דבר אליהו (קלאצקין) קכג

שעונותיהם מרובין מזכיותיהם מיקרו צדיקים גמורים כיון שזוכין בדין זה מחמת איזה זכות. ומש"ה הגם "דכדאביק (בעבירה) טובא כמינות דמי", דכל הפורש ממנה מיית וכמ"ש בע"א ד' י"ז, חיישי' שהרהר תשובה בלבו, ומשום דשאני גבי ר"א בן דורדיא שגעה בבכיה מתוך תשובה גמורה, משא"כ בתשובה מיראה, ועמ"ש במק"א עה"כ (יחזקאל לג) "איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל' שהי"ת ישפוט האדם ע"פ דרכיו, אם יטיב דרכיו ופונה הוא לדרך הטוב מכפי אשר היה מקודם כאשר סופו כי ישוב מכל פשעיו. ועכ"פ באינש דעלמא, מלבד מה דהוי רק ספק וחשש שהרהר תשובה, גם כששב בתשובה לא נפיש זכותיה כצו"מ, וממילא נהי דגם באינשי דעלמא אפשר שנצולו ע"י גלי הים וכה"ג. הוי זה חששא דלא שכיחא, ובצו"מ יותר יש לחוש לזה וכמ"ש, ועמ"ש התוד"ה אין מזכירין מעשה נסים "דאינו ממש מעשה נסים כו' ובמשאל"ס יש לתלות בדף של ספינה וגל טורד, ומיהו יש בירוש' נפל לגוב של אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נם כדניאל", ודקדקו התוס' בלשונם לומר דאינו ממש מעשה נסים, דהיינו לפי שאינו נס גלוי, וכעין מ"ש בנדה ד' ל"א "אפי' בעל הנס אינו מכיר בניסו", והגם שהוא בהשגחה וכמ"ש "אם יבאו רשעים על אדם" כו', אין ענין הנס בולט וניכר, משא"כ מ"ש בירוש' "שמא נעשה לו נס כדניאל", היינו דחיישי' גם לכם גלוי, ומש"ה לא הביאו התוס' מ"ש בירוש' שם מקודם והחיה אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים", ומשום דז"א נס גלוי כ"כ, ומשום דפעמים שאין החיה מתאוה לאכול יותר, וע' שבת ד' קנ"א ,אין חיה שולטת באדם כו' ועפמ"ש מיושב הא דקאמר ד' קט"ו ותסברא משאל"ס נינהו כו' ולא קאמר דשאני התם דהויא עובדא בשני ת"ח ואי איתא דסליק כו', והנה הא דפרש"י שם "דשמא צף מתחת המים ויצא", בלא"ה א"ש, דשאני מ"ש "בשני בנ"א מכמרין מכמורין בירדן ונכנס א' מהם למחילה של דגים", שהירדן הוא נהר קטן כדפרש"י שבת ד' פ"ג ד"ה א"נ ספינת הירדן, וליכא חשש גל טורד אלא חשש מחשד"ג, ובמי הים הוא להיפוך, ובירוש' דכשהים גלוני כו' וע"ש בק"ע דהיינו שהוא מגולה ואין דבר מעכב הראי' מכל צדדין, וכדקאמר שם דדוקא "כשהביט לד' רוחותיו וראה שאין שם בריה" ואם נפרש שהיו הגלים סוערין ביותר, אפשר דכה"ג ליכא כ"כ חשש הצלה ע"י דף של ספינה, והגם דקאמר במכות ד' ד' דאדרבה מי הים קוו וקיימי מ"מ שייך שם יותר חשש גל טורד, והנה לפמ"ש בלשון ר"ע "וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים", ממילא אא"ל שעלתה על דעתו להתיר עי"ז אשת ר"מ להנשא, ורק שהי' מצטער מזה, ואח"כ כשסיפר לו ר"מ שנטבע וניצול ע"י הגלים טורדים, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהחמירו גם היכא שראה ושהה כדי שתצא נפשו ואפי' בצורבא מרבנן, אך באדר"נ איתא שבא ר"ע לפני ב"ד להעיד על אשתו להנשא, וכמ"ש בתוספתא שאמר "ראיתי ספינה שנטבעה בים" והנה הא דא"ר אשי להוכיח מהא דאזלה דביתהו דחסא כו', הגם דאיהו גופי' קאמר לחלק בין אינש דעלמא לצו"מ, י"ל דדוקא כדאסורה רק לכתחילה להנשא שייך לחלק, משא"כ אס"ד דנימא דגם כשניסת תצא, וכמו"כ י"ל דמ"ש רב אשי דה"מ באינש דעלמא כו', קאי על הא דמייתי שם מקודם שהיו מכמרין מכמורין בירדן כו' ומטעם חשש מחשד"ג דממילא אי איתא דסליק אח"כ בהכרח שעלה במקום קרוב, וכה"ג קלא אית ליה, משא"כ כשנטבע בים דחיישי' שהגלים טרדוהו למקום רחוק, ואפשר שמצד ריחוק מקום לא נדע ולא נשמע הדבר והנה כמו"כ י"ל דמש"ה מסיק דה"ה צו"מ, לפי שכאו"א תאמר שבעלה הי' צו"מ, וע' ב"ש אה"ע סס"ב דלפי התירוץ האחרון לא אמרי' דשאני רבנן דפקיע שמייהו, ואפשר דהיינו משוה דא"א לחלק, וכעין מ"ש בבכורות ד' ל"ו כלום חילקנו בין חבר לע"ה", וכדי שלא יבא כאו"א להקל בעצמו והררח"י הנ"ל כתב לי די"ל דמש"ה צו"מ אי איתא דסליק כו', משום שצריך להודות בפני עשרה וכמ"ש בברכות דנ"ד ואיכא פרסומא וקלא כמ"ש בכתובות ד' ז', והשבתי דז"א דא"כ מאי אריא צו"מ, דהא כמו"כ באינש דעלמא המקיים דברי חכמים שצריך להודות אי איתא דסלק כו', גם יקשה דנהי שאין פרהסיא פחות מעשרה כמ"ש בסנהדרין ד' ע"ד, אכתי איכא קלא גם בתלתא וכמ"ש בב"ב ד' ל"ט, ומ"ש דקלא אית ליה היינו כעין מ"ש ביומא ד' י"ח דרבנן קלא אית להו (ובפרט כשאירע להם סכנה ונצלו ובמק"א ביארתי בהא דפרש"י זבחים ד' ז' ומ"ש הח"ס או"ח ת' נ"א ומ"ש בנדרים ד' ל' דלא כאילו שהולכין מעכו ליפו כו'), ועכ"פ י"ל ג"כ דמש"ה מסיק דל"ש אינש דעלמא ול"ש צו"מ דיעבד אין לכתחילה לא כדי שלא תתבטל תקנת חכמים שכא"א תאמר שבעלה איש מפורסם קלא אית ליה (וגם ע' חגיגה ד' כ"ב שאם אתה אומר לע"ה טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא), משא"כ היכא שיש צירוף היתר אחר, וכמ"ש]

והנה לכאו' מוכח מהא דקאמר הש"ס "ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין ואנסבה רב דימי מנהרדעא לדביתהו כו' אא"ב לקולא פליג אינהו דעביד כריב"ב" כו', דכל שיש חשש שנשתנו מראית פניו לא מהני זה אפי' לצירוף היתר למה שראו שנטבע, וכן גבי מעשה בשני ת"ח מסיק הש"ס דדוקא "כדאמרי אסקינהו קמן. וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין כו', וכ' הרא"ש דהיינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים", וא"כ עכצ"ל כמ"ש מקודם דדוקא חתוך הרגל וכדומה שמחזק סכנת הטביעה וממעט אפשרות ההצלה, הוי צירוף למה שנטבע במשאל"ס, משא"כ מה שאינו מחזק סכנת הטביעה רק דהוי הוכחה שלא עלה מן המים, ל"מ לצרף כשאינו מספיק להתיר מצד עצמו, אך גם אי נימא הכי. אכתי יקשה מאי פריך הש"ס כיון דיש מקום לומר דמ"ש שאין מעידין אלא עד ג"י היינו דווקא כדליכא שום הוכחה שמת וכגון שמצאו הרוג או נטבע ולא הכירוהו ורק אחר ג' ימים באו אנשים שהכירו אותו וחיישי' שמא נשתנו מראית פניו לאחר ג"י, משא"כ כשיש אנשים שראו שנטבע זה האיש שיש צירוף היתר מצד הטביעה, וכדי ליישב זה עכצ"ל דגם בעובדא דכרמי ודגלת, האנשים שראו הטביעה לא ידעו מי הוא הנטבע וגם לאחר שהעלוהו לא הכירוהו, עד שבאו לאחר ג' ימים אנשים שהכירוהו, ומש"ה ניחא גם לשיטת הסוברין להקל כשהוא ספק אם הוא תוך ג"י ועמ"ש כאאמ"ו זצ"ל בספרו אילה שלוחה, ובלשון הרז"ה "דההוא דאסקוהו אגשרא דשביסנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כשלא ראה הטביעה אלא שראוהו לאחר שהעלוהו, וע' בק"נ שגם הרא"ש מפרש כן, דהא כ' הרא"ש שכ"כ הרז"ה ז"ל, וא"כ י"ל שהאנשים שראו הטביעה אין יודעין מי נטבע, (ואפשר ג"כ שלא ראה איש הטביעה רק ההעלאה) ואחר ג"י מההעלאה (והחזיקוהו במים כדי שלא ישתנה) באו אנשים והכירוהו, ומ"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהן ע"פ נשים כוו דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר כו' י"ל דמ"ש ותם ותסברא משאל"ס נינהו" כו' היינו משום דלהס"ד לא ראו אותם כלל אחר שהעלום מן המים, וממילא אפי' אי לא הי' חשש בדדמי לא הי' להתירה לכתחילה, ולמסקנא הא קיי"ל דאמרי בדדמי ואפשר שנדמה להן שנטבעו ובאמת לא נטבעו,