דבר אליהו (קלאצקין) יג

[וע' פנ"י פסחים ד' ל"ג גבי המתעסק בעריות שחייב שכן נהנה, שנהנה מהאיסור מה שלא הי' נהנה מההיתר, לפי שהוא גוף חלוק] אין הנאת ביאה של אשה זו האסורה לו, טפלה למצות פו"ר, הגם שאין בידו לישא אחרת (וגם יצטרך להמתין לכה"פ ז' ימי חמוד), דאכתי כיון דעצם מצות פו"ר אפשר בלא הנאה זו, ממילא המצוה וההנאה המה ענינים חלוקין ואין ההנאה טפלה להמצוה. ומש"ה דוקא כשהאיסור הוי רק מגוף מיוחד, שייך לומר כן, משא"כ כשאומר תשמיש כל הנשים עלי, לא חייל הנדר דמללהנ"נ, דכיון דא"א למצות פו"ר בלא הנאת ביאה, הוי ההנאה חלק מהמצוה וטפלה אליה, והשתא אתי שפיר הא דהמודר הנאה ממעיין אין טובל בו בימות החמה, דהיינו מצד שהנאת הקרירות איננה שייכה להמצוה, דהא אפשר שיטבול במעיין שאיננו קר, או שיטבול בימות הגשמים, או שיקרר עצמו מקודם במים שאובין וכדומה וכיון דאפשר למצות טבילה בלא הנאה זו, אין ההנאה טפלה להמצוה וטובל בו בימות הגשמים, הגם דאפשר במעיין אחר, כיון שאין נהנה כלל בטבילה ומללהנ"נ, [ואפי' אי היה עשיית המצוה נחשב ענין הנאה מצד השכר מצוה, אכתי כיון דא"א למצוה בלא הך הנאה, ממילא אותה הנאה טפלה להמצוה, ועמ"ש הריטב"א בר"ה דאע"ג דאיכא שכ"מ בהאי עלמא אין נהנה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה, וכ"כ הר"ן ר"פ לולב הגזול דאע"פ שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא בעלמא וכדאמרי' בסנדל של עו"ג אע"ג דמרווחא בהחליצה, ועי' קדושין ד' ל"ט], וע"פ האמור, יש מקום לומר דגם הר"ן בסוגיין אינו חולק על הרשב"א, ומ"ש בלשונו דכי אמרי' מללהנ"נ ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי, היינו היכא שאין אותה הנאה חלק מהמצוה, וכהא דהכא, והטבילה במעיין בימות החמה

ובזה מיושב הא דפריך בנדרים (ד' ל"ט) על הא דתנן שהנודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, דאי כשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי לא והוקשה לך לשיטת הרשב"א דמללהנ"נ גם כדאיכא הנאת הגוף בהדה ועפמ"ש מיושב דכיון דאמרי' לענין מצות פו"ר דהגם דהשתא לית לי' אחריתא ואין בידו שתתרצה לו אחרת אלא שהי' אפשרות לקיום פו"ר באחריתא חשיב הנאת גוף זו לענין חלוק. ואף שחיוב המצוה בכל ביאה וביאה (וגם כשמתבטל עי"ז מת"ת ע' ב"ש ס"א סק"ה) ממילא מכ"ש מצות בק"ח דעצם המצוה אפי' בק"ח זה הי' אפשרות להתקיים שלא ע"י הנאת דריסת רגל בביתו, אם הי' בבית אחר וגם השתא אפשר לשכור מקום דריסת הרגל וכמ"ש לוקח ביותר וגם אפשר ע"י שכיר שיכבד וירבץ לפניו. ואין דומה למצוה שבגופו דעלמא. דהכא המצוה רק בשביל תועלת החולה, אלא דמצוה בגופו יותר מבשלוחו ע' יו"ד ס' רמ"ו סי"ח דלא יפסיק תלמודו כדאפשר למצוה להעשות ע"י אחרים) וגם אם הי' מקום לומר דהגם שאפשר למצוה להתקיים בחולים אחרים, אכתי כיון שלא יבקר חולה זה ופטור רק מטעם עוסק במצוה א"א למצוה להתקיים בלא זה ולא דמי למצות פו"ר שאין הבדל אם יוליד מזו או מאחרת, אכתי כיון שהי' אפשר להתקיים שלא ע"י הנאת דריסת הרגל בחנם בבית החולה חשיב הנאת דרה"ג ענין חלוק שאינו שייך לגוף המצוה ובלא"ה כיון דמצות בק"ח הוי רק מדבריהם ע' רמב"ם רפי"ד מאבל אין הנאת הגוף טפלה לה וע' בעה"מ פ"ג דר"ה אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל. סימן ד. ב"ה ה' ויק"פ שנת תרס"א לש"ב (בן בנו של אחי כאאמו"ר ז"ל) הרב הה"ג המפורסם בקי בחדרי תורה מו"ה יעקב קאפיל נ"י קלאצקין בקרעסלאווקא (פלך וויטעבסק)

מה שכתב כ"ת ליישב ולבאר דברי התוס' בכריתות ד' י"ג ד"ה ד' חטאות שכתבו דהשתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. עפמ"ש הר"ן בנדרים ד' י"א דלבתר זריקת דמים פקע לי' נדרא, והיינו דוקא בשלמים משא"כ בעולה דגם אחר זריקה אין נאכלת לכהנים, הנה לדברי כת"ר אכתי יקשה הסוגיא דשבועות דפריך עמ"ש שבועה דאית לי' שאלה לא קתני הרי הקדש והוצרך לתרץ דמיירי בבכור ויקשה דהא כמו"כ הו"מ לאוקי בכל הקדשים וכגון שלמים ובלא"ה כבר ביאר הריטב"א ובש"מ נדרים ד' י"ב ד"ה והא תרומת וז"ל דקרא דכי ידור כו' משמע שאותו דבר שמתפיס בו ההיתר הוא עומד עדיין עכשיו באותה קדושה שהי' עומד בה בשעה שהי' נדור מתחלה והלכך לאחר זריקה שהוקל כח ההקדש כו' שאינו אסור אלא לזרים לא קרינן בי' דבר הנדור ע"ש. ולא שייך זה לענין מ"ש התוס' דליתא בשאלה. וטעם סברת התוס' י"ל עפמ"ש במעילה ד' י"ט דאחר שנזרק כהלכתו א"ח באחריותו ע' גיטין ד' נ"ג רש"י ד"ה חייבין וע' זבחים ד' ד' דאחר זריקה תו ליכא ענין שינוי בעלים. ומ"ש האחרונים דתו א"צ לשם בעלים אפי' למצוה וההכרח לישב הסתירה מהסוגיא דשבועות כמ"ש הגרע"א ת' ס"ה, דבשבועות שם דקאי אליבא דרבא ואיהו הא ס"ל דאכלה כולה אין נשאל עלי', עכצ"ל דלא קתני גם מידי שהי' מקודם בשאלה ע"ש. ועדיין תמוה לשון התוס' שלא הביאו דבשבועות פריך הכי הש"ס

לזה נלע"ד דקושית התוס' בכריתות אינו דוקא לפום דאמר רבא דחל איסור כולל באיסור הבא מעצמו אלא דכוונת קושיתם עפמ"ש הש"ס דבב' אכילות לא קמיירי ואין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים וכבר הוכחתי בספרי אה"ר ס' ה' ממ"ש המרדכי (עמ"א סי' תע"ה) דכשהמאכל מרוסק מחזיק ב' זתים ומשהו ואינו מחזיק ג' זיתים שלמים. וכיון דמיירי כאן בכריתות בשיעור ככותבת דהוי פחות מעט מכביצה שפיר הקשו התוס' דהא מצי נקט ה' חטאות כשאכל בהדה כל שהו מאיסור שבועה שנשבע שלא יאכלנה דחייב במפרש בכל שהו וביחד יהא כביצה וזה מחזיק בית הבליעה כמ"ש ביומא ד' פ'. וע' ש"מ כריתות דנהי דתני שיעור ככותבת דכך חיוב יוה"כ לא קתני נותר ופגול דהי' צריך למתני ב' זתים ע"ש. ושפיר הקשו התוס' לינקט שבועה דהוי רק צירוף כ"ש. ומש"ה כ' התוס' בלשונם כגון נשבע שלא יאכלנו" ולא כ' בלשונם, "שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב" ומשום דקושייתם אינה כלל כקושיית הש"ס. וקושיתם הוי גם בלא דברי רבא. ושפיר קאי התוס' לפום הלכתא דאכלה כולה נשאלין עליה. ומש"ה לא הביאו יתר תירוצי הש"ס. כגון הא דלא קתני שבועה דחיילא אמידי דלית בי' מששא, דס"ל דדוקא לענין גוף החתיכה שיש חיוב ד' איסורין דאכילה קאמר דלא קתני מה דמשכחת חיוב מצד מה דחיילה אמידי דלית בי' מששא משום דז"א מסוג ודמיון יתר החיובים שעל אותה חתיכה גופה, ודאכתי הו"מ נקט צירוף איסור שבועה על הבשר שבאותה אבר כיון שאינה בהחלב ונותר גופא. אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל. סימן ה. ב"ה ועש"ק כ"ו אדר תרס"ט כבוד הרב הה"ג המפ' בתורה וירא' מו"ה משה יצחק מענדיל נ"י וויזאנסקי הגאבד"ק וויזאן יע"א

הנני להשיב לכ"ת על מכתבו בענין השתמשות ברען שפירט בפסח לבשול והדלקה והביא ממ"ש בתוספתא דביצה מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וממ"ש הרא"ש ר"פ