דבר אליהו (קלאצקין) יא

הקצב באומנתו ולא נשמע עליו שמץ דבר ומוחזק בכשרות (וגם אינו מנקר בעצמו ואין חשש התרשלות בניקור) לא יצא מחזקת כשרותו ורק שנכון לקנסו שלא ימכור בשר כשר בלא משגיח עע"ג על משך איזה זמן קצוב כפי ראות עיני כת"ר כדי שיזדהר לדקדק ביותר הנלע"ד כתבתי בעזרת חונן לאדם דעת אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמנאל יע"א. הערות השייכות לענין הנ"ל

א) בענין החילוק כשרצה להכשיל הקונים באיסור אכילה מדרבנן דבשוגג א"צ כפרה ע' חו"מ סי' רל"ב סעי' י"א דכשניקב ביה"כ והוגלד פי המכה אם קנה תוך ג' ימים צריך להחזיר הדמים ובפ"ת ס"ק ו' שכתב דעכשיו לא נהגו כן. ולכאו' יפלא דהא צריך שיהא מנהג מבורר לסתור הדין המפורש בשו"ע (וע' בספרי אמ"ש סי' ל') ודעת המוכר והקונה הוא שאם יהא איזה סכסוך ביניהם יכריע הדין, והיכי נחדש מדעתנו לומר דעכשיו לא נהגו כן. ודוקא גבי בצים מוזרות מצינו בשו"ע המנהג שאינו מבטל המקח, אמרתי בימי חרפי ליישב דלכאורה כיון דטריפות דסירכא אינו מבטל המקח, הא סבר וקבל הקונה לזכות במקחו כשתטרף הבהמה בסרכא המצוי' וא"כ יקשה למה יתבטל המקח כשנמצא טריפות דנקב בביהכ"ס וכה"ג וצ"ל דשאני טריפות דנקב ביה"כ וכה"ג דגם כשיאכלנה יכשל באכילת איסור מה"ת דלא חשיב אכילה וצריך כפרה, וכשימכור לאחר בשוגג ויתודע אח"כ מהטריפות יחזיר הדמים להקונה משא"כ טריפות דסרכא שבידו להשליך הריאה ושלא לבדוק (ולדעת הרמב"ם ליכא איסורא מדינא) אפשר שהקונה אינו חושש למה שיאכל ויאכיל בשוגג מה דקמי שמיא גליא שהיא טרפה מדרבנן, דהסרכות המציות (דמש"ה אינו מבטל המקח דכיון שהן שכיחות הו"ל לאתנויי) הן הסרכות לשומן הלב וכה"ג וגם כל טריפת סרכא הוי רק מספק, והשתא י"ל דמש"ה בזה"ז שאין הדבר מסור ביד הקונה כיון שיש שו"ב ממונה להשגיח על בדיקות הסרכות, ממילא למה יקפיד יותר על טריפות דנקב ביה"כ. וכיון דטריפות דסרכא אינו מבטל המקח משום דהו"ל לאתנוי נחית אדעתא דהכי לקנות מספק וגם כשתמצא טריפה אינו מבטל המקח, דמנלן שמקפיד ע"ז שאיזה הבדל יש אצל הקונה מאיזה טרפות נטרפה הבהמה

ב) באו"ז ה' גה"נ סי' תמ"ח דמ"ש דטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו וכשנמצא כזית מלקי' לי' היינו כשעשה שלא בידיעתו אלא שפשע שלא דקדק היטב וכשהזיד מחמירי' עליו יותר וז"ל הרי שהי' מוכר טריפות בחזקת כשירות כו' ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו ולא עוד אלא אפי' כלבים אוכלין את בשרו ולוקקין את דמו אסור להבריח כלבים מעליו. כמ"ש בירושלמי פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה. מעשה בטבח דצפורי שהי' מאכיל לישראל נבילות וטריפות פ"א שתה יין בע"ש ועלה לגג ונפל ומת והיו הכלבים מלקקין את דמו אתון שאלין לר' חנינא מהו מרמיתי' מן קדמהון א"ל כתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה הי' גוזל כלבים ומאכיל לישראל, ארפינון דמין דידהון אכלין עכ"ל. וכן באו"ז סי' שע"א. והנה אפי' המאבד עצמו לדעת שאין מתעסקין עמו לכל דבר מפורש בש"כ ר"ס שמ"ה דלא לענין קבורה ותכריכים אמרו אלא שאין קורעין כו' ובסי' של"ד ס"ז שיש רשות לב"ד להחמיר על המנודה שלא יקבר אם ימות והיינו שגוזרין כן בהיותו בחיים עודנה כדי שיעשה תשובה ולא מצינו שיגזרו כזאת אחר שכבר מת, ועכ"פ לא מצינו בשו"ע חומרא יותר לענין זה במאכיל טריפות מעבריין דעלמא. וי"ל דמפרשינן כונת הירושלמי דכיון שהי' זה בע"ש י"ל שלא הספיקו בע"ש לקברו וכן להניחו ולפנותו במקום אחר ומת דעלמא כשהכלבים מלקקין את דמו, מותר לטלטלו אפי' בשבת משום בזיון המת, ועי' או"ח ס' שי"א ס"ב משא"כ זה שפשע בנפשו ואיהו הוא דקגרים אסור לעסוק בשבת בטלטולו כדי שלא יתבזה ואין לחוש לכבודו, ודכיון דמן דידהון אכלין פשע בנפשו שנענש מדה כנגד מדה, ולא קאמר שאין להבריח הכלבים (ע' שבת ד' קנ"ד) רק שהיו מרובין ולא הי' אפשר רק ע"י טלטול ופנוי המת

ג) בש"ש שמעתא ו' פי"ט הוכיח ממ"ש התוס' ריש גיטין מנאמנות האשה בספירת ז' נקיים, דמוכח מזה דלא שייך נאמנות מטעם תורת בעלים אלא בממונן, וע"ש פ"ח בשם מהרי"ק, ועמ"ש המקנה בקדושין ד' ס"ו ד"ה איבעיא להו דהא דיליף מקרא דוספרה לה היינו לענין כשאומרת בשם אחרים כגון שאומרת פ' חכם טיהר לי, אבל דבר שא"א לידע מבלעדה פשיטא דנאמנת כמו חיה ע' קדושין ד' ע"ב וחו"מ ס"ס ל"ה, וע"פ דברי המקנה האלה, בל"ז לא שייך כאן ענין נאמנות מתורת בעלים, כיון שאומרת בשם אחרים ואינה יודעת בעצמה, אך לענ"ד דברי המקנה צ"ע, דהא בכתובות ד' ע"ב מייתי הש"ס ממ"ש וספרה לה לעצמה, קודם דמייתי האוקימתא שאמרה פלוני חכם טיהר את הכתם הרי דמייתי ממה שרק האשה בעצמה יודעת, ולא מיירי מענין שאלת חכם וכה"ג, ומה שהקשה המקנה אמאי אצטריך דרש הכתוב וספרה לה לעצמה, דהא הוי מלתא דפשיטא שנאמנת כיון שא"א להוודע אלא ע"פ עצמה. י"ל לענ"ד עפמ"ש התוס' ד"ה אי דלא ידע נסמוך עילוי', וז"ל הכא לא מצי לאקשויי אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל, שהרי יכול לדעת שראה בגדי' אח"כ מלוכלכים בדם, להכי פריך נסמוך עילוי' שאומרת שנתלכלכו ממקום אחר, ומש"ה י"ל דסד"א דכיון שהאמתלא שלה הוא רחוק מן הדעת יש לתלות בדם נדות הרגיל ומצוי ואצטריך דרש הכתוב וספרה לה ז"י לה לעצמה, שהתורה האמינתה בכל אופן. סימן ב. כבוד הרב הג' המפורסם בתורה ויראה חריף ובקי מו"ה ישראל בן ציון ראזענבאם האבד"ק ווישקאווי (מחוז פולטוסק פלך ווארשא)

קבלתי מכתבי כת"ר ודבר בקשתו להשיב באריכות להלכה ולמעשה. מרוב טרדותי כעת אשיב בקצרה כי לענ"ד יש להכשיר השו"ב דעירם שנכשלו לעבור על מה שחתמו על הכתב איסור שאם יעברו תהא שחיטתם אסורה כבשר נבלה, היינו בדבר האסור, ולא התפיסו בדבר הנדור

ועמ"ש הש"כ יו"ד ס' ר"ה סק"ז דאע"ג דאם אמר ככר זה אסור עלי הוי נמי נדר היינו משום דכתיב לאסור איסר על נפשו אבל לאסור על כל ישראל אינו יכול אם לא בקונם. דלכאו' תמוה וכמ"ש הט"ז מכמה מקומות שמפורש שאדם אוסר על חבירו בלשון איסור וע' סי' רכ"ה. ויש מקום לישב עפמ"ש המח"א ה' נדרים סי"א ממ"ש הריטב"א בקדושין ד' נ"ד דכשאמר ככר זה עלי אסור כנבלה כו' אפי' משום ידות נדרי' ליכא וכ' המח"א דהיינו אי האומר ככר זה אסור עלי הוי מדין יד וכאילו סיים ואמר כקרבן וכמ"ש הר"נ פ"ג דשבועות, ומש"ה כשסיים ואמר כנבלה שאינו דבר הנדור לא הוי כלום משא"כ לפי"מ שנראה מד' הר"ן בריש נדרים דהאומר ככר זה עלי לאו משום יד הוא אלא מעיקר הנדר. וא"כ אפי' תלאהו בדבר האסור הא נדר, ודל מהכא מה שהתפיס דלא הוי כלום, ה"ז נאסר במה שאמר ככר זה אסור דהוי נדר גמור יע"ש. ועפ"ז י"ל דזה מ"ש הש"כ לענין האומר ייני יאסר כי"נ אם