דבר אליהו (קלאצקין) קיט

הוצרכו התוס' לומר דמיירי קרוב למוצ"ש, דביה"ש של ע"ש לא משכחת בירור האיסור ע"י כמות המלאכה (וע' פרש"י שבת ד' ל"ה ד"ה בשני בשבת ולכאו' יש לדייק מלשון פרש"י דס"ל כהרמב"ם שגם בבה"ש דע"ש הוי באש"ת. אך י"ל דמשום דלמ"ד דאפי' חתיכה אחת ספק של חלב איכא אש"ת ממילא ה"ה בכל ביה"ש, לזה סתם פרש"י בלשונו, וכמו"כ י"ל כן בההיא דהוריות. ובפרט דאוקי גברא בחזקת חיוב קרבן ושלא נתכפר לו)

ועמ"ש החו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס סק"כ, ממ"ש הכו"פ מהא דריש ביצה דמקשה מהא דספיקא אסורה, ולא מוקי כגון שנולדה ביה"ש, אע"כ צ"ל דספק דרבנן מותר גם כשיש לו חזקת איסור, (ומ"ש מצד חזקת מעוברת והשתא היא שילדה, וע' ב"מ ד' ק' תד"ה הא מני וע' יבמות ד' ס"ח, אכתי יקשה דהא משכחת בספק שנולדה ביצה ביו"ט וספק שנולדה בחול היינו בעיו"ט דממילא י"ל דאדרבה השתא ביו"ט היא שנולדה), ועפמ"ש, כשנולדה ביה"ש לא הוי כאתחזק איסורא, אלא דאכתי הו"מ לאוקי כשאין ידוע בבירור זמן הלידה ואפשר שנולדה בזמן שהוא בודאי יו"ט וכמו"כ אפשר שנולדה בזמן שהוא בודאי חול, וכה"ג אפשר שיש חומרא בהא דאקבע איסורא כל היום, (ועכצ"ל דשאני הכא שאין האיסור בעצם ורק לפי שהקצה מדעתו) אך י"ל דשפיר פריך הש"ס מדתני "וספיקא אסורה" דמשמע לישנא דאפי' ספק השקול אסור, וא"א לומר שענין האיסור הוי רק מצד סיוע החזקה דמשוי לה כודאי ומ"ש הכו"פ ממ"ש הר"ן בהא דאתרוג אינו ניטל בביה"ש דשביעי משום דהוי ספק דרבנן הגם דאתחזק חיובא, (ומ"ש החו"ד די"ל דהיינו משום דלא דחינן איסור טלטול דרבנן קמי ספיקא, צ"ע, דהא לא גזרו על שבות בבה"ש, ועמ"ש למעלה סי' נ"ד), אולי י"ל דכיון דכשעבר היום פקע חיובא, ממילא כיון דביה"ש הוי ספק השקול וליכא חזקת יום, גם חזקת חיובא ליכא, לפי שהחיוב תלוי במה שהוא יום

וע' שבת ד' קל"ג "דאתא בין השמשות דשבת ואמרו ליה לא מספקא וא"ל מספקינא ועבד ולא איסתפק ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת". ובלשון הרמב"ם פ"ב משגגות "שה"ז חייב חטאת שהרי התרו בו", [והנה מה שתמה בכ"מ שהרי ההתראה אינה טעם לחייב חטאת, אולי י"ל דכיון שהי' טרוד ובהול בדבר מצוה, ובפרט לפמ"ש הגרע"א הובא בפ"ת יו"ד סי' רס"ו סק"א דגם כשמל בשבת שלא בזמנו מהני מעשיו בדיעבד וא"צ לחזור ולהטיף דם ברית, וע"ש סי' רס"ב סק"ג בענין מילה ביה"ש, ובפרט שהתחיל למול ביום בזמן מצותו. ממילא דמי למי שהוציא את הלולב כו', שפטור בשוגג לפי שהוציא ברשות, "ודוקא מצד שהתרו בו "וא"ל שאם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה" הו"ל לאסוקי אדעתיה שלא לבד שלא יעשה מצוה אך אדרבה יעשה עבירה, ולא הי' לו לבטוח על, זריזותו שישלים למול בשבת. וכיון דהו"ל לאסוקי אדעתיה לא מיפטר מחיוב חטאת, וע' סוכה ד' מ"ב] ומוכח מזה דביה"ש לא הוי בחזקת יום, דהא בודאי לא יתכן לומר שנמשך המילה זמן מרובה כזה מקודם שקה"ח עד אחר צה"כ, ובודאי נשלמה המילה בתחלת בין השמשות, והגם דלכאו' עדיין קשה דלמה חייב חטאת, דכיון דביה"ש הוי ספק יום, איכא ספיקא דדלמא השלים וגמר המצוה בו ביום כמצותו ועכ"פ ליכא אלא חיוב אשם תלוי וספק כרת, יש ליישב זה עפמ"ש החו"ד דבמקום דכתב קרא בקום ועשה מחויב שיהא בודאי ולא בספק וכמ"ש בסוטה ד' כ"ט "וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי הוא דיאכל" ובזה מיישב החו"ד לשיטת הרמב"ם הא דילפי' דאזלי' בתר רובא מפסח וקרבנות ע"ש, וה"נ י"ל דכיון דכתיב "וביום השמיני ימול', גזה"כ דדוקא כדהוי בודאי יו' השמיני משא"כ כשגומר בביה"ש דהוי ספק וכיון דכל הילפותא שמילה דוחה שבת הוי מגזה"כ דביום השמיני ואפי' בשבת אינו דוחה אלא כשהוא ודאי יום השמיני (וגם הא דהוי הלכה למ"מ הוי דוקא בדוגמת מ"ש הכתוב) וממילא כשגמר המילה בביה"ש איכא ודאי עונש כרת וחטאת, דגם את"ל דקמי שמיא גליא דביה"ש הוי יום. אכתי אין זה בכלל מצות התורה וכה"ג לא דחי שבת [וע' ד' קל"ה תד"ה ולא, דאסמכתא בעלמא ולא אצטריך קרא כו' ולכאו' הא אצטריך לומר דערלתו ספק אין דוחה השבת, לענין דכשמחלל השבת איכא עונש ודאי ולא מצד ספק וי"ל דכיון שבכל התורה כן הוא, ממילא נדע זה, ול"צ להשמיענו כאן דדוקא ערלתו ודאי דוחה את השבת, וכן י"ל דלצד הספק שאינו בר מילה הוי מקלקל בחבורה], ועכ"פ מוכח דביה"ש של מוצ"ש ג"כ הוי רק ספק בעלמא, ושאין עדיפות מצד חזקת יום הקדום. [ובלשון הרמב"ם פי"ד משגגות הורו ב"ד שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודמו ששקעה חמה ואח"כ זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב", וע' פי"ב ה"ב דדוקא כשאמרו ב"ד מותרין אתם לעשות, וא"כ עכצ"ל שהתירו עי"ז, ואולי הי' צורך מצוה, ודומיא דהכי מ"ש ביבמות ד' צ"ב גבי ניסת ע"פ ב"ד. אי שייכה בלשבת יצרה]

והנה ממ"ש "כהנים אימתי קא אכלי תרומה משעת צה"כ", משמע דלענין תרומה תלוי בצה"כ וכמ"ש מקרא "דובא השמש וטהר טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא", ואולי לענין תרומה יש קפידא שלא יזהיר הרקיע אור של יום, וממילא הכוכבין נראין, ומשום דאז הוי זמן שכיבה חלה בזה זמן ק"ש דשכיבה, משא"כ בעלמא שאון תלוי בזוהר הרקיע וכמ"ש ביו"ד סי' רס"ב ובבאורי הגר"א, והא דקאמר במגילה ד' כ' אלא מעתה כו' למחשיך ובא קרא לילה הא קיי"ל דעד צה"כ לאו לילה הוא", היינו דכיון דלא הוי לילה תיכף בשה"ח אלא אחר שיעור ד' מילין, זהו זמן צה"כ באקלימי בבל וא"י, (וממ"ש זכר לדבר ממ"ש ואנחנו עושים במלאכה וגו' מעה"ש עד צה"כ וגו' הלילה משמר והיום מלאכה וע' ב"מ ד' פ"ג תד"ה פועל, ג"כ משמע דכשיש לילה למשמר. ולא שיהא כולו יום), וע' שבת ד' קי"ח פרש"י ד"ה ממכניסי, מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעו"י וסבורין שחשכה, ומשמע שאמר כן ר' יוסי בדרך מדת חסידות דוגמת מ"ש יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום, (ומ"ש יהא חלקי מאוכלי ג"ס בשבת עמ"ש התוס' ריש בכורות ד"ה שמא) ויהא חלקי ממתי בדרך מצוה, ושגם אנשי טבריא לא נכשלו בחלול שבת במוצ"ש במה שהיו סבורין שכבר חשכה, ודכיון שאצלם כבר שקעה חמה והמתינו אח"כ שיעור מהלך ד' מיל לא נכשלו בחלול שבת, (דמשמע שבטבריא לא השגיחו על מה שבצפורי ויתר הערים עוד נראה אור גדול. וכן בצפורי לא השגיחו על מה שבמקומות אחרים כבר החשיך היום), ובאבודרהם בסדר תפלת ע"ש הביא מ"ש במדרש זכור בים ושמור ביבשה, דזכור השבת בכניסתו מבעו"י, בים שאין שום צל, ונראה שהוא יום גדול, ושמור ביבשה כלומר בעיר שדומה להם שהוא סמוך לחשכה, ובכ"ז תאחר ביציאת השבת, ובסדר תפ"ע של מוצ"ש כתב וז"ל דאר"י יהא חלקי עם מוציאי שבת בצפורי שהיתה יושבת בהר והי' נראה להם יום גדול עד צה"כ ולכך היו מאחרין במוצ"ש, ומ"מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג' חלקי מיל אחר שקה"ח למי שהוא אנוס יכול להתפלל מפה"מ עכ"ל (משמע דכונתו דמי שהוא אנוס יכול להתפלל מפה"מ וכמפורש בשו"ע), ומבואר מלשונו דלאו