דבר אליהו (קלאצקין) קלו

כהנתיבות ומשום דכיון שהי' אפשר להעדים לקרותו ולא קראוהו הוי חצי דבר, משא"כ כשמודית שנתרצית שלא היו העדים יכולין לדעת מה שבלבבה

והנה ממ"ש ד' י"ב לענין שתיקה לאחר מתן מעות דלאו כלום הוא משום שלא נתברר אז להעדים שנתרצתה מצאתי בפנ"י שהעיר מזה וכתב שצ"ע מ"ש בשו"ע ס' כ"ז סעי' ט', והנלע"ד ליישב דכששתקה יש ספק להעדים בעיקר קבלת הקדושין משא"כ כדא"ל בהני לישני שהלשון הוי ספק מהני הודאתה לעשות ספק קדושין, ובזה מיושב מה שהק' תמקנה ד' נ' דמייתי הש"ס דדברי' שבלב אינן דברים מהא דאע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו דהא שאני קדושין שצריך שיהא ידוע להעדים ותירץ שקודם הקדושין גלתה לפני העדים שרוצית להתקדש לו בכל אופן, ואכתי צ"ע דהא ע"כ מיירי במקום שאם לא אמרה שהי' בלבה להתקדש לו היינו אומרין דאפשר שעתה לא נתרצית להתקדש אלא כפי שאמר, ועכצ"ל דזה חשיב קדושין בעדים לפי שאין הספק בקבלת הקדושין רק על חלות הקדושין, ועמ"ש הר"ן והרשב"א בהא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו דאפי' היא מודה שקבלתן כיון שאין העדים נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו"ל כמקדש בלא עדים, והר"ן בעצמו הא כתב בקדשה בלשון שאינו ידוע לכל שכשאומרת שהבינה שהוא לשון קדושין מהני ועכצ"ל החילוק כמ"ש, וע' ב"ש סי' כ"ז ס"ק י"א שהביא שהרמב"ם והרא"ש חולקין על הר"ן וכן הכריע המהרי"ט, ובר"ן גבי שיראי אי צריך שומא, דכשאין העדים יודעין שדרכה להתיקר בו הוי כקדושין בלא עדים וצ"ל דהיינו דממילא לא ידעו שקבלה כסף קדושין, לפי שאין שוה פרוטה, ויש לי להתלמד בכונת הר"ן אי מהני כשנתודע אח"כ לעדים שדרכה להתיקר בו ודדוקא כשגם אח"כ לא נתודע להעדים רק שהיא אומרת שדרכה להתיקר בו

ועיקר ד' הנוד"ב לענ"ד אין מוכרחים דמה בכך שבשעת מעשה לא הי' נראה להם שהוא קדושין כיון שנתברר אח"כ למפרע שהי' קדושין וגירושין כדמוכח לשיטת הסוברין שמינוי שליח להולכה צריך שיהא בעדים, דמ"מ מהני כשהוכיח סופו על תחלתו כמ"ש בגיטין ד' ס"ו, ודהגם שבעת שאמר לעדים כתבו שהי' בחזקת בריאות הי' הדבר ברור דלא הוי כאומר תנו ושלא חל השליחות על הנתינה ואפ"ה כשנתברר אח"כ שהי' בדעתו למות ושהיתה כוונתו דמה שאמר כתבו גם על תנו חשיב זה נעשה שליח בעדים, ומשמע דמיירי שנתנו הגט לידה קודם שנפל מראש הגג ומת דהא אח"כ אין גט לאחר מיתה ודוחק לומר שנתינת הגט הי' אחר הנפילה בעת שהי' נוטה למות מחמת הנפילה, הגם שבתוספתא שהביא הרא"ש שכותבין ונותנין כ"ז שיש בו נשמה, מ"מ לשון המשנה אם מעצמו ה"ז גט ואם לאו אינו גט משמע שאנו דנין על מה שהי' קודם הנפילה וכ"ה ברמב"ם פ"ב מה"ג הי"ג בריא שאמר כתבו גט וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו כו' ע"ש ואפ"ה מועיל הבירור לעשות השליחות והגירושין למפרע, ע"כ נלע"ד שכשמתברר אח"כ בעדים אלו שראו הגט והקדושין והנתינה למפרע הוי גט וקדושין בעדים הצעתי לפני הדר"ג סנסן אחד ממ"ש בזה ואצפה לשמוע דעת כתו"ה על דברי אלה בעגלא ובזמן קרוב ואומר שלו' וברכה להדר"ג כחפץ ידידו דוש"ת מוקירו ומכבדו כערכו הרם חיים העללער. תשובה

הנה ממ"ש הב"ש סי' ל"א סק"ו שאם אין ידוע להעדים ששוה פרוטה במקום אחר הוי כאלו קדשה בלא עדים וליכא אלא חשש קדושין משום שהעדים מסופקין שמא ש"פ במק"א, מבואר דס"ל דל"מ מה שנתברר אח"כ שש"פ במק"א, וכבר הביא חה"ג ז"ל בבר"י סי' מ"ב מ"ש המהרי"ט דכי אגלאי מילתא דש"פ במדי הו"ל קדושין גמורים ולא חשיב כמקדש בלא עדים, כיון שעדי הקדושין ראו כל מה שהיו יכולין לראות ודלא כהב"ש, ולכאו' יש להוכיח ממ"ש התוס' בסנהדרין ד' פ"ז ד"ה ורשב"ל "וא"ת ולרשב"ל אי אמר זקן ממרא כר' יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא' ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ דחזי לאכילה ומקודשת", ומדהוצרכו התוס' לומר דאי טמא הוא אין בו ש"פ, ולא קאמרי דגם כשש"פ להסקה מ"מ להזקן ממרא אינה מקודשת לפי שהאשה המתקדשת חשבה שהככר טהור וראוי לאכילה ושוה הרבה יותר מדמי הסקה, וכעין מ"ש התוס' בקדושין ד' נ"ו תד"ה המקדש בערלה, דגם כדאיכא ש"פ אף שלכדה"נ מ"מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי קדושי טעות, עכצ"ל דס"ל להתוס' דכשש"פ להסקה ליכא בהוראת הזקן ממרא מכשול ותקלה בדבר שזדונו כרת דכשיצייתו להוראתו יחזיקו כולם את הככר לטמא וגם האשה המתקדשת תחשוב כן, ודוקא כשאינו ש"פ להסקה דממילא לפי הוראת הז"מ אינה מקודשת הגם שהאשה נתרצית להתקדש בפחות מש"פ, ממילא יש בהוראתו מכשול דבר שזדונו כרת משום דקמי שמיא גליא שהככר טהור וש"פ דממילא מקודשת, וכיון שמוכרח מדברי התוס' דמיירי היכא שהחזיקו את הככר לטמא כהוראת הז"מ, ממילא עכצ"ל דהגם שהוחזק הככר אצל האשה והעדים לטמא ושאינו ש"פ לא חשיב כמקדש בלא עדים

ולולי דברי התוס' הי' מקום לומר דמיירי כשהאשה והעדים החזיקו את הככר לטהור, וממילא הי' מתיישב קושיית המפרשים דהא כיון דחיישי' לקדושי ספק שמא ש"פ במדי לא יצא מכשול ע"י הוראת הז"מ בדבר שזדונו כרת, דלפ"ז לק"מ דכיון שהאשה היתה סבורה שהככר טהור וש"פ כאן ולא נתרצית להתקדש בככר טמא שאינו ש"פ כאן ורק במדי הוא ש"פ אפי' קדושי ספק ליכא, ולפמ"ש התוס' דדוקא כדאין בו ש"פ להסקה עכצ"ל דמפרשי שהחזיקו את הככר לטמא ושנתרצית להתקדש במה שאין ש"פ דממילא הדר יקשה קושיית המפרשים דהא חיישי' לקדושי ספק, י"ל דס"ל להתוס' כדעת הרמב"ם שאם קדש בתבשיל או בירק וכיו"ב כל דבר שאינו מתקיים אם לא הי' ש"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה כלום, וכיון שכל החשש קדושין הוי מצד שאפשר להוליך למקום שש"פ, ממילא י"ל הכא בככר של תרומה דכיון שמצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ושימהר לבער כי היכי דלא ליתי לידי תקלה דאכילה וכדפרש"י בשבת ד' כ"ג דמתוך שמצוה עליו לבערו דילמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה גזירה שמא יטה כדי שיתבער מהר (ולא הזכיר בפרש"י כאן הטעם שמצוה לשרוף התרומה שנטמאת משום דדמיא לקדש וכמ"ש בעצמו לקמן ד' כ"ה, משום דלענין החשש שמא יטה כדי שיתבער מהר, הוי רק מטעם חשש תקלה דאכילה דמש"ה יש למהר הביעור), אי אפשר להשהות הככר טמא ולהוליכו למדי או למק"א כדי שלא יבא לידי תקלה דאכילה ומצוה למהר ולבערו, והגם דהחשש תקלה הוי רק מדרבנן, אין נפקותא איזה דבר גורם עיכוב ההולכה למדי וסוף סוף כיון שיש דבר המונע ומעכב ההולכה למדי ולמק"א ממילא כל שאינו ש"פ כאן ליכא שום חשש קדושין, ועפ"ז יתישב מ"ש הרמב"ם דכשנחלקו בדבר מדברי לולב או ציצית זה אומר פסול וזה אומר כשר אינו נעשה זקן ממרא, והקשה