ובנדרי' ד ל"א וע' כתובות ד' ע"ט שלא תמכור מפני שהן שבח בית אביה, ועכ"פ עצם הקרקע ראוי' לו [וגם שאני קרקע שאינה נגזלת דממילא י"ל טפי שמחויב לתקן הקלקול, וגם שאני נזקי גופו. וצ"ע מ"ש הש"מ ב"מ ד' ה' בשם תוס' הרא"ש ממ"ש בב"ק ד' מ"ח דכשהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בה בורות כו' בעל חצר חייב בנזקי הבור, דשאני נזקי שורו שנתחייב רק בתשלומי הנזק, ובלא"ה צ"ע ההוכחה, דגם אילו הי' הדין שמוטל על בעל השור למלאות החפירה, היינו שבעל החצר יכול לתובעו ולכופו שיעשה כן, ומ"מ אין בעל הבור נפטר מחיובו למלויי כדי שלא יוזקו אחרים בבורו, ואם אין בעל השור כאן או שאין בידו לכופו אטו יפטר עי"ז מחיובו, וכן קודם שכפה אותו ע"פ ב"ד למלאות מוטל חיוב הנזק על בעל הבור], וגם בלא דברי הש"כ עכצ"ל כמ"ש, דאלת"ה יקשה מאי פריך, דהא י"ל דהכא הוה גזה"כ שמוטל עליו לטרוח כדיליף מקרא ומ"ש מע"כ ממ"ש בב"ק ד' קט"ו תד"ה אלא דאיכא הפסד כהן כיון שאין יכול להדליק בו כי נתגלתה אלא בטורח כי צריך שלא יגע בשמן, התם ממילא יש חשש שיופסד לגמרי אם ישכח ויגע בשמן וממילא נפחת השיווי שהקונה יוזיל מפני הטורח וחשש הפסד אך הוא דבר שא"צ ראי' ופשיטא שיש בטירחא ענין שיווי ממון

וכן מ"ש כת"ר שלמעט בזילותא עדיף, כמדומה שיש יותר חשש זילותא כשהד"ת בעירו שע"י מה שהצד שכנגדו באין בטו"ת ופעמים שבאין בעלילות ומוציאין דבה הוא ענין גנאי וזלזול כבוד הרב, ובפרט שנחוץ שיהא הרב נכבד בעירו ומקומו למען ישמעו העם לדברי רבם ותוכחת מוסרו שיעוררם ללכת בדרך התורה והיראה, משא"כ כשהד"ת בעיר אחרת שאין שם כ"כ קפידא בזה וליכא חשש זילותא במקום שאין מכירין אותם כ"כ ושאין אנשי המקום שמין לב לזה כ"כ וכשהד"ת במקומן שהדבר נוגע להצבור לא ימלט מריב ומהומה שמבלבלין דעת הדיינים שלא יוכלו לעיין בדעת מיושבת וכובד ראש וכמ"ש לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב כו'

וגם הא קיי"ל סי' י"ד דכשבני העיר סרים למשמעתו חיישי' שמצד זה יהפכו ב"ד בזכותו, ומ"ש הח"צ תשו' י"ד להוכיח לחלק בין יחיד לרבים דרבים לא חשידי לאיים ולפחד על הדיין דוגמת שאמרו בההיא בי כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא והוו עיילי ומצלי התם משום דרבים לא חשידי וליכא חשש חשדא, לענ"ד שאני התם שלא יבאו לחשוד את הרבים שכולם עושין איסור ובודאי אס"ד דהאנדרטא הוי ענין ע"ז היו האנשים הכשרים מתרחקין מזה (וע' סנהדרין ד' ק"ב) וכן י"ל במ"ש המ"א סי' רמ"ד סעי' ח', והתם בלא"ה אין אדם חשוד לעשות איסור בשביל צורך הרבים, משא"כ הכא דאטו אמרי' שכל הקהל יאיימו על הדיין רק שבכל צבור וצבור כת וכת קרוב הדבר ומצוי שימצא ביניהם אנשים דלא מעלי תקיפים ובעלי נצחון ובפרט בעניני דו"ד שבין רבנים כשאנשי העיר נפלגים לכתות וצדדים שהיצר מתעה ומסמא עיני התקיפים לחשוב שיוצאין למלחמת מצוה ויטילו פחד ואימה על הדיינים ומ"ש הח"צ ממ"ש בב"ב ד' מ"ג בבני העיר שנגנב ס"ת שלהן, מלבד מה דשאני בימי הש"ס. עוד זאת, נהי שלא יבאו בעלילה לחייב את מי שלא גנב יש חשש יותר כשבאים לחייב אותם באיזה דבר. והגם דבנ"ד אפשר ששני הצדדים שקולין, ואם נחשוש לתקיפות ואלמות, גם בין אנשי הצד השני ימצאו כאלה, אכתי כבר כ' בהפלאה כתובות ד' ק"ה דמש"ה יש חשש לקיחת שוחד אפי' כשנוטל משניהם משום דכיון שקיבל משניהם אין רואה להאחד חוב לגמרי וניחא ליה לצאת ידי שניהם, וא"כ ה"נ יש לחוש שמצד שמתיראין משני הצדדין מצד זה לא יחייבו את החייב ויתאמצו לצאת ידי כולם, והגם דמצד זה הא בלא"ה יש לחוש מצד מה שנהגו לקבל שכר מהבע"ד הרבה יותר מדמי שכר בטלה, ולא הוי ריבוי שיעורא בעלמא, והגם שאילו לא התפרנס מדיינות הי' עוסק במסחר וכדומה והי' מוצא דמי פרנסתו, אכתי השתא ניחוש דמקרבא דעתיה כשמקבל שכר הגון, ומ"ש בנה"מ דהוי כעין קבלת פרס מהקהל שמסיעין על קצתן, צ"ע לענ"ד כיון שאין לדבר קצבה וביד הבעלי דינין להוסיף ולגרוע ותלוי ברצון הבע"ד (ופעמים ע"י שאחד מהבע"ד נותן יותר מוכרח גם השני לזה וא"כ יש חשש קירוב דעת להותרן, וכשאין הבע"ד מאנשי העיר או שדן בעיר אחרת בל"ז ל"ש זה), ובנה"מ שם כתב דוקא להתיר כשמקבלין על חשבון השכר המגיע להם מהקהל, ועכ"פ לפי המנהג חזינן דלא חיישי' למה דמקרבא דעתייהו לשני הצדדין יחד, אכתי הוי ענין תרתי לריעותא, ובפרט שמפני פחד תקיפים יש יותר לחוש שלא יוכלו להוציא דבר משפט, והגם שדייני עיר אחרת אין להן מה לפחוד כ"כ מתקיפי אותה העיר, וגם יוכלו לכתוב הפס"ד ולהודיע אחר שיסעו מהעיר, מ"מ כפי הידוע שכיח הדבר שהדיינים הבאים לדון סובלין הרבה מאינשי דלא מעלי כשמבינין דעת הדיינים ולמי הם נוטין, ולכאו' יש ללמוד זכות על מה שנתפשט המנהג לקבל שכר, עפמ"ש ס"ס ז' שכשיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין הגם שיש להם או לקרוביהם חלק בזה, ואפשר דהיינו משום דשאני בימי הש"ס שהיו ב"ד דנין ע"פ אומדנא ושקול דעתם משא"כ בזה"ז וע' רי"ף פ' הכותב דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים ליה בגווה לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה וכה"ג וכדקיי"ל ס"ס ט"ו דמשרבו ב"ד שאינם הגונים כו', ומ"ש בס"ס צ"ט דאע"פ שאין כאן ראיה רק אומדנות המוכיחות היטב, היינו משום דהתם הדבר מוכח לכל העולם משא"כ כשאינו ברור לכ"ע אין לדיין לדון ע"פ אומדנא (ועמ"ש הרשב"ץ הובא למעלה סי' ס"ח) וממילא בזה"ז ליכא כ"כ חשש דמקרבא דעתי' כיון שאינו דן ע"פ שקול דעתו ואומדנא שלו אלא כפי הטענות וכפי המפורש בשו"ע (וגם הוי מדעל"ג שיוכל הדין להתברר ע"י העיון בספרים), ועמ"ש התוס' בסנהדרין ד' ל"א ד"ה ואם אמר ובב"מ ד' ס"ט ד"ה כה"ג, ולכאו' בימי הש"ס לא הי' אפשר תמיד להודיע להבע"ד מאיזה טעם נתחייב, כיון שהי' דן ע"פ שקול הדעת שלו, ובמק"א ביארתי מ"ש בחגיגה ד' כ"ב דמקבלי' סהדותא מע"ה מטעם חשש איבה דמ"מ לא היו דנין ע"פ עדותו רק שהב"ד לא הודיעו טעם הפס"ד שלהם, וע' ב"ק ד' צ"ו כי יתיבנא בדינא כו' שלא היה יכול לגלות לו הטעם בשעת הדין, דכשיתודע להגזלן שלא נתחייב מדינא ינטור איבה להדיין שקנסו' וא"כ י"ל דדוקא התם שאומר נלך למקום הועד כותבין ונותנין לו מאיזה טעם דנוהו, שיציעו הדברים להב"ד של בית הועד ולהבע"ד לא הודיעו, ורק כדי להוציא א"ע מידי חשד הבע"ד אר"פ דכה"ג ודאי צריך לאודועיה, ומ"ש בשו"ע סי' י"ד סעי' ד' דכשאומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני צריך לכתוב לו, הגם דהאידנא ליכא בית הועד, היינו משום דהאידנא שאין הדין ע"פ שקול הדעת ממילא אפשר תמיד להודיע הטעם, ודעי"ז הוי מדעל"ג, והא דמשמע בנמ"י דאפי' לבית הועד לא הודיעו הטעמים והראיות ושלחו סתם כו' ומתוך דבריהם נראה לנו כו', היינו משום שהב"ד שבמקום הועד הכירו