דבר אליהו (קלאצקין) קכא

מכשיר בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו ואע"ג דבתוספתא תניא דרשב"א מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות משבשתא היא ולכאו' יפלא מה זה הכריח להרשב"א לומר דהתוספתא משבשתא, דהא שפיר קאמר דמפני שיכולה לכוות ולחיות היא כשירה דר"ש בן אלעזר הא ס"ל דטריפה אינה חי' וכמבואר בתולין ד' נ"ז שא"ל ר"ש בן אלעזר "משם ראי' ימוה"ח היה וכיון שעברו עליו ימות הלינה מיד מת", ומ"ש ר"פ א"ט דתדברי"ש ס"ל כר"ש בן אלעזר דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה כו' כשירה, היינו משום דהגם דלתנא דבי רי"ש דס"ל טריפה חיה ליכא הוכחה ממה שיכולה לכוות ולהחיות אכתי מצי סבר כראב"ש דכשירה. הגם דלדידי' ליכא הוכחת ר"ש בן אלעזר ולכאו' יש ליישב ד' הרשב"א ע"פ מה שבארתי במק"א בשיטת הרמב"ן שאם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצוה"ג ותחזור להכשירה, דס"ל דמ"ש שטרפה אינה חוזרת להכשירה היינו דא"א שמעצמה תחזור להכשירה, ומ"ש "גמירי דאי בדרו לה סמא חיי' היינו לפי שמתרפאת מאליה ופזור הסם הוא רק להגן מפני האויר המבאיש ומקלקל המכה, וכן מ"ש "שעשו לו חדוק של קרויה וחיה" חיתה המכה מאיליה ע"י ההגנה מאויר, ע"י מה שעשו חדוק של קרויה, וע' נדה ד' נ"ה [ונתבאר למעלה סי' ל"א], וא"כ ליכא הוכחה דכשירה ממה שיכולה לכוות ולחיות ע"י מעשה כוויה בידי אדם, והא דקאמר הש"ס ר"פ א"ט "אע"ג דיכולה ליכוות ולחיות למאן קאמר לתדברי"ש תדברי"ש ט"ח ס"ל", היינו דאפי' תימא דלמ"ד טא"ח מוכת מדיכולה לכוות ולחיות אכתי יקשה לתדברי"ש דס"ל ט"ח. ולעולם לפום מסקנא מכשיר לה רשב"א בעצם ולא מצד מה דיכולה לכוות ולחיות [וע' ערכין ד' כ' זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו, ובגמ' דלאתויי מן הארכובה ולמעלה, וע"ש בתוס' דמאי נקט זה טפי מכל שאר י"ח טריפות, ותירצו דקמ"ל לאפוקי דר"ש כו', ולכאו' צ"ע דא"כ הו"מ לאתויי כמה עניני טריפות דהוי בפלוגתא. ולכאו' י"ל דקמ"ל דהגם שאפשר לכוות ולחיות, ואין פלוגתא בהמציאות, מ"מ חשיב דבר שהנשמה תלויה בו כיון שבלא מעשה הכוויה א"א שיחיה], ומ"ש הרשב"א שם ד"ה אמר רבא בסכין מלובנת וד"ה, שכ' הרמב"ן דבארכובה דסימן טרפה הוא ל"מ סכין מלובנת, היינו משום דרבא מוקי לה כד"ה אפי' לרבנן דרשב"א שמעידין על המגויד כו' ועדיין קשה מ"ש בחידושי הרשב"א לבאר הא דפריך הש"ס "דמי מצית לאוקי כרשב"א הא קתני סיפא מעשה, בעסיא באחד ששלשלוהו לים כו' מן הארכובה ולמעלה תנשא", היינו משום דרשב"א מצד עצמה מכשר לה ולא מצד שיכולה לכוות ולחיות, ולכאו' קשה דהא כמו"כ אי הוה מכשר לה רק מצד שיכולה לכוות ולהיות. שייך פרכת הש"ס מהא דקתני סיפא דאמרו חכמים דמן הארכובה ולמעלה תנשא וכדי ליישב דברי הרשב"א ההכרח לומר דכונתו דאי נימא דרשב"א לא מכשר לה אלא מפני שיכולה לכוות ולחיות, ממילא הכא לענין מה שאין מעידין להתיר אשתו, הוי רק מטעם חשש שמא נכוה וחי, וא"כ יקשה מאי פריך הש"ס דמי מצית לאוקי כרשב"א כו', דהא שפיר אתיא אליבא דרשב"א הא דקתני סיפא מעשה בעסיא כו'. דשאני התם דאיכא תרי רובי, מה שרוב הנטבעין בים אינם ניצולין ומה שנשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה, דהוי רק חשש בעלמא א נכוה וחי (ושעי"ז נתחזקה סכנת הטביעה), ומדפריך הש"ס דמי מצית לאוקומי כרשב"א כו', עכצ"ל דרשב"א מצד עצמה מכשיר לה ושאין שום ריעותא יותר כשנשברה מן הארכובה ולמעלה לנשברה מן הארכובה ולמטה, ושפיר מוכיח ממ"ש מן הארכובה ולמעלה תנשא כו' ולמטה לא תנשא", דלא אתיא כרשב"א, וממילא מיושב גם אי נימא דכל שיש לה תקנה ע"י כויה אינה טרפה, דאכתי שפיר מוכיח בחידושי הרשב"א דעכצ"ל דר"ש בן אליעזר מכשר לה בעצם שאינה טרפה מצד החולי עצמו, דאס"ד דכל מה שאינה טרפה הוי רק משום דכיון שיכולה לכוות ולחיות ויש לה תקנה אינה טרפה מגזה"כ, אכתי לענין עדות אשה יש לצרף זה למה שנטבע בים, ומשום דהוי רק חשש שמא נכוה וחי, ועכ"פ מוכח מדברי הרשב"א שיש להתיר כשנטבע במשאל"ס ע"י צירוף דבר המחזק לומר שנטבע ולא עלה מן המים וה"נ י"ל דכשכבר נחר בגרונו ולא היה יכול לדבר מפני המים שבאו לגרונו, קיל טפי, ודהגם דשכיח זה בכל הנטבעין, דממילא הוי כעין מ"ש ביבמות ד' ע"ט שלא נעשה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו משום "כחישותא דאתחילה ביה", אכתי כיון דאפשר שלא יחדרו המים לתוך גרונו, ממילא מה שנתברר עוד קודם הטביעה שהתחיל להחנק ע"י מה שחדרו המים לתוך גרונו, וע' כתובות ד' ל' "דמי שנתחייב חנק או טובע בנהר" כו', י"ל דהוי צירוף להקל, וכעין מ"ש הב"ש דגוסס שהוא מגויד מעידין עליו

וע"ש בב"ש ס"ק צ"ד שאם הוא גוסס ג' ימים מעידין עליו, ותמה בדגמ"ר דהא כשאמרו שאין מעידין על הגוסס היינו לענין שלא תנשא אפי' לאחר ג' חדשים דהא בלא"ה צריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה, ומ"ש ביו"ד סי' של"ט סק"ב שבודאי כבר מת היינו עפמ"ש התוס' דאותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר. ולענ"ד אכתי קשה מ"ש דמי שא"ל ראינו קרובך גוסס היום שלשה ימים צריך להתאבל עליו דודאי כבר מת", דהא יש מקום ספק שהוא מהמיעוט שאין סופן למות, וע"ש ביו"ד בפ"ת סק"ג שהביא בשם המשכנ"י לתרץ דאלו הפוסקים המחייבין להתאבל כה"ג ס"ל דכל דאיכא רובא למיתה מתאבלין וגם במשאל"ס מתאבלין הגם שאשתו אסורה להינשא. ועדיין קשה דא"כ סתרי דברי השו"ע אהדדי דהא בסי' שע"ה ס"ז מבואר דדוקא כשנטבע במים שיש להן סוף מתאבלין עליו, וע"ש בש"כ ס"ק ז', (ובשלמא ממ"ש באה"ע סעי' ה' שאשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כ"ז שאין עדות הראוי להשיאה, י"ל דשאני להספידו וללבוש שחורים דליכא חיובא כאבלות), ומטעם חשש שע"י האבלות תבא אשתו להנשא, ועמ"ש התוס' ביבמות ד' קי"ט ד"ה מחוורתא "שהצריכוה חליצה במת תוך ל' כו' שלא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול ולכך גם לענין אבילות פטור שלא יבא להקל בערוה (וע' בכורות ד' כ' תד"ה חלב), ומבואר שם בדבריהם דמצד החשש שיבא להקל בערוה פטור מאבילות גם אילו הי' חייב באבילות מדינא [וגם קודם דמסיק דהלכה כדברי המיקל באבל, וגם הוי כעין תרי ספיקא, דלרשב"ג הוי ספיקא ובצירוף מה דלרבנן הוי כודאי בן קיימא ועמ"ש בספרי אה"ר סי' א' ממ"ש בברכות ד' ל"ו, ועמ"ש התוס' בבכורות ד' מ"ט דגנאי הדבר שלא יתאבל לא זה כו', ודלא דמי לענין זה לספק ערלה בחו"ל דהלמ"מ להקל גם כשיש הרבה צדדי ספק לחומרא ואפי' כדסתרי אהדדי, וע"ש דמקילין אפי' באותו דחשבי' ודאי בן קיימא היכי דלא אפשר, וע' אה"ע ס' קס"ד ס"ז וממ"ש ה"מ לענין אבילות כו', משמע דאפי' לר"ע דמספק"ל לענין פדה"ב, ודהגם שיש ב' ספיקות לחומרא, דנוסף להספק בתוך ל' הוי ביום ל', אך לענין אבילות י"ל שאין תלוי בהדרש חדש חדש, ובפי' רגמ"ה דאדרבה כשל אחריו לענין שמותר בגיהוץ ותספורת ש ולכאו' יש לישב דדוקא כשנטבע במשאל"ס וכה"ג חיישי' שע"י האבילות יבא לידי תקלה שתנשא אשתו מצד שלא יתברר הדבר גם אחר זמן מרובה. משא"כ כשבעלה גוסס ושוכב על מטתו במרחק מהלך ג' ימים אין שום חשש תקלה ומכשול, דהא בהכרח תמתין