דבר אליהו (קלאצקין) קכה

תשו' ס"ו מהא דקאמר בחולין ד' ע"ט דא"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא", דמוכח מזה לכאו' דלא מהני צירוף סימנין דקול ואזנים וזנב, ומ"ש הנוד"ב לתרץ דמהלשון "עיין" משמע שהקפיד רק על דבר הנראה לעינים ולא על הקול, ודמש"ה דייק פרש"י לומר דדמיין להדדי "באזנים ובזנב" צ"ע דאטו א"א לומר דבשעת העיון ממילא יתברר לו אי עבי קליה אי צניף קליה, והוא דבר המתברר מאליו, ורק על הדבר התלוי במראות עין הוצרך לעיין וי"ל עפמ"ש בחדושי הר"ן דמ"ש כאן "וסי' דאורייתא" היינו דסימנין אלו ע"י אזנים וזנב המה מקובלים למשה מסיני, ולכאו' יפלא דמנלן לפרש דהסי' הן הלמ"מ, ואטו ליכא למימר שהסימנין נראין בחוש "דרברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא" כו', וכדי ליישב זה י"ל דגם למ"ד א"ח לזרע האב, מ"מ לענין טבע גידול הולד וצורתו תלוי גם בזרע האב, ולענין טבע וצורת הולד אין פלוגתא בין מ"ד א"ח לזה"א ובין מ"ד חוששין לזה"א (ומש"ה אין המציאות מכריע לברר הספיקא דפלוגתא בזה), וא"כ בין הנולד מסוס וחמורה ובין הנולד מחמור וסוסיא יש בהן עירוב סימנין, ומ"ש "עבי קליה בר חמרא" היינו שיש לו התדמות יותר לחמור (וגבי מ"ש דאין מרביעין עליה לא מין סוס כו', פריך ולבדוק בסימנין כו' לפי שיש הבדל ניכר בין סוס ממש), ומש"ה דוקא משום שהסי' הן מקובלין הלמ"מ משגחי' על הסימנין ודכשהן שוויין בסימנין הן מין אחד, ומש"ה קאמר עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי", ואילו לא היו הסי' הלמ"מ לא היו משגיחין בזה כיון שאינן דומין ממש גם באזנים וזנב לא לסוס ולא לחמור, ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה בתשו' הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז לשיטת הרמב"ם בכלאי הנהגה דאינו לוקה אלא בטמאה וטהורה. דא"כ מנלן להש"ס להוכיח דסי' דאו' דהא אפי' אי הוו דרבנן שפיר סמכינן עלייהו באיסור דרבנן, ועפמ"ש מיושב דדוקא משום שאלו הסימנין הן הלמ"מ תלוי בדמיון הסימנין זה לזה הגם שאינן דומין לא לסוס ולא לחמור, (ומוכיח דקסבר א"ח לזה"א דאס"ד דספוקי מספקא ליה כדאמר לעיל הוי ס"ס וא"צ לברר כשלא יתברר לגמרי וע' נו"ב חיו"ד ת' מ"ג), וגם אי נימא דלא הוי מצד הלמ"מ רק שיש הבדל בין הנולד מסוס וחמורה להנולד מחמור וסוסיא שדומה יותר להאם אכתי כיון דלפמ"ש אינו דומה לגמרי להאם ממילא י"ל דהוי כסי' גרוע ושע"י צירוף הסי' נעשה כסימן אמצעי, ושפיר מוכיח מזה דסי' דאורייתא ובספרי אבן הראשה סי' י"א ביארתי להוכיח ממ"ש בכריתות ד' י"ז, דעכצ"ל דחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ולא אכל כולה, א"א לברר ע"י המקצת הנשאר שהוא חלב, וכשהוא שומן אפשר שיתברר, ומשום דמראית עין הבקי לא הוי בירור גמור לחייבו חטאת וכה"ג, ורק דכשמכיר שהיא שומן מותר להבחין ע"י טעימה, ובצירוף הבחנת הטעימה הוי בירור גמור, ודהגם דלא דמי לבחינת הטעימה דעלמא, כגון בנתינת טעם בשר בחלב וכה"ג שהבדל הטעם מורגש, משא"כ חתיכה ספק של חלב, דקיי"ל דחלב שנתערב בשומן ליכא למיקם אטעמא ומשום שהטעמים קרובין זל"ז וכשנתערב ערב מעט חלב בשומן לא ירגישו טעם חלב, ודוקא כשהיא חתיכה בפ"ע בלי שום עירוב, ביארתי להוכיח שיש הבדל קצת ביניהם בטעמם ושמצד זה יוכל הבקי להבחין ולהכיר ע"י טעימה, וכיון שהטעמים קרובין זל"ז ויש רק הרגש דק והבדל קצת ביניהם, ממילא י"ל דהבחנת הבקי ע"י טעימה לא עדיף מהכרתו בזה ע"י מראית עין היכא של מראית עין כל הוא בספק דלא הוי בירור גמור כמש"ש, אכתי ע"י צירוף בחינת הבקי במראית עין ובטעימה הוי כעין צירוף סימנין גרועין דהוי כסי' אמצעי וצירוף סי' אמצעים דהוי סימן מובהק] והנה בנ"ד יש צירוף מה. ששמעו שאחד מהדייגים מצא איזור הנטבע, וגם בלא זה כבר נתבארו טעמי ההיתר, והנני מסכים להתיר העגונה הזאת מכבלי העגון, והנלע"ד בעז"ה כתבתי יום א' כ"ב טבת שנת תרס"ד, אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. בענין הנ"ל לכבוד אחי הרב הגאון אוצר התורה והיראה כו' מו"ה ישראל איסר יעקב נ"י ויופיע

מ"ש כ"א הגנ"י (במכתבו מיום י' טבת שנת תרס"ז) ע"ד העגונה אשת יאסל קארט שנטבע בהספינה נארגע שיצתה מליבאווא זה שנה שלישית (בחודש יולי) ונטבעה במקום הנקרא ראקהאלריף, ומצד שהוא מקום סלעים וטרשים נקרא בשם ריף, ומצד שהמים מתגלגלין שם במהירות עצומה והספינה נתקלקלה ונשברה ע"י הסלעים והים היה הולך וסוער ירדה מצולות בלב ים, ובהספינה היו יותר משמנה מאות אנשים רובא דרובא מבנ"י ונצולו רק ערך ק"כ אנשים אשר נקבו בשמות במכ"ע ונתקבל מכתב מאחד מן הנצולים שראה בעצמו שנהפכה אנית ההצלה שהי' בה יאסל קארט הנ"ל ועוד אנשים ושנטבע במי הים והגלים שטפוהו וכן נתקבל גב"ע ובעלי האניה ג"כ פרסמו שמות הנטבעים ובתוכם בעל העגונה הנ"ל ושלחו לה כסף גמול אסונה, והביא מ"ש הפ"ת ס"ק קל"ג להוכיח ממ"ש בב"ב ד' כ"ד, "דעיקולי ופשורי הוי מטבעי לה". ובפרש"י שהמים מתעקלין ומתגלגלין כגלגל במקום אחד מחמת כיפי סלעים ארוכים הבאים אל תוך הנהר והמים מכסין עליהן והספינות מתגלגלות שם וטובעות" דכה"ג ליכא חשש הצלה, וכן הביא כ"א הגנ"י מהירוש' פ"ד דעירובין ה"א דקאמר מה נפק מביניהן אם הי' הים גלוני ופירש הק"ע שהגלים הולכין וסוערין והפ"מ פי' דהיינו שהגלים גבוהים ודוחפין הספינה לאחור ואינה יכולה להלך, וא"כ מ"ש בירוש' דיבמות שאם הים גלוני משיאין את אשתו היינו שמי הים סובבים ומתגלגלים מחמת סלעים וטרשים, דא"א לפרש שהים סוער ומעלה גלים דהא אדרבה עי"ז יש יותר חשש הצלה כמו שהקשה הק"ע, וכן הלשון "הים גלוני" משמע שהמקום גורם ולא ע"י רוח סערה שהזמן גורם, וא"כ יש לצדד בנ"ד להקל להתירה להנשא, ובפרט שלא היו יכולין הנטבעין לצוף להחוף, עד אחר ז' ימים, (כאשר גם אלו שנצלו ע"י אניות הצלה עבר עליהם ששה מעל"ע עד בואם להחוף, והי' באני' מיני מאכל להשיב נפשם), ובירוש' פ"ב דנדרים שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל ג"י ממתינין אותו עד שיאכל ומלקין אותו", וברמב"ם פ"ה משבועות דנשבע שלא יישן ג"י או שלא יאכל ז' ימים היא שבועת שוא, ובילקוט אסתר עה"כ וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו איתא "ואיך היו צמים ג' ימים לילה ויום ולא היו מתים אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום", וכן הביא מ"ש השבו"י ח"ג תשו' ק"י דכיון דכשנטבע במשאל"ס אי נסיב לא מפקינן לה מיניה ולכתחילה הוא שלא תנשא, ממילא יש להתיר בשעת הדחק לכתחילה כמ"ש בתו"ח כלל י"ז דשעה"ד כדיעבד דמי וכמ"ש בתשו' מ"ב סי' מ"ד דהיכא שהאשה ילדה ורדופה להנשא אין לך שעת הדחק גדול מזה ואם תשאר עגונה נפיק חורבא, וכמ"ש הרא"מ דכה"ג היכא דאיכא פלוגתא דרבותא אזלי' לקולא באשה עגונה ויש לסמוך אדברי היחיד, ועמ"ש הט"ז ס"ק ט"ו ובב"ש ס"ק מ"ז, ודשאני עובדא דאשת חסא דקים לי' להש"ס שלא היתה רדופה להנשא ולא רכה בשנים ולא הי' שעת דחק, וגם