דבר אליהו (קלאצקין) קכב

ג חדשים משום הבחנה ובמשך הזמן הזה הלא יתברר הדבר אם הוא חי או מת, דפשיטא דכל מה דאיכא לברורי מבררינן, ולא יבא אדם לטעות בזה, ושפיר י"ל דכה"ג גם אשתו מתאבלת עליו, ושאני מ"ש סי' שע"ה שיש חשש קלקול היכא שהנטבע במשאל"ס יש לו אשה או משום דממילא לא פלוג, [וע' פ"ת סק"ג בשם השבו"י בההיא דכתובות ד' ס"ב שאמר כפו מטתו כו', דהיינו משום דליכא חשש תקלה דהוי מדעל"ג, והתם בלא"ה ניחא דמ"ש "כפו מיטתו" לא הי' כלל מצד חיוב אבילות, (ומטת יהודה הוא שכפו) דר' ינאי לא הי' אבל רק שמתאבל עם בתו לאחר שיתודע לה ממיתתו, ובאותו שעה שאמר כן ר' ינאי, הי' יהודה ברי' דר"ח חתניה חי, ורק ע"י דבריו "הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה", ולא הי' בירור ממה שלא בא, דגם לפום דלא אסיק אדעתי' הא דמשכתיה שמעתא, אכתי הי' בספק דשמא חלה ורוב חולין לחיים, (וע' עירובין ד' ס"ד וד' מ"ד ושבת ד' ק"ח דאפי' ע"י ידיעה ברוה"ק ל"מ לחייב), וגם צ"ע הא דפרש"י "כדת המתאבל דחייבין בכפיית המטה", דהא זה היה ע"ש קודם חשיכה וזוקפין המטות מן המנחה ולמעלה, וע' פרש"י ד' ק"ג דבי שמשי היינו ע"ש (ובל"ז עכצ"ל שהי' זה בע"ש), וגם אי נימא דדוקא כשכבר כפה מטתו זוקפין, משא"כ רגע אחד שעת חמום, ודהיינו מ"ש בלשון השו"ע "ולזקוף המטה מכפייתה", ומשום דמשכחת שלא זקפה קודם חשיכה, אכתי כיון שלא הי' אבל מדינא עכצ"ל דלאות צער בעלמא התנהג כאבל ודהיינו כונת פרש"י שהתנהג כדת המתאבל, וכיון שעשה כן רק לאות צער, ליכא חשש תקלה שתבא עי"ז אשתו להנשא משא"כ היכא דהוי מדין תורת אבלות] ועכ"פ מוקשה הוכחת הב"ש שאם הוא גוסס ג"י מעידין עליו מהא דקיי"ל שצריך להתאבל עליו, דהא שאני לענין חיוב אבילות דאזלי' בתר רובא, כל היכא דליכא חשש תקלה שתנשא עי"ז, וכמ"ש וכדי ליישב דברי הב"ש ההכרח לפרש דכונתו הוא, דכשהוא ג' ימים רצופים במצב הגסיסה מעידין עליו (וע' רמב"ם ה' שבועות כשנשבע שלא יאכל וישן ג"י), ודמ"ש להוכיח ממ"ש ביו"ד, היינו דכיון דמוכח ממ"ש ביו"ד דגם לפי מסקנת הש"ס, בשבועות ד' ל"ג, רוב גוססין למיתה, וכמ"ש הרא"ש סוף מו"ק דאין לפרש דקאמר הש"ס דקמ"ל דליכא רובא כה"ג ע"ש, ממילא נשמע דכשראו אותו גוסס ג"י רצופין מעידין עליו, דכה"ג יותר לא שכיח שיחיה מגוסס דעלמא, והוי כתרי רובי שמעידין עליו

ועמ"ש הריב"ש שם דכיון שאפשר בהן ההצלה אין הולכין בהן אחר הרוב אע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקי חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהיא בחזקת א"א", וממילא מבואר דכדאיכא תרי רובי עדיף מתרי חזקי ועמ"ש הנוד"ב ת' מ"ג לתמוה דהא גם בפרה אדומה (דיליף מינה דרובא עדיף מחזקה) איכא תרי חזקה דאוקי בהמה בחזקת שאינה זבוחה ואוקי גברא שמזין עליו בחזקת טומאה, ומ"ש הנוד"ב די"ל שכנגד זה יש להבהמה חזקת טהרה כמו שהיתה בחייה, לענ"ד צ"ע דהא לצד הספק דבמקום נקב קשחיט עומדת הבהמה למות ולהתנבל והוי החזקת טהרה חזקה העסויה להשתנות וכבר התחיל מעשה השינוי, וע' קדושין ד ע"ט, וכן מ"ש הנוד"ב מקודם דלפ"ז מוכח דרובא עדיף מתרי חזקי, לענ"ד י"ל דכיון שהחזקות תלויות זו בזו, ואי הפרה כשירה אדכי גברא ע"י ההזאה, כחד חזקה חשיבא, וה"נ החזקת א"א תלויה בח"ח של בעלה, ואולי י"ל בישוב ד' הריב"ש, דשאני פרה אדומה, דבשעת שחיטתה כבר הוכשרה ופקע חזקת אינה זבוחה, ובשעת הזאה איכא רק חזקת טמא דגברא משא"כ הכא שהחזקת חיים של האיש והחזקת א"א ישנן כאחד וע' נזיר ד' מ"ג דלענין טמויי עד דנפקא נפשיה", ודמ"מ איכא מ"ד דכהן מוזהר על הגוסס משום דלא חיי, וי"ל דממילא במגויד אזדא ח"ח ודאיכא רק חזקת א"א ועכ"פ כמו"נ לענין משאל"ס דלשיטת הריב"ש הוי ההצלה מיעוטא דמעוטא ודמש"ה אם נשאת לא תצא, מהני כדאיכא צירוף להיתירא לענין להשיאה לכתחילה, כמ"ש הריב"ש מקודם גבי נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה

, ומכ"ש לדעת התוס' בע"א ד' מ' ד"ה כל, דמה שלא תנשא לכתחילה היינו מפני שהוא מיעוט המצוי דממילא כה"ג שאין מצוי כלל שיחיה תנשא לכתחילה, וע' יבמות ד' ל"ו ד"ה הא, וכמו"כ לפמ"ש התוס' בבכורות ד' כ' ד"ה חלב שהחמירו לכתחילה משום חומרא דא"א, י"ל דכה"ג לא החמירו, ומ"ש ביבמות ד' קכ"א תד"ה ולא, לענין הא דל"מ הא דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה, היינו כמו שביארתי באמ"ש סי' נ"ו דהיינו משום דמה שהוא צו"מ אין זה מחזק הרוב שאינם נצולין, רק דזה הוי הוכחה שלא ניצול, משא"כ חיתוך הרגל ובעבוע המים בגרונו שמחזק סכנת הטביעה וממעט אפשרות ההצלה, ודגבי צו"מ, אדרבה יש חשש יותר שלא נטבע, ומשום דת"ח יותר עלול להנצל בזכותו וצדקתו, וכמ"ש דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים"

כו'

[והנה כבוד הרב הה"ג החסיד וכו' מו"ה חיים יעקב רשל נ"י מריגא כתב לי, במכתבו משנת תרס"ג, להשיג על דברי, מהא דקיי"ל באומר ע"מ שאני צדיק אפי רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, וממ"ש בתוספתא דמשאל"ס אשתו אסורה שמא גל טורד כו', הרי דזה החשש שייך בכל אדם, והשבתי לו, שכמו שכתבתי בספרי מפורש באדר"נ פ"ג מעשה בחסיד א' שהי' רגיל בצדקה פ"א הלך וישב בספינה בא הרוח ונטבע ספינתו בים, ראהו ר"ע ובא לפני ב"ד להעיד על אשתו להנשא עד שלא הגיע עת לעמוד בא אותו האיש ועמד לפניו כו', א"ל צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים כו' שמעתי קול רעש גדול מגלי הים כו' רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו", וה"נ צו"מ דנפיש זכותיה שכיח טפי שינצל, ומי שאינו צו"מ ובעל צדקה וכדומה, לא שכיח כ"כ שינצל (ובפרט כשהוא ע"ה דגם כששב בתשובה באותו רגע כמ"ש בקרא ביורדי הים באניות וגו' ויצעקו אל ד' בצר להם וגו', התשובה רק מפני היראה שזדונות נעשות לו כשגגות וע' יומא ד' פ"ו וברכות ד' ל"ד, וע' שבת ד' ס"ג שאם ע"ה הוא חסיד אל תדור בשכונתו, ועכ"פ לא נפיש זכותיה), ובפרט דעובדא הוה בר"ע ור"מ שהיו גדולי הדור, ונפישי זכותיהו טובא, וע' קדושין ד' פ"א דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר"מ ותורתו כו', וע' חגיגה ד' ה' דאי איכא צו"מ דמעביר במיליה כו', וע' ברכות ד' י"ט ובתענית ד' כ' דהאידנא דאיכא רב אדא כו' דנפיש זכותיה ולא מסתפינא, וע' ד' כ"א דהא מילתא זוטרתי ליה לרב וכו' וע' שבת ד' ל"ב וד' נ"ג, ומש"ה מייתי הש"ס תרי עובדי וגם הא דאר"ע כו' "והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"מ" כו', שכאו"א לא החזיק א"ע לצדיק ובאינש דעלמא אפי' כשמהרהר בתשו' לא נפיש זכותיה, ובלא"ה לענין קדושין הוי רק ספק וחשש, בפרט מצד שאמר ע"מ שאני צדיק ובודאי רוצה בקיום הקדושין ואין מוציא דבריו לבטלה, וע' סי' ל"ח סל"א בב"ש דאע"פ שרואין הגזילה בידו כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא צדיק הגם שעדיין עון גזל בידו ופסול לעדות, והוי כעין מ"ש ברכות ד' ז' בצדיק שאינו גמור כו' ובמד"ר עה"כ צדיק תמים הי' בדורותיו, ועמ"ש הר"ן פ"ק דר"ה דאע"פ