דבר אליהו (קלאצקין) קכד

(וכעין מ"ש בירוש' "באבא סימי ששקעה ספינתו בים והוא לא היה בתוכה"), ובפרט שהנשים לא הכירו היטב את הת"ח (וע' ילקוט שמואל א' ט' "שא"א לאשה לזון את עיניה" כו' וע' ב"ב ד' קס"ח), ועמ"ש הרי טב"א בב"מ ד' כ"ז דכשטרוד לברוח אין העדים מכוונין כ"כ בסימניו. ומש"ה אדרבה יש גריעותא במה שראו הטביעה דמים כמלחמה דמי ומתוך בהלה אמרי בדדמי שזה נטבע ושעי"ז גם לאחר העלאה מן המים אמרי בדדמי וסומכין עצמן על מה שנדמה להן שאלו האנשים נטבעו ועפ"ז צ"ע מ"ש הב"ש ס"ק פ"ז דבההוא גברא דאטבע בדגלת מיירי שראה העד הטביעה. דלפ"ז צ"ל דכל שלא ראה בשעת הטביעה ששהה במים כדי שתצא נפשו, לא הוי שום צירוף להתיר. אך י"ל דכיון דה"ה כששמע שנטבע הוי כראה הטביעה דקאמר בדדמי (ע"ש בב"ש ובבאה"ט) ממילא י"ל ששמע ממי שהי' נחפז ובהול דאפשר דאמר בדדמי שפלוני הוא שנטבע, משא"כ היכא שהעד יודע בבירור שהנטבע הוא איש פלוני ולא אחר שפיר י"ל דמהני עכ"פ בדרך צירוף, וע' פ"ת ס"ק קמ"ד בשם המשכנ"י לצרף שיטת רוב הראשונים הרמב"ם והריא"ז דמשאל"ס אף אם לא שהה כשת"נ אם ניסת ל"ת, כיון דלכ"ע הוי רק חומרא מדרבנן ועמ"ש חה"ג ז"ל בבר"י סי' כ"א, דמש"ה לא אמרי' דהא שאבד האי הוא שנמצא כמ"ש המבי"ט היכא שנמצא הרוג באותו דרך שהלך וכמ"ש בבכורות ד' כ"ה, דמיירי כשלא נמצאו במקום הטביעה שפלטתן הים למקום אחר. ועפמ"ש י"ל ג"כ דהגם שבודאי הוא אותו שנטבע אכתי לא נודע בבירור מי היה הנטבע

וע"ש בבר"י סי' י"ט שכתב להוכיח ממ"ש בשני בנ"א מכמרין מכמורין בירדן ונכנס אחד מהם למחשד"ג ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה ושהא חבירו כדי שת"נ" דמוכח דהגם ששקעה חמה ואין העין שולטת לראות מרחוק, כיון שראה שלא עלה במקום שנטבע שרי מדאו' והוי בכלל שהה כשת"נ ע"ש, ולכאו' מהתם לא מוכח כ"כ דאפשר שהי' בתחלת שקיעה, ועמ"ש התוס' במנחות ד' כ' ד"ה נפסל, ומצד שהי' במחילה של דגים ששם מאפיל קצת גם ביום לזאת לא הכיר פתחה של מחילה עד שזרחה חמה, אך בלא"ה נלע"ד דדוקא כשנפל למים מכונסים כתב בלשון השו"ע סעי' ל"ב "דכגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כשת"נ ולא עלה כו' משיאין את אשתו", משא"כ כשטבע במשאל"ס שמבואר בסעי' ל"ד דכשלא העידו ששהה כשת"נ אם ניסת תצא, לא הזכיר בשו"ע דדוקא כשהביט מרחוק וראה שלא עלה, ואף כשלא הביט מרחוק אם ניסת ל"ת כיון שלא עלה במקום שנטבע, ומשום דכל שהמים שוטפין ומוליכין אותו למרחוק זה הוראה על חולשת כחו ותו לא שכיחא שיקום בו כח לעלות מן המים בעצמו, ומש"ה אם ניסת ל"ת, וכן מוכח מדלא הוזכר לחלק דדוקא כדשלטא עין המביט לראות מרחוק, משא"כ כשהוא קצר ראות וכח ראייתו חלושה ואינו רואה מרחוק, או שהמים שוטפין בין ההרים בעקלתון שההרים מסתירין וא"א לראות מרחוק. או שהוא יום ענן וערפל (ומ"ש דיומא דעיבא כולי שמשא היינו לענין החמימות ע"י נצוצי השמש), ועכצ"ל דלענין שאם ניסת ל"ת צריך רק שישהה כשת"נ ושידע שלא עלה במקום הטביעה, והא דפרש"י ד"ה מן הארכובה, דחיישי' שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר", היינו לענין הא דלא תנשא לכתחילה גם כשהי' אור השמש מבהיק ושהעדים מצטיינין בכח ראייתם להביט מרחוק (וע"ש בבר"י שהביא ממ"ש במד"ר וירא גבי הגר וממ"ש בבכורות ד' נ"ד ועירובין ד' מ"ג), דאכתי יש קצת אפשרות שעלה ברחוק פרסה ויותר, ועכ"פ גם כשנטבע בלילה ושהו כשת"נ אם ניסת ל"ת ועמ"ש הב"ת תשו' ק"ד, "דשיער ר"ח בן דוסא דבשני שעות יכול לטפס להעלות כמה פעמים ולהוציא ראשו חוץ למים ולחיות", וא"כ כשהעדים ראו שבודאי לא הוציא ראשו מהמים לשאוף אויר השיעור פחות מזה, וע' מהרי"ט ח"ב ת' כ"ו דשאני נפלה לבור שתסבך ידה באבנים שבבנין, אבל ראוהו שטבע וכסהו המים, בכדי שא"א לו לאדם לעמוד במים סגי, ושראוי להיות שיעור זה כשיעור שבני אדם משערין ע"ש. וכבר בארתי באמ"ש סי' נ"ו די"ל דגם בשיעור מועט לא יקום בו כח לעלות בעצמו מהמים על שפת הנהר, ומצד שטף המים לא יצוף למעלה בחייו, וע' שבת ק"ח סוטה ד' ל"ד, ואם העלוהו אחרים היה הדבר ידוע והנה לפמ"ש המרדכי ר"פ האשה בחד תירוצא דמשאל"ס דהוי מיעוטא דלא שכיח אפי' ר"מ לית לי' דלכתחילה לא תנשא אלא משום חומרא דא"א ולזות שפתים ע"ש פשיטא שיש להקל כשיש צירוף היתר מצד איזה ענין ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י די"ל דמש"ה ל"מ לצרף בצו"מ משום שלא באו כאחת התרי רובי דלאחר כמה ימים הוא שנתחדש הא דאי סליק כו', ולכאו' מצינו כזה בד' הריב"ש וכמ"ש דעכצ"ל דשאני כששני החזקות ישנן כאחת, (והנה מ"ש ד' קכ"א תד"ה ולא, יל"פ דלולי ההוכחה מצו"מ הי' מקום לדחות דדוקא כשהמיעוט מצוי, וכגון שלא הביט סביבותיו או שלא הי' אפשר להביט, וגם כשאין המיעוט מצוי לא חלקו בתקנתם, לזה הוצרכו להוכיח מצו"מ, דכולי האי לא גזרי אטו אינשי דעלמא, ואטו היכא שהמיעוט מצוי, ועד"ז יל"פ ג"כ מ"ש התוס' ד' ל"ו, שאינו סותר למ"ש בעצמם בבכורות ד' כ' וכמה דוכתי

) ובנ"ד יש ג"כ צירוף היתר מה שנמצא גוף ושלד איש לא רחוק ממקום הטביעה, ולא נשמע שנטבע כאן איש אחר, ודכיון שהמים שוטפין ומוליכין אותו הוי כמו שנמצא במקום שנטבע ממש, ואמרי' דזהו שנטבע זהו שנמצא, ועמ"ש חה"ג בבר"י סי' כ"א ממ"ש בחולין ד' צ"ה תד"ה אסיק, ומ"ש מהירוש' פ"ז דשקלים "ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבילה תחתיה", לענ"ד י"ל דהיינו משום דשכיח הרבה השלכת ונפילת בשר נבילה לתוך המים, ואדרבה כיון שנמצא במקום שהניח, ודרך המים לשטוף ולהוליך ממקומו, יש לחוש דההיא שטף נהרא, ודמה שנמצא הוא ממה ששטפו המים ממקום אחר, משא"כ טביעת אנשים דלא שכיחא וקלא אית להו, ובלא"ה שאני איסור בשר שנתעלם מן העין אליבא דרב, ועמ"ש התוס' דחומרא בעלמא הוא, ומההוא גברא דאטבע בדגלת כבר נתבאר ליישב וע"ש מ"ש מהא דרב נתן בר אביי אתאבד ליה קיבורא דתכלתא" כו', ולא קאמר דזה שנאבד הוא שנמצא, ולכאו' משמע שלא הי' זוכר באיזה מקום נאבד ממנו, וכמ"ש "אית לך סימנא בגוויה א"ל לא", וע' ב"מ ד' כ"ג אי מקום הוי סימן ודשאני רקתא דנהרא (וע' ב"ב ד' כ"ג תד"ה חוץ, ומנחות ד' מ"ג בענין בירור תכלת ע"י בדיקה, רק שהבירור ע"י טורח) ומ"ש מההיא דגיטין ד' י"ט דדוקא משום דמזוזתא בי דנא לא שכיחא", ולולי זאת היו חוששין שמא גט זרק לה ואבד, ודהמזוזה שנמצא לא זהו מה שזרק, לענ"ד י"ל דשאני התם דההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא", שהי' ידוע שכתב לה גט לגרשה ואמר שהוא זורק לה גט. וממילא החשש שהחליף וזרק לה מזוזה הוי חשש רחוק, ומש"ה הי' לחוש שמא גט זרק לה ואבד, ומש"ה הוצרך לומר דמזוזתא ביני דני לא שכיחא

וכן יש לצרף בנ"ד מה שנמצא בהשלד סימנים בשינים וכפות הרגלים כפי מה שהי' בבעל האשה העגונה, וע' פ"ת ס"ק ק"ו לענין צירוף סי' אמצעים, ועמ"ש הנוד"ב ח"ב