דבר אליהו (קלאצקין) קלד

דאפי' אם נראה לחכמים שעי"ז יצא לתרבות רעה לא יניחו בעבור זה מלדון ולהוכיח על מה שעבר כבר, ומכ"ש שלא לעבור לכתחילה, וגם להט"ז יו"ד סי' של"ד סק"א שחולק ע"ז, [ובספרי א"פ סל"ט ביארתי די"ל שבא רבינו הקדוש להורות בדבריו עד כמה יש להזהר מהדחיפה בשתי ידים כאשר נסתובב ע"י השמתא שסרו מאחרי המקום, והבאתי ממ"ש בסוטה ד' מ"ו וממ"ש הש"מ בב"ק ד' צ"ב] והביא ממ"ש הר"י מינץ ז"ל להתיר מינקת חבירו כשהיא מופקרת והוכיח ממ"ש בגיטין ד' ל"ח בההיא אמתא דהוו קא מעבדו בה אינשי איסורא כו', וע' אה"ע סי' י"ג סי"א, אכתי הא היינו דוקא בפרוצה ביותר דומיא דההיא אמתא כו', וע' הוריות ד' י"ג ד"ה משוחררת דסתם שפחה מופקרת, וא"כ ההיא אמתא היתה פרוצה ביותר [ולכאו' במינקת חבירו דכל האיסור משום תקנת הולד בל"ז לא שייך במופקרת, וצ"ל דלפמ"ש יבמות ד' ל"ה דמתהפכת כדי שלא תתעבר לא יהא החשש דדלמא אעברה ומיעכר חלבה כו', ואכתי נהי דאיכא איסורא בכל ביאה וביאה היינו משום דבכאו"א אפשר שתתעבר, ועצם האיסור הוי רק בהביאה שמתעברת, משא"כ הכא, ובלא"ה שאני התם שענין קלקול תקנת הולד בא ע"י שניהם משא"כ הכא שהאיסור שיש על הנושאה הוא איסור בפ"ע, אך מצד זה י"ל דכיון שאם לא נתיר לו לא נתיר לשום איש הדר דמי להא דכפו את רבה כו' ודהכא האיסור קל יותר מחשש הקלקול], משא"כ בעלמא גם כדאתרע חזקת כשרותה וגם כשאומרת בעצמה שההכרח יאלצנה לצאת לת"ר, עביד אינש דגזים ולא עביד, ורק כשנטבע במשאל"ס וכה"ג כתב המ"ב ובשבו"י ח"ג להקל כשיש לחוש פן תצא לתרבות רעה משום דענין שעת הדחק כזה כדיעבד דמי, משא"כ כדהוי ענין ההיתר רק משום דהוי אומדנא דמוכח שכתב הח"מ והב"ש דגם כשהתירה חכם ונשאת ע"פ שדומה למשאל"ס דלא תצא מ"מ למעשה צריך להתיישב, וא"כ לענין להתיר לכתחילה מטעם שעת הדחק הוי זה תרי קולי וכעין מ"ש בנדה ד' ס"ז תד"ה משום דתרי קולי לא אשכחן דשרי הש"ס כו' ובפרט בדור פרוץ שיש לחוש שפורצי גדר יבאו להתיר תמיד בסברת אומדנא והגם שהרשב"ץ כ' לחלק דדוקא לסמוך על מה דאיהו קים ליה בגויה האידנא לית לן למיעבד הכי משא"כ הא דהוי אומדן דעתא לכ"ע, אכתי אפשר שצריך שיהא אומדן דעתא של אנשים החרדים לדבר ד' ומרגישים האחריות והסכנה הכרוכה במכשול עון חמור, ואינו מספיק אומדן דעת של קלי הדעת שמצד קלות הענין בעיניהם יסמכו עצמם על השערה בעלמא, ועכ"פ אי אפשר שב"ד יכניסו עצמם בזה ההיתר (ולהב"ש ס"ק קכ"ד הוי זה לעיכובא). סימן סט

בסי' תרצ"ד שחייב כל אדם ליתן לפחות ב' מתנות לשני עניים וכתב המ"א "שכתב במאור דלא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים", והנה הבעל המאור מיירי לענין כפרים שמקדימין ליום הכניסה שגובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה, דמ"ש הרי"ף בהא דחכ"א בזה"ז הואיל ומסתכלין בה כו' "כלומר הואיל שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה כדי שיחלק להם מעות פורים אין קורין אותה אלא בזמנה", היינו "דבזה"ז שישראל מיוסרין בדקדוקי עניות אי יהבינן להו מתנות בי"א ובי"ב ובי"ג אזלי ואכלי להו ביומא ההוא ושמחת פורים אינה נוהגת אלא בזמנה ובטלה לה שמחה כו', (ודגם כדיהבי להו בי"ג הגם שביום התענית לא יאכלו, חיישי' דאכלי להו בליל פורים, ושמחת פורים דוקא ביום), וכיון שהמתנות לאביונים הוי ביום קריאת המגילה וכתק"ח, מש"ה אילו אכלי להו עניים ביום הפורים הוי כמצותה, משא"כ כשאין נתינת המתנות לאביונים ביום קריאת המגילה, י"ל דאפי' אכלי להו עניים בפורים לא יצא י"ח, ומשום דהוי חובת היום ולא יי"ח במה שנותן מקודם, וכדמוכח מדקאמר דמגילה בשבת לא קרינן כו' רב יוסף אמר מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה, ובפרש"י "לקבל מתנות האביונים וא"א בשבת" ואס"ד שיכולין ליתן להם מקודם הי' אפשר לתקן שיתנו להם מע"ש בזמן שמכינים לסעודת שבת, דממילא רחוק לחשוש שיאכלו העניים המתנות בע"ש ולילי שבת וע' פסחים ד' ק"ה ובגיטין ד' ל"ח פרש"י ד"ה בע"ש וע' סי' תרפ"ח סעי' ו' דכשמקדימין לקרות המגילה בע"ש אין עושין סעודת פורים עד יום א' בשבת ומ"מ מתנות לאביונים דוקא ביום קריאת המגילה וע"ש במ"א, הרי שאין זה תלוי בסעודה ומצות שמחת פורים], ובלא"ה לא מסתבר לומר שעקרו זמן קריאת מגילה בשביל חשש בעלמא שמא ימהרו העניים לאכול, ועכצ"ל דמצות מתנות לאביונים דוקא ביום קריאת המגילה ולכאו' יקשה לפ"ז מה שהביא המ"א טעם המאור דדלמא אכלי להו קודם פורים דהא בלא"ה לדידן שאין קורין אלא בי"ד ובט"ו א"א להקדים ליתן קודם פורים ואולי י"ל דכיון דמשכחת שקורא בי"א כגון שמפרש בים ויוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו דקיי"ל סתרפ"ח ס"ז שקוראה בקדימה, קאמר שגם כה"ג לא יתן אז המתנות לעניים ודכדאיכא עניים בהדיה בהשיירא יתן להם בפורים ודוקא כשלא יוכל לקיים המצוה בזמנה יתן בקדימה, וכמ"כ אין להוכיח ממ"ש המ"א סק"ב דבמקום דנהגי לתת דמי מחצית השקל לחזן לא נפקי בזה ידי מתנות לאביונים אא"כ מחלקים מהם לעניים, דהגם שנותנין קודם פורים יי"ח נתינה, די"ל דקאי המ"א לפמ"ש שבמדינתנו נותנין בשחרית קודם קריאת המגילה, ובלא"ה הא כבר כתב השע"ת שנפל ט"ס ושצ"ל זה בס"ק שלאחריו לענין מעות פורים וכמפורש בשו"ת מ"ב, וקמ"ל דגם כשגבו בפורים לא יי"ח בנתינה לש"צ

והנה גם כשמפרש להדיא שלא יזכה המקבל בהמתנה עד יום הפורים, יש מקום לחקור בזה כיון שהמקבל זוכה אז מעצמו והנתינה היתה קודם זמן המצוה, ובפרט לפמ"ש התוס' בב"מ ד' ו' בהא דתקפו כהן אין מוציאין מידו שאינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו, ועמ"ש בזה בספרי אה"ר סי' מ"ב, והכא שהוא מחויב ליתן ב' מתנות לשני אביונים רק שבידו ליתן להעניים שירצה, יש לו רק ט"ה דהחזקת טובה בעלמא, ולא ט"ה דממון, משום דא"כ לא יהא כדי מתנה, שינוכה מזה הדמים שקבל מהעני המקבל, וכדליכא אלא ט"ה דהחזקת טובה אינו ממון כמו שביארתי באה"ר שם, וממילא הא אין הנותן יכול לחזור ולהוציא ממנו, וא"כ כשהגיע זמן חיוב לא יהיב ליה מידי, וכן משמע קצת מהא דא"ר יוסף דמש"ה מגילה בשבת לא קרינן, הגם דאפשר שיתנו המתנות מע"ש באופן שיזכו בהמתנות למחר, ועמ"ש הגרע"א ת' קנ"ט להוכיח ממ"ש התה"ד גבי הא דאין פודין בשבת, דבנתינת ממון לכהן בע"ש שיחול הפדיון בשבת ליכא משום איסור שבות, (ועפ"ז יש לחקור גם לענין פדה"ב כיון דתו לא יוכל למחר לחזור ולהוציא ממנו וליתן לכהן אחר), אך מזה יש לדחות די"ל דכיון שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה, חיישי' שכשלא יהי' ביום קריאת המגילה לא יתעוררו כ"כ ליתן, וע"י הזכירה בקריאת המגילה באין לידי מעשה קיום המצוה, ולא מוכח מזה לומר דכה"ג לא יי"ח. וע' באה"ט סי' תרצ"ה סק"ז דמי ששלח לחבירו שבמדה"י ב' מנות או ב' מתנות לשני אביונים קודם פורים יוצא י"ח כיון