דבר אליהו (קלאצקין) יב

אעשה דבר פלוני שלא התפיסו בדבר הנדור, דממילא אי נימא דמה שאמר יאסר הוי עיקר הנדר הוי נדר הגם שתלאוהו ביי"נ דהוי דבר האסור. משא"כ אי נימא דהוי רק מדין יד. וכאילו סיים ואמר כקרבן, דממילא כשסיים ואמר כיי"נ לא אמר כלום. ודאע"ג דאם אמר ככר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר וכמ"ש בש"כ סק"א מלשון הרמב"ם. היינו דוקא כשאוסר רק על עצמו ומשום דכתי' לאסור איסר על נפשו משא"כ היכא שמבואר שכוונתו לאסור גם על אחרים שאינו בכלל מ"ש לאסור איסר על נפשו. ואינו יכול לאסור אם לא בקונם והא שאוסר על חבירו בלשון איסור. הוי מדין יד וכאילו סיים ואמר כקרבן. וממילא כשסיים ואמר כיי"נ שאינו דבר הנדור לא אמר כלום וממילא גם לדידי' מותר היין. כיון דמוכח שאמר בתורת יד. דהא בא לאסור גם על אחרים. וגם הוי כמו שהותר ובטל מקצתו. ומשום דס"ל להש"כ דכשאמר יאסור הוי עיקר הנדר, ממילא הוקשה לו דמה בכך שאמר כיי"נ. דדל מהכא מה שהתפיס, דהא כבר נאסר במה שאמר יאסר לזה הוצרך לתרץ דעל כל ישראל א"י לאסור אם לא מדין יד דקונם. ודלזה כ' הטור דוקא משום שהזכיר יי"נ מותר. שאם לא כן הי' אסור בתורת יד (ומה דסיים הש"ך בלשון "הי' אסור לדידי'" היינו מצד זה הלשון א"נ דכוונתו "לדידי'" היינו לדעת הרא"ש) ועפ"ז י"ל דגם הרלב"ח שפוסק דכשאמר הרי את אסורה עלי כאימא הוי נדר. היינו משום דכשאוסר על נפשו לבד הוי מצד עיקר הנדר משא"כ כשכולל האיסור על אחרים דע"כ הוי מדין יד וכשסיים במה שאינו דבר הנדור לא הוי כלום

ולכאורה כמו דכשמסיים ואומר בפיו תכ"ד כנבלה לא אמרי' שכוונתו רק להתפיס בדבר האסור ותלינן שכיון לאיסור גמור רק שהוסיף לומר כנבלה לפי שטעה וחשב שיש בזה תוקף ואלומי מלתא. ה"ה די"ל שכיוונו לחתום על כל הנכתב לאיסור גמור, ודמ"ש כנבלה אינו לחזור ממה שכתוב מתחילה רק שטעו לחשוב שיש בזה אלומי מלתא. אך ז"א כיון דסברת הרלב"ח היינו כמ"ש במח"א שם דאנן סהדי דכוונתו הי' לנדור נדר גמור ואילו הי' יודע דהאומר כאמי הוי מתפיס בדבר האסור ואינו נדר לא הי' מסיק דבריו לומר כאמי וכיון שכן פלגי' דיבורי' יע"ש. וזה שייך דוקא היכא שהתעורר לנדור מרצונו ולא במי שחתם על כתב איסור ע"פ בקשת ורצון אחרים דאדרבה ניחא לי' טפי שלא יהא בזה ענין נדר ואיסור ופרשי אינשי אפי' משבועת אמת ואין הכרח לומר שכיון לאיסור גמור

ובגוף ענין חתימה על כתב איסור ע' בקצה"ח ס"ס ר"ז. ומ"ש הח"ס יו"ד ת' רכ"ז להוכיח מדמהני חתימת הבעל על הגט מה"ת וממ"ש הב"ש ר"ס קל"ו, לענ"ד שאני גט דא"צ הגדה בפה בעת נתינה אלא שיתן לשם גירושין וכשצוה לכתוב ולחתום לשם גירושין או כתב בעצמו מוכח שנותן לשם גירושין, וע' ב"ב ד' קע"ב ממך מההוא גברא כו', ובנה"מ סמ"ט סק"ח, משא"כ הכא דבעי הגדה בפה, גם אי כתיבה כדבור י"ל דדוקא כשכותב בעצמו גוף הענין, ובלא"ה מ"ש הח"ס מהרשב"א פ"ק דמגלה. יע"ש ברשב"א שלא כ' שהי' יכול לגרש בחת"י אלא בכת"י (וע' תו' גיטין ד' ד"ה דקיי"ל דל"מ הודאה לפי שמחייב לאחרים. והתם כבר תיאסר לכהן מצד ביאת אחשורש, וגם בלא"ה לא תינשא לאחר מהני היראה להשתמש בשרביטו של אחשורש) ואף אילו הי' מהני חתימתו הוי זה רק במקום ע"ח ולא כמו שמגיד בפיו ענין הגט וע' שבועות ד' ל"ב דפריך שביעה כו' טובא הוי ואס"ד דמהני חת"י. הא משכחת שחתמו בב"א על השבועה זה בצד זה. ועכ"פ משכחת שחתמו תכ"ד. אך מזה יש לדחות ע"ד מ"ש התוס' שם דלעולם משכחת שיהא תכ"ד. ומצד שבנ"ד יש להכשיר השו"ב מצד הטעם הקדום אין צורך להאריך ומי שהשלום שלו ישפות שלום וברכה לכל ישראל הנלע"ד כתבתי יום ג' י"ט אלול תרס"ד אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל. סימן ג. ב"ה ב' נצו"י י"ח אלול תרס"ד לנ"ג החו"ש מו"ה ברוך מרדכי נ"י

כדי להשיבך על קושייתך ראיתי לבאר מ"ש בחדושי הרשב"א נדרים (ד' ט"ו) ד"ה ואמר רב כהנא וז"ל קשיא לי אפי' לאוקימתא דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצוה הוא ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו, ועדיין קשיא לי מ"מ הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי עכ"ל וידוע הקושיא דהא קיי"ל בר"ה (ד' כח) שהמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וכמו שהוכיח מזה הר"ן בסוגיין דכי אמרי' מללהנ"נ ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי', ומה שמתרצים דס"ל להרשב"א דמש"ה אין טובל בו בימוה"ח משום שמא ישהה במעיין אחר שכבר טבל, כעין דקאמר בנדרים ד' ל"ט גזירה שמא ישהה מוקשה דא"כ ה"נ יהנה אחר גמ"ב דחשיב עכ"פ הנאה מועטת, ע' שבועות ד' י"ח, ולכאורה יש לפרש דמקשה שאין לבטל מצות פו"ר בשביל גזירה בעלמא שמא ישהה וההנאה המועטת הבאה אח"כ הוה בכלל המצוה כיון דלא אפשר בענין אחר, ויתיישב בזה תירוץ הרשב"א דאפשר לו באשה אחריתי, דהיינו דכיון דאפשר באחריתא יש לחוש לגזירה דשמא ישהה, ויתיישב מה דלכאורה קשה ממה שהמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, הגם דאפשר שיטבול במעיין אחר או בנהר, ועפמ"ש שאני הכא דגזרינן שיהנה הנאת הגוף אחר קיום המצוה, משא"כ כדליכא הנאת הגוף דליכא חשש הנאה אחר שיקיים המצוה, אך פשטות לשון הרשב"א מורה דכיון דאין מחויב להקים זרע מזו לא שייך בזה ענין מללהנ"נ וכמבואר במה דסיים וז"ל אלא שעדיין קשיא לי, דא"כ באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרה עלה דמצוה הוא ומללהנ"נ, ומשמע דכדאפשר באחריתא לא שייך זה, וגם הא אפשר שלא יהנה אח"כ כעין מ"ש בירושלמי רפ"ק דיבמות דרך סדין כו'

ולענ"ד ליישב ולבאר סברת הרשב"א, דגם כשיש הנאת הגוף בהדה, כל היכא דאי אפשר למצוה בלא הנאה זו, חשיב ההנאה צורך המצוה וטפלה אליה, וכאילו הוה ההנאה חלק מהמצוה, כעין סברת התו"ס בשבת ד' כ"ד וביצה ד' כ"ז וכמה דוכתי, דהואיל ואית בי' נמי צורך גבוה, בטל ליה ההנאה וצורך הדיוט אצל צורך גבוה, ומצינו בכתובות ד' ל"א שהזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא, משום דא"א להנחה בלא עקירה, ודמודה רנב"ה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, ומבואר בש"מ דגם כשהיה כפות או חולה שאין יכול לשוח וליטלו אם לא יגבהנו בידו. אכתי כיון דעצם האכילה הוה משכחת לה בלא הגבהה לא חשיב ההגבהה צורך אכילה. וכעין זה י"ל סברת הרשב"א דכיון דאפשר ליה באשה אחריתי, דהוי גוף חלוק והנאה אחריתא