דבר אליהו (קלאצקין) קלח

וכן שאני היכא שמקום זריקת הקדושין הי' במקום ספק קרוב לו או שלא נתברר להעדים שנתרצתה, דאפשר שלא עלתה ביד המקדש לזרוק בהמקום הקרוב לה, וכן רצון והסכם האשה אינו תלוי בהמקדש, וכן מ"ש הנודב"ת ת' ע"ז כשקידשה בחפץ הגזול ובשעת קדושין כבר נתיאשו בעלים מ"מ הוי כמקדש בלא עדים לפי שעדי הקדושין לא ידעו באותה שעה שכבר נתיאשו בעלים, התם ג"כ ל"ש לומר שהי' אצל העדים הוכחה שנתיאשו בעלים משום דלא טרח אינש בכדי במעשה הקדושין, דז"א, דאפשר שחשבו שהמקדש חושב שלא יתפרסם ענין הגזילה (ובלא"ה, מי שהוא חשוד על הגזילה אין מדקדק במעשיו שיהא כד"ה)

והנה מ"ש הר"ן להסתפק אי מציא אמרה לדידי ש"פ, עמ"ש התוס' ד' מ"ו ד"ה אימא גמרה ומקניא "דאע"ג דלא תלוי בדידה להתקדש בפחות מש"פ" כו', ודל"מ מה דמיקרבה הנייתה שש"פ לדידה באותו רגע כדי שלא תצטרך לטרוח ולקנות ולהמתין באכילתה, ובגוף קושיית התוס', לכאו' י"ל דקאתי לומר דכשא"ל התקדשי לו בתמרה זו התקדשי לי בזו אם אין באחת מהן ש"פ אינה מקודשת ואפי' ספק קדושין ליכא דשאני היכא שנתרצית בתמרה שיודעת שאין ש"פ כאן ורק דגזה"כ דליכא קדושין בפחות מש"פ ומש"ה חיישי' שמא ש"פ במדי, משא"כ הכא דאין הוכחה שנתרצית להתקדש בתמרה אחת דאפשר שנתרצית דוקא בשניהם יחד, והגם דכאו"א הוי קידושין באנפי נפשייהו, מ"מ היא נתרצית רק מצד קבלת שניהם (וביחד הן ש"פ) ונשי לאו דיני גמירי, וא"כ מתיישב הא דקאמר דלא מיבעיא מנחת דאי איכא ש"פ אין אי לא לא אבל אוכלת הואיל ומיקרבא הנייתא אימא גמרה ומקניא נפשה קמ"ל דהיינו דסד"א דגמרה ומקניא נפשה להתקדש אף בתמרה אחת ודממילא יש חשש ס"ק שמא ש"פ במדי והנה מדלא ניחא להו להתוס' לתרץ כן. משמע דס"ל להתוס' דמיירי רק לענין קדושי ודאי ודק"ס איכא בכל גוונא וכמ"ש בשו"ע סעי' ה' שאם יש בא' מהם ש"פ ה"ז מקודשת ואם לאו א"מ אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במק"א, ודכיון שכל ענין הקדושין הוה אדעתא דרבנן ממילא כיון דכאו"א הוי קידושין בפ"ע, הוי כאילו פירשה שמתרצית להתקדש בכאו"א, ואפי' אם נתרצית מצד קבלת שניהם אכתי הא נתרצית ולא אכפת לן מה שסבת ריצויה הי' מצד שקבלה ממנו באותו שעה עוד תמרה, ועפ"ז י"ל דממילא לא גלתה דעתה דלדידה תמרה אתת ש"פ

והנה מ"ש ממ"ש המקנה ד' נ', לענ"ד י"ל דשאני התם שהעדים היו סבורין בשעת הקדושין שהקדושין הן קדושין גמורים, דהא לא ידעו העדים אז שהטעה אותה ומש"ה הגם שנתברר אח"כ שהטעה אותה, אכתי כיון שאמרה בלבי היה להתקדש לו ושלא הקפידה כלל אם הוא כהן ובן עיר או לא, ממילא אי נימא דדברים שבלב הן דברים, הוי כמו שלא הטעה אותה ולא הוה כמקדש בלא עדים כיון שהעדים החזיקו הקדושין לקדושין גמורים, (וקצת י"ל עפ"ז גם בההיא דסנהדרין, דהגם שהחזיקו את הככר לטמא לא נתברר להעדים מקודם דלהסקה אינו ש"פ) וכן משמע ממ"ש במהרי"ט דמש"ה לא קראו עדים להגט הוי גיטא משים דמהמנינן לבעל שאומר שהוא גיטה ע"ש, דהיינו משום דממילא הדבר ברור אצל העדים, ולכאו' קשה דכיון דהא דל"מ הודאת בע"ד בקדושין וגירושין הוי משום קמחייב לאחריני וכמ"ש בגיטין ד' ד' תוד"ה דקיי"ל, ממילא היכא דמצד ראיית העדים כבר הוי ספ"ק לענין שאסורה לקרוביו וספק גירושין לענין שאסורה לכהן, יקשה דתיהוי הודאת בע"ד אפי' היכא שמצד דברי העדים הוי רק ספק כזה שאין האיסור מדאו' אלא מדרבנן דאכתי כיון דבלא"ה אסורה תו לא קמחייבי לאחריני וסוף סוף הא השתא בלא"ה אסורה לכהן, וכן במ"ש האחרונים מההיא דחולין ד' ל"ט הא כבר אסורה לכהן מספק נתינת הגט, דהא כל מה דאיכא לברורי מבררינין ותיכף תברר אם דעתו לעלות לראש הגג ולהפיל עצמו, ובפרט דבלא"ה ממתנת ימי הבחנה, אך י"ל דכיון דלא פלוג גם היכא דלא קמחייבי לאחריני וכגון שבלא"ה אסורה מכבר לכהן וגם היכא שבלא"ה כבר אסורא לאחרים, רק דכיון דמשכחת בגיטין וקדושין דלא הוי דומיא דממון ל"מ הודאת בע"ד, ממילא היכא שלהעדים הוי הדבר בספק הוי רק ס"ק ול"מ הודאתם והנלע"ד בעז"ה כתבתי ועש"ק כ"ו שבט שנת תר"ס. אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. סימן עא בעזהי"ת מוצש"ק צו תדע"ד לפ"ק שלו' וכט"ס אל כבוד חרב הגאון האמתי נזר ישראל פא"ה סועק"ה כו' וכו' כש"ת מו"ה אליהו קלאצקין נ"י הגאב"ד דעיר לובלין יצ"ו

יטיב כבוד גאונו להשיב במוקדם האפשר על שאלתי וזה הדבר: הנה הרב שכנגדי המכונה רב דגבירים תובע אותי לד"ת ואחרו כי אין ב"ד בפה לדון בינינו דעתו ורצונו כי נסע למקום אחר אבל אנכי מתנגד לזה ורצוני לדון בזבל"א ולהביא ב"ד לפה כי יש בירורים רבים אשר א"א לבררן רק בפה ואם נקח את כל העדים עמנו יהא הוצאה מרובה ואותו הב"ד אשר יתרצו לדון בינינו בודאי יתרצו גם לבוא לפה והנה כעת הטרדה מרובה והנני כותב רק ראשי הדברים והנני מבקש מכבוד גאונו להחיש ולכתוב לי דעתו בזה

הנה כל עיקר היסוד לנסוע לב"ד הסמוך הוא דברי הרמ"א סי' י"ד שכתב וז"ל וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כ"א יוכל להכריח חבירו שילך לב"ד לדון עמו עכ"ל, ונ"ל דזה דוקא באינו רוצה כלל לדון מפני שאין ב"ד בעירם אבל אם רוצה לדון בזבל"א הרשות בידו כמבואר בסי' ג' דדוקא בדיינים קבועים בעיר המנהג שלא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר אבל היכא שאין דיינים קבועים בעיר ואחרי דהאידנא אין לנו ב"ד הגדול ולא בית הועד א"כ נשאר דין זבל"א, ואיני מחויב לברור דוקא מאותה עיר, וא"כ הלא אפשר לי לעכב ולדון דוקא בזבל"א להביאן לפה ונראה לי אף לדעת הרמ"א שכתב דכשאין ב"ד כל אחד יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד אין כוונתו שמחויבים דוקא לילך לב"ד דבודאי אם יתרצו הב"ד לבא למקום הבע"ד טפי עדיף בשמואל הרמתי שהי' מחזיר בעירות ישראל לדון בעירם ובודאי לא יכלו הבע"ד לעכב עליו שיבאו למקומו אלא הי' דן אותם גם בעל כרחם ובגליון שו"ע דרע"ק איגר (מובא בפ"ת סי' י"ג) במחלוקת בין תובע לנתבע שאחד רוצה להתדיין בדיני סוחרים שהדין עמו כיון דבמקום שעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי מנהג הסוחרים מנהג מבטל הלכה יע"ש, ונראה דטעמיה מסתמא כי אדעתא דהכי נכנס בעסק אחרי דכן המנהג, וא"כ כ"ש בנ"ד שהכל יודעין המנהג בסכסוך בעניני רבנות שמביאין ב"ד לדון על אתר מסתמא אדעתא דהכי נתקבלו שאם יהא איזה סכסוך יביאו ב"ד וידונו לפניהם, כי א"א בענינים כאילו לנסוע למק"א ובודאי אוכל לומר שאין רצוני לטרוח וליסע למק"א כי טרחא נחשב פס פסידא כמ"ש בב"ק ד' קט"ו ד"ה אלא דחשיב הפסד כהן מה שאינו יכול להדליק בנתגלתה אלא בטורח, וכן בבדיקת חמץ לולי הטעם דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה הוה אמרי' דהוי מקח טעות אף אם רוצה המשכיר לשלם ההוצאה וכן ש"ש מחויב להציל עד כדי דמיהן ונ"מ לטרחא, ולנסוע יותר מפרסה נחשב