דבר אליהו (קלאצקין) קכו

כשהיא אשה צנועה דליכא חשש מכשול כתב השבו"י (שהיה אא"ז כמו שיש לנו בקבלה מכאאמו"ר זצ"ל) להתירה להנשא כל שיש צירוף איזה צד היתר ע"ש, וכן יצא מגיסו הגאון ר"ד אופנהיים להתיר ע"ש, ושיש לצרף גם מ"ש התה"ד שבזמנינו אפי' אדם בינוני אם איתא דחי עדיין הוה ליה קלא טפי וטפי מצו"מ בזמן הש"ס, וכמ"ש בפסקי מהרי"א סי' קל"ט והובא בד"מ ס"ק ט"ו, ובנ"ד ששלחו בעלי הספינה לחפש ופזרו ע"ז הון עצום ומכה"ע חקרו ודרשו וכתבו בפרטיות אודות כאו"א מהנטבעים, פשיטא דאי איתא דחי הי' הדבר ידוע, ודיש לצרף ג"כ מ"ש המרדכי בשם הר"א מווארדאן להתיר כשנתעגנה ארבעה שנים דמדלא אמרו חכמים שאסורה לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמרי, ובנ"ד האשה ילדה כבת כ"ב שנים ונשארה עם ילד והיא באלמנות חיות, והביא בשם תשו' הגאון רי"מ מבריסק ועוד תשובות הגאונים האחרונים שהקילו באופן כזה, ודרש ממני כ"א הגנ"י להצטרף ולהסכים להתיר האשה העגונה הנ"ל מכבלי העגון

הנה מ"ש מהירוש' דעירובין, ראיתי לחה"ג ז"ל בבר"י סי' י"ח שהביא מ"ש הטלוך בערך גלוני וז"ל אם היה גלוני על דעתיהון דחבריא אסור פי' בלשון יוני ים שקט בלא גלים עכ"ל, ומבואר דכונת הירוש' דעירובין דמצד שהים שוקט אין הספינה נעקרת מד' אמות שלה [וע' ב"מ ד' ט' "דספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטו לה", משא"כ כשהספינה מתנועעת וקופצת ע"י הגלים], וא"כ כמו"כ מ"ש בירוש' שאם הים גלוני והביט לד' רוחות וראה שאין שם בריה משיאין אשתו, היינו שמצד שהים שוקט הי' יכול להביט בכל רוחותיו, והביא מההיא דב"ב ד' כ"ד, ודי"ל דדוקא לענין איסור יי"נ דאזלי' בתר רובא, סמכי' על ההוכחה דאם איתא דמהאי דקרא אתאי עקולי ופשורי הוה מטבעי לה" משא"כ לענין איסור א"א דחששו רז"ל לחששות רחוקות, וגם דשאני אדם שיש לו דעת ומתאמץ בכל כחו להציל עצמו, והביא ממ"ש בתשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' תתקע"א דבמשאל"ס לא פלוג רבנן בין היכי דאיכא סלעים וטרשים ולענ"ד אין להוכיח ממ"ש בתשו' מהר"ם מרוטנבורג, דהא בתשו' הנ"ל מבואר להחמיר גם "כשהיו חתיכות גסות של גליד מכסים את הנטבע, והם דוחקין אותו לעומק ומפרקין גופו לנתחים", ואנן הא קיי"ל בזה להקל וכמ"ש בתשו' הב"ח סי' ע"ט וכ"כ הט"ז סקנ"ה ובב"ש ס"ק צ"ה וע' פ"ת שהביא לתרץ הא דל"ח למחשד"ג, ומכ"ש בנ"ד דעדיף טובא שנטבע בלב הים (ובעובדא דמהר"ם מר"ב נטבע בנהר), ומ"ש בבר"י לחלק בין חבית לאדם, לכאו' אדרבה יש ללמוד מכ"ש דחבית שצפה בנהר מצד טבעה ובכ"ז נטבעת ע"י הסלעים וטרשין מצד כח גלגול המים במרוצה, ומכ"ש אדם שגם במים דעלמא צריך שיחגור כחו, וכדמוכח ממ"ש שבת ד' ק"ח לא מבעיא כשורא כו' אלא אפי' גברא דטבע כו', ועכ"פ כיון שבמקום סלעים וטרשין שכיח יותר סכנת הטביעה לא דמי למשאל"ס דעלמא ועמ"ש בתשו' הגרע"א סי' ק"ט דכשנטבע באמצע המים רחוק מיבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ אי אפשר לו לעלות ליבשה, הוי כמו שהה עד שתצא נפשו

ובמרדכי בשם גדולי צרפת דגם במשאל"ס דעלמא כשהלכה וניסת בלא היתר ב"ד לא תצא, והקשה המרדכי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם לומר שלא תנשא לכתחילה דאנן סהדי שכולן ינשאו, וכן ממ"ש דמדבוריה דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא א"ל ולא מידי, משמע דדוקא לפי שטעתה בדברי ר"נ הוא דלא תצא, ולכאו' יש מקום ליישב דעת גדולי צרפת (שכן עשו מעשה כמבואר במרדכי) דכיון דקיי"ל בכתובות ד' י"ד דכשאין להולד תקנה בישראל ולא בממזרת דינו כדיעבד וכמ"ש בריטב"א שם, וע"ש דלאו דוקא כשהולד בן זכר דאיכא מצות פו"ר, (וע' פסחים ד' כ"ו תד"ה בין ובקדושין ד' נ"ה וע' יבמות ד' ק"ו) וה"נ הא אין לה תקנה ותתעגן לעולם, ומ"מ מהני תקנת חכמים שלא יתירו אותה ב"ד להנשא, דכשיודעת שנישאת על דעת עצמה ושלא תוכל לתלות הקלקלה בב"ד (ויפה כח ב"ד שפוטרה מן הקרבן) ממילא מירתתא טפי ורמיא אנפשה לחקור היטב. והיינו דקמ"ל דהגם שסמכה עצמה על דברי ר"נ וממילא אפשר שלא חששה כ"כ לדייק מעצמה מ"מ לא אמרו לה מידי, ובלא"ה שאני גבי דביתהו דחסא דהוי ע"פ עדות עכו"ם מסל"ת. ובשו"ע כתב זה בדין האשה שהעיד לה ע"א שנטבע בעלה במשאל"ס דכשניסת בעבריינות תצא, ומשום דמים כמלחמה דמי ויש בע"א חשש בדדמי, ולא מוכח לומר דה"ה כשיש ב' עדים, וגם לא מוכח דה"ה כשכבר נתעגנה זמן רב כיון דהוי כעין אונס קצת, וע' גיטין ד' מ"א ד"ה כופין (וממ"ש בשו"ע שאבד זכרו ונשתכח שמו לא מוכח אלא דהוי לאחר י"ב חדש, א"נ דאדרבה מצד שהי' קודם יב"ח הוצרך לומר שנשתכח שמו)

ועמ"ש הרשב"ץ ח"א ענין פ' דכשהפליג בספינה ולא בא למחוז חפצו וידענו שלא נשבה ונשאר לנו לומר שנטבע בים ומת או יצא ליבשה והרגוהו לסטים או חיות רעות אכלוהו או מת ברעב ואם היה קיים כבר בא הוי כמו שנטבע במשאל"ס בפני עדים דאפשרות ההצלה הוי חשש רחוק והביא הוכחה מהירושלמי "חד בר נש אתא ביומי דרבי אמרין ליה ההוא פלן אמר לון מית ההוא פלן א"ל מית א"ל וכלהון מייתין א"ל ואילו הוו בחיים לא הוו מייתו כו' מאן דנשאת נשאת" כו', אע"פ שנראה דבדדמי הוא מעיד ומשום דאזלי' בתר אומדן דעתא שמת יע"ש, אך ממ"ש בחי' הרמב"ן ד' קט"ו וז"ל שאפי' זה שאמר בדדמי אילו הוין בחיין לא היו באים אעפ"כ כיון שאומר מת האמינוהו ותלו להקל שודאי מת אלא סניפין לדבריו היה מביא כדי שיאמינו אותו עכ"ל, מבואר דמפרש דלא כהרשב"ץ, ודוקא משום שתולין להקל שהעד יודע בבירור שמת, וכ"כ הרשב"א, וכ"כ מהר"ם מינן תשו' מ"א דאע"ג דאיכא אומדנא דאילו היה בחיים לא איחר כ"כ לבא לא עדיפא מעיר שהקיפה כרכום וספינה מטורפת בים ולכאו' מדפרש"י בכתובות ד' כ"ב ד"ה באומרת ברי לי אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא", משמע דס"ל שיכולה לסמוך על האומדנא שלה, והא דלא ניחא לפרש"י לפרש כפי' התו"י ביבמות ד' פ"ח ששמעה מבנ"א שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו, וכעין מ"ש בכתובות ד' פ"ה, בת ר"ח קים לי בגוה, היינו משום דדבר כזה יכולין גם ב"ד לידע אם האנשים ההם נאמנין ביותר, ודוחק לפרש שהאשה בלבד מכרת אותם היטב, ולזה פרש"י שאומרת ברי לי מצד שהיא יודעת ומכרת את תכונת בעלה ואהבתו ומצד זה ברי לה, והא דביבמות שם פרש"י שברי לה ע"י סימנים היינו משום דהתם דמיירי דאתא גברא וקאי, ודקאמרי אנן הוינן בהדיה כו' ואתון הוא דלא ידעיתו ליה", שייך לומר שברי לה ע"י סימנים, שאין זה בעלה, משא"כ בהסוגיא דכתובות דלא מיירי שהאומרין שלא מת אומרין שהבעל כאן, מש"ה פרש"י שברי לה דאילו היה קיים היה בא, והנה הרא"ה הובא בש"מ הקשה על פרש"י דהא ודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשה מספיקא דתרי ותרי, ואולי י"ל דכיון שכבר נפקע חזקת א"א כמ"ש התוס', וזה שנישאת לו בא בטענת ברי שמותרת ומשועבדת לו ובשעה שנשאת הי' ההיתר והשעבוד בודאי ואח"כ הוא שנתחדש הספק, מש"ה דוקא מצד מה שלבה נוקפה שיש איסור בדבר, וכשאין לבה נוקפה שבקינן לה לישב תחתיו משום דכנגד הספק איסור יש ספק שעבוד דהוי ג"כ מלתא