דבר אליהו (קלאצקין) קלג

מפרשין שלא נפקעו הקדושין למפרע רק שנפקעו השתא משעת מעשה, וא"כ כשיש ספק בדבר היא בחזקת א"א, ובספרי אה"ר סי' מ"ד כתבתי לתמוה ע"ז מהא דקאמר בנדרים ד' כ"ט "ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט" וכעת נ"ל דלפום דקאמר שם דהיינו משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, ממילא היינו דוקא דומיא דהתם כשראוי להקרבה משא"כ כשנפסל מהקרבה שצריך רק פדייה, וא"כ י"ל דהיכא דאפקיעו רבנן לקדושין משום עיגונא היינו דבשעת גסיסה ברגע הסמוך למיתה שכבר אין ענין אישות וע' יבמות ד' ע"ט "דאין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סרים חמה שעה אחת קודם למיתתו". אפשר אז הפקעת הקדושין, ודממילא מהני עדות עד מפי עד וכה"ג, ומשום דהוי גלויי מילתא בעלמא שנפקעו קדושין ברגע הסמוך למיתה, והא דגזה"כ דאין דשב"ע בפחות משנים, היינו משום דהיתר א"א במיתת הבעל אין ההיתר בא מאיליו, דהא בקדושין ד' י"ג מסיק דלאו מטעם "הוא אסרה והוא שרי לה" אלא דמיתה שריא וגומרת דומיא דגירושין, ומש"ה הוי ככל דשב"ע דגזה"כ שיעידו עדים ודומיא דצריך שיעידו על הגירושין, משא"כ ההיתר משום דאדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו לקידושין ודהוי כאילו אמר בפירוש שלא תהא אשתו אלא עד רגע הסמוך למיתה שכבר לא תהי' ראוי' לו ושלא יהא בגדר אישות, ההיתר בא מעצמו ולא דמי לגירושין וכה"ג וממילא אפי' מה"ת א"צ עדות ממש משום דהוי גלויי מילתא בעלמא

וע' יבמות ד' מ"ט דקאמר סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין ופרש"י דהא לאחר שזנתה לא פקעו מינה קידושין הראשונים", ולכאו' יפלא איזה הוכחה יש מזה דתפסי בה קדושין, ואולי י"ל דכיון שע"י הזנות אסורה לבעל בודאי ניחא לבעל שיפקעו קדושין תיכף כדי שלא יהא גמר ביאה באיסור א"א, ולדידי' אין שום הפסד, וא"כ הו"ל כאילו אמר בפירוש שיופקעו קדושין (ולכאו' ניחא לבעל שיופקע ברגע הקודמת שבאותו רגע כבר אין ספק שיתקפם יצרם, ושע"י הפקעת קדושין לא תהא אסורה לבעל), ומדלא אמרי' הכי עכצ"ל דא"א שיופקעו קדושין וכעין דאמרי' בקדושין ד' ז' "דניפשטו לה קידושי בכולה", ושאני כשאומר חצייך מקודשת לי, שלא נתרצית האשה אלא לחציה, משא"כ כשנתקדשה מקודם לגמרי, וא"כ י"ל דמוכיח מזה דתפסי בה קידושין דאס"ד דלא תפסי קדושין הול"ל שיפקיעו קדושין מהרגע שיש לה דין סוטה, דהוי כאילו אומר כן בפירוש בשעת קידושין, וגם דעתא דרבנן יהא כן כדי להציל מאיסור א"א, ולא שייך לומר דפשטי קדושין הקודמין גם לאחר שזינתה, דכיון דלא תפסי אז קדושין אין סברא לומר שיפשטו אז הקדושין, ואי נימא כן בסברת פרש"י, יתיישב מה שהקשו התוס' על פרש"י דהא נדה נמי לא פקעי קדושין ואפ"ה אצטריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין, דלפמ"ש ניחא דליכא הוכחה אלא גבי סוטה (ובל"ז שאני נדה שאפשר שתטהר והוי כמום עובר ולא פקע קדה"ג) דכל ענין הקדושין שתהא מיוחדת לו והיינו רק כ"ז שהיא מותרת לו (וקצת י"ל עפ"ז בההיא דריש כתובות משום דה"נ אסורה לבעלה מצד שיש כח ביד חכמים לומר דהוי גט לענין שאסורה לבעלה בלא קדושין ותלוי בדידה אם תתרצה לחזור ולהתקדש) וא"כ ה"נ י"ל בהפקעת עת קדושין ברגע הסמוך למיתתו, דלא שייך לומר דפשטי קדושין גם באותו שעה, לשיטת פרש"י בקדושין ד' ע"ח דגוסס אין במעשיו כלום, וא"כ פרש"י בשבת ד' קמ"ה לטעמי' במ"ש פרש"י יבמות ד' מ"ט ובקדושין שם ועפ"ז י"ל לכאו' דיש טפי לומר שלא תזקק ליבם כשהזקיקה עיגון הוא לה, ומשום דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה, וקדשה עצמה באופן שלא תזקק ליבום, הינו שיחולו הקדושין רק עד רגע הגסיסה (וגם הבעל לא הי' מקפיד בדבר), ולפ"ז נצטרך לומר דמ"ש טב למיתב טן דו כו' היינו עם היבם, ודגם במוכה שחין אין האומדנא מבוררת דלא ניחא לה להיות זקוקה לו, ודממילא במקום דהוי ספק שמא בעלה חי עדיין לא שייך כלל לומר דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה (רק דממילא א"צ עדות כדין דשב"ע משום דהוי גלוי מילתא בעלמא), אלא דמדפרש"י דמ"ש טב למיתב כו' היינו עם הבעל, מוכח דלא מפרש כן, ועכ"פ אין מקום קולא מצד הא דאפקעינהו רבנן לקידושין כו', כיון שלא הפקיעו אלא במקום שרצו להקל, וגם מצד הא דאדעתא דהכי כו', אין להקל לפום דקיי"ל להחמיר אפי' לענין יבום, ורק שיש לצרף זה לסניף כשיש עוד צדדים להקל

, ומ"ש מע"כ מההיא דכתובות ד' ע', אינו ענין לכאן, וע"ש בש"מ דמאי דעביד פרנס מדידיה עביד ולא נהנית משל בעלה וכי יהיב ליה בעל מכאן ולהבא הוא זוכה, והכא הוי ענין הערמה בעלמא, והגם דהוי בדרבנן כשהאיסור רק לכתחילה (ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ס"ד) הכא גרע טפי, והיתכן שב"ד יעשו הערמה לעבור על תקנת רז"ל, וגם הוא בכלל לפני עור השאת עצה שאינה הוגנת, ועמ"ש התוס' בע"א ד' כ"ב דשייך לפ"ע גם באיסור דרבנן וכן אין שום סניף קולא מצד מ"ש מע"כ שמקובל לנו שאם ב"ד של מטה מסכימים להתיר כו', דהא גם אי נימא כן, היינו דוקא כשהב"ד מסכימים להתיר ע"פ דין השו"ע, (אולי היינו כעין מ"ש במו"ק ד' י"ח שברית כרותה לשפתים) ולא שיחדשו מעצמם היתר שלא נמצא בשו"ע, דאז אין להם סיעתא דשמיא ואינם בטוחין שלא יכשלו בהוראתם, וגם מנא ידעי' שהבעל עשה שלא כהוגן, דדלמא נאנס מחמת חולי, וגם מי ירהיב עוז בנפשו לאמר שהוא במדריגת רב "דקרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און" (וע' נדה ד' ס"ה וב"ב ד' קל"ג) ומצינו דא"ל רב לשמואל תא נשמתיה לרב שילא דאנסב לדביתהו דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי, הגם שבודאי לא נכשל להתיר א"א, ומשום דקמי שמיא גליא שמת, וכעין הא דמדבוריה דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא, שלא אונה לצדיק כל אין ותקלה, ומ"מ קאמר תא נשמתיה לפי שהתיר לכתחילה שלא כתק"ח, ושעי"ז תתבטל תק"ח ויורו אחרים ג"כ להקל ואפשר שתצא עי"ז תקלה

ומ"ש מע"כ דבילדה דאיכא חשש שתצא לתרבות רעה הוי כעין מ"ש דמוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות כו', אינו ענין לכאן, דהתם אם לא נתיר לו בשר תמותות שחוטות יאכל הוא בעצמו בשר תמותות נבלות, משא"כ הכא שאם לא נתיר לאיש שישאנה, לא יכשל האיש בעבירה, והא דחצי' שפחה שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה כו', לא הי' ביד אחר לשחררה, וכן מ"ש בשבת ד' ד' תד"ה וכי אומרים, היינו דזימנן שאין שם אחר, וע' סוטה ד' כ"ז דקאמר "ואל ישא דומה" גם כדהוי לתקנתה ותקנת הרבים (וכעין מ"ש הושע ג' ימים רבים תשבי לי לא תזני וגו', ואולי הוא בכלל מ"ש בפסחים ד' פ"ז "שא"ל הקב"ה ומה אתה כו', דכמו"כ בישראל הגם שמצינו במעשה העגל שאמר מרע"ה שמוטב שידונו כפנויה כו' מ"מ פעמים שאדרבה שעי"ז שהם בנים למקום ינצלו מן החטא), וגם להאשה אין תקנה בנשואין כיון שהאיסור מצד חשש א"א דאיכא בכל ביאה וביאה, וכשתנשא מצוי לה תמיד, והגם דהיכא דהאיסור הוי רק לכתחילה, האיסור קל יותר מחשש קדישות ושתתבייש לטבול לנדותה, אכתי מפורש בתה"ד בפסקים סי' קל"ח שאין להתיר מטעם שלא תבא לידי תקלה והביא ראי' ממ"ש האגודה בההיא דקדושין ד' ע"ב דכי הוה ניחא נפשיה דר' אמר כו' דאקפי פירא בכוורי בשבתא כו' ושמתינהו ר' אחא ברבי יאשי' ואישתמוד" שבא להשמיענו