דבר אליהו (קלאצקין) קל

דפרש"י ד"ה ונתלה ביחור של תאנה, ולא פרש"י על הבריי' הקודמת עמ"ש שנתלה ביחור של זית, אין לדייק דלפום מסקנא דרט"א בודקין קיי"ל כברייתא תנינא, די"ל דכיון דבירור של זית איכא קטרי וכמ"ש בתמיד ד' כ"ט לא הוצרך לפרש מקודם), וגם אי נימא דעכצ"ל דחד ברייתא משבשתא סיפור המעשה ורק עיקר ההלכה הוי בדיוק, אכתי י"ל דאותה ברייתא שנסדרה לאחר שפסקו לדון ד"נ לא הזכירה ענין הדו"ח משום דהשתא כבר א"צ דו"ח, ועכ"פ ממילא השתא דדמי לד"מ מהני אומדנא דמוכח וגם לשיטת פרש"י בשבת ד' קמ"ה דהא דעד מפ"ע כשר לעדות אשה היינו משום דאפקיעו רבנן לקידושין, י"ל דכיון שלא רצו חכמים להפקיע קדושין אלא היכא שיש טעם בדבר מש"ה דוקא משום דהוי כד"מ דמדינא סמכי' גם על אומדנא דמוכח וכה"ג הפקיעו רבנן לקדושין אי קמי שמיא גליא שחי הוא, כדי שלא יהא ענין תקלה ומכשול לעולם, שלא יהא אפי' חשש מיעוטא דמיעוטא, ומש"ה תנשא לכתחילה ולולי זאת הי' לחוש לכתחילה גם לחשש רחוק וכן אי נימא דכונת פרש"י דנהי דקמי שמיא גליא שמת, מ"מ כיון דגזה"כ שאין דשב"ע פחות משנים כעין מ"ש בב"ב ד' קנ"ט דגזירת מלך היא כו' ועמ"ש בספרי אה"ר סי' נ"א ובמלואים לספרי אבן פנה סי' ג' דלר"נ דאמר ביבמות ד' צ"ב "הוראה היא כו' דבכה"ת כולה ע"א לא מהימן" כו', אין נאמנות ע"א באשה מה"ת אלא דחכמים האמינוהו משום דדייקא ומנסבא, משא"כ אליבא דרבא דאמר אין זו הוראה אלא טעות עמש"ש, ורז"ל דרשו עה"כ לא יקום עד אחד באיש שקם הוא באשה להשיאה משא"כ לדרשא דר' יוסי "דקם הוא לשבועה" כמבואר בספרי, וממילא למ"ד שאין נאמנות ע"א באשה מה"ת הוצרכו חכמים להפקיע קדושין, כדי שלא לעקור ד"ת בקו"ע, ובפרט אליבא דרב אמי דאפי' לעדות בכור שהאשה כשרה מ"מ ל"מ עמפ"ע, עכצ"ל כדפרש"י, וכיון שכל מה שהתירו חכמים הוי משום דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת בסופה, ממילא אדרבה כשנתברר שלא דייקה לא הפקיעו הקדושין לפי שאם יפקיעו הקדושין בכל אופן ממילא לא יהא חומר בסופה ולא תדייק, ומש"ה אחיו של ראשון חולץ מה"ת ושאם בא אח"כ בעלה הולד מהשני ממזר, וע' כתובות ד' כ"ב דכ"מ שהאמינה תורה ע"א כו', ולולי זאת לא היו מפקיעין הקדושין כשיש הכחשה בין העדים, וכ"כ הש"מ כתובות ד' ג' בשם הרשב"א ליישב פרש"י, [ועמ"ש הרא"ש פ"ג דמוע"ק אות ל"ב דכיון שנאמן ע"א להתירה להנשא צריכה להתאבל ע"פ, ומשמע דלא ס"ל שהפקיעו קדושין אי קמי שמיא גליא שמת, ואולי כמו שאסורה מדבריהם לקרוביו כמ"ש הש"מ, ה"נ לענין אבילות, ומה שנוטלת כתובתה פשיטא די"ל דחיוב כתובה תלוי בתקנת חכמים ובמה שגמר בדעתו לשעבד ולהתחייב], וגם אי נימא הכי אכתי י"ל דמש"ה הוחזקו להיות משיאין עמפ"ע, משום דבצירוף הא דדייקא ומנסבא הדברים מוכיחין שמת, ודלאחר שבטלו ד"נ דממילא הוי כד"מ דמהני אומדנא, מש"ה הקילו בזה, [וע' ד' קט"ז תד"ה באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי דמשום דחזו דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה", וביארתי בימי חרפי דממה "שהלכו עשרה בנ"א לקצור חטין נשכו נחש לאחד מהם ומת ובאת אשתו והודיעה לב"ד", ודהגם שהיו עשרה בנ"א לא בא אחד מהם להודיע לב"ד ורק אשתו הודיעה, נתברר לחכמים דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה, ומשום שלא יתברר הדבר ע"י אחרים, ואח"כ הוא שהוחזקו להיות משיאין עמפ"ע]

ומ"ש כ"א הגנ"י ממ"ש הרא"ש פ"ג דגיטין אות ג' בהא דל"ח לתרי יצחק כדי שלא תתעגן דהרבה חשו חכמים לתק"ע והתירו עמפ"ע מפי עבד ושפחה וע"פ ב"ק, ושהרא"ש חולק עמ"ש המרדכי פ' האשה בתרא אות צ"א דדוקא בעדים מקילינן ולא בגופה של עדות וכמ"ש בבכורות ד' מ"ו לתירוצא קמא כי אקילו רבנן בסופה' כו', והביא בשם תשו' פנ"י ח"ב סי' נ"ו שתמה עמ"ש התה"ד בפסקים סי' קס"א דהוי בכלל תחלת עדות לענ"ד מבואר ממ"ש המרדכי שם שבמקום שרצו חכמים להתיר פירשו הדברים כגון עמפ"ע כו' ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כגון במשאל"ס כו' ולא אזלי' בתר אומדנא דשכיחא ומה שלפעמים הקילו משום עיגונא מפורש בר"פ יש בכור י אקילו בסופה" כו', ולכאו' לאיזה צורך האריך המרדכי לומר דבמקום שרצו חכמים כו', והול"ל בקצרה דכי אקילו בסופה כו', ועכצ"ל דכונת המרדכי דדוקא בסופה הקילו תמיד משא"כ בתחלתה פעמים שהחמירו. ומ"מ פעמים שהקילו גם בתחילתה וכהא דל"ח לתרי יצחק, וא"כ י"ל דגם הרא"ש ס"ל לחלק בין תחלת וסוף עדות. אלא דפעמים שאמרו בפירוש להקל באיזה ענין גם בתחלתה משום תק"ע דוגמת מה שהקילו בסופה (וגם להאב"א בבכורות שם אין הכרח לומר שגם בתחלתה הקילו תמיד אלא דקאמר דמ"ש בדין פדחת בלא פ"פ כו' אצ"ל דהוי מטעם חומר בעדות אשה) ועכ"פ כיון שלא בכ"מ הפקיעו חכמים לקדושין, דוקא היכא דמפורש שהקילו חכמים משום עיגונא הפקיעו לקדושין, משא"כ היכא דלא מצינו מפורש שהקילו חכמים, אלא דבמקום ספק כתב בס' עין יצחק דליכא חזקת א"א כיון שהדבר בספק אי חלו הקדושין למפרע, וכן כ' להקל כשלא נתודע להאשה מהטביעה עד לאחר זמן, דכבר איכא נמי רובא למיתה ממה שלא נשמע ממנו ושחפשו ולא מצאוהו והתרי רובי באו כאחד ובנ"ד שמקום הטביעה הי' בריחוק כמה מאות פרסה מהחוף ובמקום סלעים וטרשים שא"א להנצל וכבר כ' הגרע"א דכה"ג הוי תמיד שהה כדי שת"נ, וסערת הים היתה עצומה (וע' סוכה ד' כ"ג דרוח מצוי' דים כרוח שאינה מצוי' דיבשה, ולכאו' ממ"ש "אם הים גלוני" משמע שבא להוסיף ולא למעט דאפי' משיל"ס דוקא כשהים גלוני) וכבר עברו יותר משתי שנים והוא נכתב ברשימת המתים ואצל כל העולם הדבר ברור שמת, והאשה ילדה ואין לך שעת הדחק גדול מזה, לזאת נלע"ד להקל כדעת כ"א הגנ"י כשיסכים לזה אחד מהרבנים הגדולים המובהקים והי"ת יצילנו משגיאות ויאר עינינו במאור תורתו שאלה בענין הנ"ל בעז"ה ז' ניסן שנת תר"ס זיטאמיר, כבוד הרב הגאון המפורסם סועק"ה ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה אליהו נ"י

לשמעם ולזכרם הטוב שמן תורק שם כת"ר שמשיב לשואל כהלכה ואתכבד לשלוח לו ראשית ספרי ענף עץ אבות אשר אני מדפיס בעזהשי"ת והוצאתי לאור בתחלה דבר נחוץ בעסק עיגונא [ויסדתי ההיתר עפמ"ש הב"ש ס"ק נ' ובנ"ד כבר עברו יותר מעשר שנים וחפשו ע"י הממשלות ומכה"ע ושמלבד האומדנות יש לצרף טעם הפקעת קדושין כדפרש"י בשבת ד' קמ"ה וכן מוכח מכל הפוסקים ודמי למ"ש ביבמות ד' ק"י הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, והיש שלא כהוגן גדול מזה שמעגן אשתו ואכזר על בניו הילדים, ואם קרהו אונם ממילא הפקעת הקדושין זכות הוא לו לפי שרוצה בתקנת אשתו ובניו והגם דלא אמרי' חטא בבע"ז כדי שיזכה חבירך הכא הוי כעין מ"ש במנחות ד' מ"ח דאמרי' חטא כדי שתזכה בעצמך. ובפרט דהכא אנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ועמ"ש הנוד"ב בענין יבם מומר, ועמ"ש התוס' בכתובות ד' מ"ז דאמרי, שהמקדש הי' מעכב בדבר, ובנ"ד פשיטא