דבר אליהו (קלאצקין) קלה

שהגיעו ליד המקבל בפורים שהוא שעת החיוב ע"ש, אך י"ל דשאני התם שלא נגמרה הנתינה עד שעה שיבא ליד המקבל, דהא אם לא יחפוץ המקבל לזכות בהמתנה תחזור ליד המשלח [דדוקא גבי שילוח מנות כ' הרמ"א שאם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו יצא, משא"כ גבי מתנות לאביונים] וגם יד השליח כיד משלחו ונתינתו כנתינתו, משא"כ כשכבר הוא ביד המקבל קודם הפורים שהמקבל זוכה אז מעצמו ולא ע"י נתינה

וכן כשנותן ליד גבאי צדקה מעות פורים קודם פורים, תיכף שנותן ליד גבאי כבר יצא מרשותו דיד גבאי כיד עניים דמי וכבר הוי מעות צדקה שלא יוחזר להנותן וכיון שכבר יצא מר מרשותו קודם פורים אפשר דמגבת פורים הוא דהוה וכמ"ש בב"מ ד' ע"ח, ושצריך ליתן בפורים דוקא לקיים מצות מתנות לאביונים (ולא יתכן שיתנה בפירוש שלא יצא מרשותו עד שיגיע בפורים ליד המקבלים) ובל"ז יש לחוש דלמא הגבאי מחלק במעותיו לכל העניים וממילא לא יגיע לכאו"א כדי שיעור נתינה וע' תוס' גיטין ד' כ' (וגם משלוח מנות שיעור נתינה הוא דל"צ וצריך שיהא דבר חשוב ויותר מש"פ), אך מצד זה הי' אפשר לפרש שיעשה הגבאי החלוקה באופן שיצאו הנותנים חובת המצוה, וגם סתמא כמפרש דמי שרוצה בקיום המצוה ובלא"ה אפשר שהמצוה הוא שיהא דרך חיבה וריעות דקרי לה בשם מתנה ולא בשם צדקה, ועמ"ש התוס' בשבת ד' י' דדוקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה שאין המקבל מתבייש צריך להודיעו אבל הנותן צדקה שהמקבל מתבייש מתן בסתר יכפה אף, והכא י"ל דהוי כעין מתנה, ושאין המקבל מתבייש כ"כ כיון שהנותן מחויב ליתן ואפי' עני שבישראל מחויב בזה, רק שיכול לבחור באיזה עני שירצה, וא"כ עדיף שיתן בעצמו או ע"י שלוחו ולא ע"י גבאי שהוא בתורת צדקה (ושאין הנותן מברר למי יתנו יותר) והנה בתשו' משאת בנימין שהביא המ"א לא מיירי ממצות מתנות לאביונים אלא ממגבת פורים וע' ע"ז ד' י"ז, ורק מלשון המ"א נשמע דמקיים מצות מתנות לאביונים גם כשנותן ע"י גבאי

והנה בלשון השו"ע שחייב לשלוח לחבירו ב' מנות כו' משמע דדוקא ע"י שליח כלישנא דקרא, והא דאפי' ע"י קטן וכה"ג הוי כמ"ש במעילה ד' כ"א דאיתעבד שליחותיה, וכ"כ הר"ן בהא דהוו מחלפי סעודתייהו להדדי שהיו שולחין כל אחד סעודתם זל"ז, ועמ"ש הט"ז ס"ק ה' בהא דפרש"י זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו", שהקשה הב"י דא"כ לא היו מקיימים משלוח מנות וא"ת שהיו שולחין מנות א"כ מאי קמ"ל, ולכאו' י"ל דקמ"ל דלאו דוקא ע"י שליחות, וי"ל ג"כ עפמ"ש התוס' בקדושין ד' ל"ו דמאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה וע' ברכות ד' ו' וביצה ד' ל"ב, דמש"ה עדיף שיהא דרך משלוח שהוא דרך כבוד ושיאכל המנות שלא בפני הנותן, ודמש"ה כדמחלפי סעודתייהו להדדי גם כשסועד עמו על שלחנו אין מתבייש לפי שכנגד זה יסעוד בעה"ב עמו ועמ"ש בנדרים ד' ל"ד ובפירש"י דאי אזמני' עלה קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה (ועמ"ש בספרי אה"ר סי' מ' ובאמ"ש סי' ל"א, ובההיא דפסחים ד' כ"ט י"ל דמ"מ משכחת שלא יהא החמץ שלו בשעת אכילה קודם שמגיע למעיו לפי שהאוכל החמץ אינו רוצה לזכות מקודם וגם העכו"ם בעל החמץ עינו צרה ואינו מסלק א"ע מחמצו, וע' ב"ק ד' קי"א תד"ה הגוזל, דדוקא משום דמזונותיו עליו לא חשיב שינוי רשות במה שמאכיל לבניו הסמוכין על שלחנו, ועמ"ש למעלה סי' ל"ג בענין ערובי תבשילין) וממילא י"ל דפרש"י לטעמי' שמקיים המצוה כה"ג ודקמ"ל דהגם דהוי שלא ע"י שליחות, משא"כ לפמ"ש הר"ן שם "דאי אזמניה עלה תתסר ליה דההוא שעתא נמי ככרו הוה", דממילא אא"ל שיצא חובת משלוח מנות במה שסועד עמו כיון דבשעה שסועד נמי של בעה"ב הוא ולא הוי כעין משלוח מנות, והגם די"ל דהכא הוי אומדנא דמוכח שבעל הסעודה מזכה ונותן לו חלקו מיד כדי שיקיים מצות משלוח מנות, הא כמו"כ התם כשאומר ככרי עליך איכא אומדנא שכונתו שיזכה מיד בחלקו כדי שלא יהא בכלל האיסור, והגם דהכא אפשר שא"ל בפירוש שיזכה מיד, לא הו"ל לעשות כן כיון שכדרך הסועדין לא יי"ח, ועכ"פ הו"ל להש"ס לפרש דהכי הוה עובדא כדי שלא ליתן מקום לטעות, ומש"ה הר"ן לטעמי' פירש שהיו שולחין כל אחד סעודתם זל"ז. סימן ע לכבוד הרב הגאון הגדול חו"ב סוע"ח פ"ה ע"ה וכו' כש"ת מו"ה אליהו קלאצקין הי"ו

אחדשה"ט באה"ר ואה"ע אודיע להדר"ג מה שכתבתי בנדון הנודב"ק אה"ע סי' נ"ח ע"ד המהר"ם בתשו' מיימוני, ותמה אקרא שכל הרואה דברי המהר"ם יראה שכוונתו הוא כפי מה שהבין השואל, ממש"כ אפי' חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא חזו שקדשה לא בעי' גט כיון דלא חזו ממש שקדשה", ומהלשון דלא חזו ממש שקדשה משמע שהי' להם ספק שקדשה מטעם שנכנס עמה ע"ז, וכן ממ"ש דלוקמה דאיכא עדים דמספק"ל אם ראו הקדושין, וממ"ש בלשונו "דמספקא להו" מוכח דאפי' יש להעדים ספק לא מהני הודאתה ועוד שלהנוד"ב תשאר הקושיא דלוקמא דמספקא להעדים אם זרק קידושיה במקום קרוב לו או לה דבזה יועיל הודאתה, וכל דקדוקו של הנו"ב ממה שהוצרך מהר"ם לומר דאוקי אחזקה, הוא שמטעם זה הוא הדין שראיית ספק לא נחשב קדושין בעדים משום שע"פ ראייתם הוי הדין דמוקמי' אחזקה, אל האחרונים שהביאו דברי התשו' מיימוני כמו השאג"א והבית מאיר סי' ל' והנתיבות בכללי תפיסה אות ח' כולם מפרשים דבריו שכשלהעדים מסופק הדבר הוי כקדושין בלא עדים ובשאג"א הקשה מהא דע"מ שאני צדיק כו', ולפמ"ש בנתיבות לבאר החילוק שכשהעדים לא ראו היטב והי' להם אפשרות לראות היטב הוי זה חצי דבר, מתורץ הקושיות, ומ"ש בגיטין ד' י"ט בנותן לה נייר חלק כו' חיישי' שמא במי מילין כתבו כו' השתא הוא דפליט שמואל נמי חיישי' קאמר שמא לא נבלעו יפה הגם שהעדים מסופקים ולמראה עיניהם מרחוק לא ראו כתב והי' אפשר להעדים לראות ולא ראו אפ"ל דחיישי' שהיה חתום בעדים ואם הי' ע"ח סגי בזה ורק קשה לשיטת ר"ת שגם כשיש ע"ח בעי מה"ת עדי מסירה ואולי י"ל שלענין ריח הגט לפסול לכהונה הוי גם בלא ע"מ והפ"י בק"א והשעה"מ פ"ט מאישות הל"א הביאו שהרשב"א מפרש הא דיבמות ד' ל"א בכת אחת וספק קרוב לה או לו שלהכת אחת גופא מספקא להו, ומ"מ נלע"ד דגם לדידהו דוקא כשראו העדים מקום זריקת הקדושין, שאם המקום קרוב לה הא ראו באיזה מקום נפל כסף הקדושין, וחילוק זה מצאתי באבני מלואים סק"ט

ויש להתעורר ממ"ש מהר"ם בעצמו הובא במרדכי שאם אין עדים שנתרצית והיא מודה שנתרצית קודם צריכה גט, והי' נלע"ד דשאני ספק קרוב לו שמסתפק להעדים אם נכנס הקדושין לרשותה משא"כ כשראו קבלת הכסף אך שאין יודעין אם הוא לקדושין, אך מבואר במרדכי בשם מהר"ם פ"ב דגיטין שכשלא קראו עדים הגט קודם נתינה אינה מגורשת משום דבעינן דבשעת נתינה ידעו העדים שהוא גט, ודהגם שראו עדים נתינת הגט ונתברר אח"כ שהי' גט ל"מ, וצ"ל