דבר אליהו (קלאצקין) קלז

הנודב"ת חאה"ע ת' ס"ז דהא ג"כ מביא לידי חיוב מיתה כגון דלית ביה ש"פ אך בשביל המצוה ש"פ וא"כ אם קידש בו אשה לדברי הז"מ שהוא פסול אין בו ש"פ ואינה מקודשת (ועמ"ש התוס' בסוכה ד' ל"ט ד"ה יותר, דמצד שהאתרוג כשר והדר לברכה דמיו יקרים), ועפמ"ש מיושב דדוקא תרומה טמאה א"א להשהותה ולהוליכה במדי משא"כ לולב וציצית ושופר וכה"ג, וממילא גם לדברי הזקן ממרא עכ"פ איכא ספק קדושין וליכא מכשול כרת, אך לכאו' אכתי כשקידש בהלולב ערב החג א"א להוליכו למרחקים ועכצ"ל דל"מ מה דקמי שמיא גליא אלא כדש"פ משום דחזי לאכילה ודכיון דקמי שמיא גליא שהככר ראוי לאכילה נתקדשה בדבר חשוב, דכל ענין חשיבות דבר שש"פ הוא לפי שבשוה פרוטה הוא קונה דבר חשוב של מאכל וכדומה, וע' ר"פ הזהב, וככר שש"פ יש לו חשיבות מצד עצמו, משא"כ לולב ושופר שאין חשיבות המצוה עושית את הלולב לדבר של תורת ממון לפי שהנאת קיום המצוה אינה הנאה גופניית, והא דהלולב שוה פרוטה היינו מצד שיש להלולב קונים שישלמו כסף מחירו, וממילא כשאין להלולב קונים מצד שנתקבל אצלם הוראת הזקן ממרא שהלולב פסול, אינו ש"פ, ול"מ מה דקמי שמיא גליא שהלולב כשר למצותו

ומבואר מדברי התוס' בסנהדרין דהגם שהעדים לא ידעו בשעת קדושין שהככר ש"פ לא חשיב כמקדש בלא עדים, ומ"ש הב"ש דהוי כאילו קדשה בלא עדים, היינו דוקא היכא דבמקום שהעדים עומדים אינו ש"פ ורק במקום אחר הוא ש"פ, דלדעת הרא"ש אינו אלא קדושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וגם לדעת הרמב"ם שאם היינו יודעים שהוא שוה במקום אחר היתה מקודשת מדאורייתא, י"ל דהיינו משום שמצד שידוע במקום הקדושין ששוה פרוטה במדי, הידיעה הזאת נותנת חשיבות להתמרה וגם במקום הקדושין יש להתמרה עי"ז חשיבות תורת כסף, ומש"ה כשלא ידעו עדים שש"פ במק"א ל"מ מה שנתברר אח"כ שש"פ במק"א, כיון דאזלי' בתר מקום הקדושין, שאין להתמרה שום תורת כסף אלא מצד הידיעה שש"פ במדי ורק ע"י הידיעה יש לה דין תורת כסף ועמ"ש הר"ן "דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באיזה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו"ל כאילו אמרה לדודי שוה לי", ולמעלה כ' הר"ן להסתפק במקדש בדבר שאינו ש"פ אי מציא אמרה לדידי שוה, ודפשיטא דכשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו ל"מ דהו"ל כקדושין בלא עדים, והיינו דכיון שאינו ש"פ ורק כשדרכה להתייקר בו עי"ז יש להחפץ חשיבות של ש"פ ממילא ע"י הידיעה שדרכה להתייקר בו ושדרכה לתת פרוטה באותו דבר, הוא שיש להחפץ חשיבות, ומש"ה אפשר שהדבר תלוי בידיעת העדים בשעת הקדושין משא"כ היכא שנתברר שהחפץ היה בעצם ש"פ, וכהא דקיי"ל דכשא"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז ולא שמו אותו תחלה אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז מקודשת, ומהני מה שנישום אח"כ ודהגם שעדי הקדושין היו יכולין לדקדק ולשום מקודם וא"כ לא ידעו בשעת הקדושין כל מה שהיו יכולין לראות ולידע, ומ"מ לא אמרי' דהוי חצי דבר ולכאו' י"ל עפמ"ש הח"ס חחו"מ ת' קמ"א לבאר מ"ש התוס' בב"ק ד' ע' ד"ה דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קדושין "פי' כ"ז שלא הוחזקה באשת איש", שכוונת התוס' הוא דהיכי שכבר הוחזקה לא"א הגם שהעידי ביאה צריכין להעדים המעידין שהוחזקה בא"א מ"מ לא חשיבי עדי ביאה הבאים להמית חצי דבר משום דכיון שהוחזקה הו"ל דבר ברור ול"צ עדות ע"ש, דממילא ה"נ כשנתברר שהחפץ שוה נ' זוז הוא דבר ברור דעבידא לגלויי לכל ואין צורך לעדים, אך דברי הח"ס אינן מוכרחין לענ"ד שהחזקה המסתובבת ע"י עדים (ואפי' ע"פ ע"א וכמ"ש גבי אמר ע"א חלב כליות הוא זה והוחזק ע"פ), לא עדיפא מעדים, ומ"ש התוס' דדוקא כ"ז שלא הוחזקה בא"א, היינו משום דכשכבר נתפרסם הדבר וכבר הוחזקה בא"א, כבר ידוע זה גם לעדי ביאה

והנה כמו"כ "מההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' א"ל אימיה והא ההוא יומא דקדשה הוה ביה ש"פ א"ל לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא" כו', מוכח דהוי קידושין הגם שהעדים לא היו יודעין אי ש"פ, דהגם די"ל שאין העדים עתה לפנינו, אכתי בעת שהעידו שקדשה בודאי הוו ב"ד שואלין את פי העדים שהי' צורך לשער אי אית ביה ש"פ, וליכא למימר דלפי דברי האם הוה ספק קדושין ומשום שהעדים היו מסופקין בדבר, דא"כ תיפוק שמותרת להשני מטעם ס"ס, דגם לצד הספק דהוה ש"פ ההוא יומא דקדשה אכתי לא הוי אלא ספק קדושין, ועכצ"ל דכיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי רק שלא נתברר עדיין הדבר לא חשיב כמקדש בלא עדים, ועמ"ש התוד"ה ר"ח לא ס"ל דשמואל "דהכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ספק וכדלעיל משום דמיירי שקדשה אחיו אח"כ בפרוטה" כו', ולא תירצו דהכא א"א שיהא קדושי ודאי משום דאבנא דכותלא הוא דבר שצריך בקיאות, ור"ח הוא דקא משער ליה, והעדים היו מסופקין בדבר, אך י"ל דתוס' קאי בשיטתם ד' ט' ד"ה והלכתא וכ"כ הר"ן דהיינו אבן של בנין ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י סי' ל"ד דלשיטת הרמב"ם דדוקא דברים שהאשה מתאוה להן לא צריכי שומא, צ"ל דמה שהביא להלכה הא דאמר שמואל קדשה בתמרה כו' חיישי' שמא ש"פ במדי, הגם דקאמר הש"ס דדוקא שיראי דהוי דבר שהאשה מתאוה להן ל"צ שומא, היינו משום דדוקא בדבר שיש לספק אי שוה הרבה יותר או אינו שוה כ"כ כמו שהיא סבורה דאפשר שהתקדשה לפי שהיא סבורה ששוה הרבה יותר מש"ה צריך שומא, משא"כ היכי דמספקא לן אי שוה פרוטה דבזה סמכה דעתה דאיתתא דמה שנותן לה הוא ש"פ משום דבפחות מש"פ הא לא תתקדש ומש"ה לא בעי' שומא מעיקרא ואם הוא ש"פ מקודשת, וכתב דממ"ש ד' ז' תוד"ה ורב יוסף להקשות ממ"ש גבי התקדשי לי בשט"ח דחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת דמשמע ששמין הנייר אחר קדושין אע"ג דמתחלה שומת הנייר לא הי' ידוע, מוכח דהתוס' לא ס"ל הכי, ע"ש, ולענ"ד ממ"ש התוס' שם לתרץ "דלישנא דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי איירי דאמר לה כל דהו" אדרבה צ"ל דסמכה דעתה דלא הוי פחות מש"פ, דהא לפום דפרש"י ד"ה בכ"ד דמש"ה ל"צ שומא דבציר מפרוטה לא שווי שייך זה דוקא בשיראי ולא בנייר השט"ח, ועכצ"ל דאכתי סמכה דעתה דלא הוי פחות מש"פ, ובלא"ה אין סתירה מקושיית התוס', דשאני התם דלא סמכה דעתה כ"כ שהנייר ש"פ, דאפשר שהיא סבורה שמקדשה בהחוב ולא בהנייר של השט"ח, אך ממ"ש התוס' ד' ט' מההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא משמע דלא ס"ל כן והא דחיישי' שמא ש"פ במדי מיושב בפשיטות דכיון שהאשה יודעת שאינו ש"פ כאן סברה וקבלה ולא הטעית עצמה ולא שייך צורך שומא, ודוקא כדאסקה אדעתה שיש בהקדושין שיווי ממון צריך שומא כדי שתסמוך דעתה, ועד"ז י"ל בענין הא דהוי כמקדש בלא עדים כשאין ידוע להעדים שש"פ דהוי כעין מ"ש הרא"ש סי' כ' דאנן סהדי שדעתו ליתן בכל יפוי כח ושאם לא יועיל לשון שאלה כו', ודה"נ הוי אצל העדים דבר ברור שש"פ, כיון שעשה מעשה הקדושין ולא טרח אינש נפשי' בכדי, מש"ה כשנתברר אח"כ שש"פ הוי כמו שהי' ידוע זה להעדים בשעת קידושין, ושאני היכא שבודאי אין החפץ ש"פ כאן אלא במק"א,