דבר אליהו (קלאצקין) קיח

בטיהרא מאי אהני, וע' מוע"ק ד' כ"ה דכי נח נפשיה דר' יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא", ועמ"ש המהרש"א שם וז"ל דלפי טבע כוכבים שיהיו נראים גם ביום אלא שמתוך מאור השמש וזוהר הרקיע ביום אינן נראין וביום שמת נחשך היום קודם זמנו שהיו נראין בו כוכבים כמו בלילה עכ"ל, ומיירי התם מהכוכבים שא שאינם נראין אלא בלילה, ועכצ"ל דהירושלמי מיירי כשהשמש מכוסה בעבים ושעי"ז אפשר שיתראו הכוכבים ודמ"מ ניכר שהחמה נתונה באמצע עובי הרקיע, וע' יומא ד' כ"ח "יומא דעיבא כוליה שמשא", ומצד שלא החשיך היום לגמרי הוי הוכחה מראיית הכוכבים שכבר הוא לילה ועכ"פ מבואר דכיון דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ב שיש לסמוך על הכוכבים אע"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום, ממילא אין הוכחה ממה שלא נראו הכוכבים גם בזמן מרובה אחר שקה"ח יותר מהשיעור שקצבו רז"ל, וכמו בזמן שהרקיע מתכסה בעננים וא"א להבחין ע"י ראיית הכוכבים. ה"נ בארצות הקרובות לציר הצפוני שבימי הקיץ הרקיע מזהיר ומבהיק שם ביותר (ולא לבד בסיבת אור השמש אך גם מצד האור שבקרבת ציר הצפוני וכידוע), א"א להבחין ע"י ראיית הכוכבים, שמצד זוהר הרקיע אינן נראין, ממילא מותר במוצ"ש בעשיית מלאכה כשעבר שיעור מהלך ד' מילין אחר שקה"ח, ומ"ש בשו"ע שצריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שירצו ג' כוכבים קטנים", הגם שלא הזכיר לחלק בין המקומות וכן הרמ"א לא הגיה ולא הזכיר לחלק, היינו הכל במקומות שתמיד נראין הכוכבים, והגם שבימי הקיץ הם נראין באיחור זמן, יש לחוש ולהחמיר, וצריך ליזהר כו', משא"כ המקומות שבקרבת ציר הצפוני שבימי הקיץ אין כוכבים נראין אפי' באיחור זמן, דמזה לא מיירי כלל השו"ע, יש לסמוך על פסק הטור, דהשיעור אחר שקה"ח הוי כדי להלך כו', [וע' מגילה ד' כ' תד"ה והא, שהקשו "במאי דפליגי ר' יוסי ור"י בביה"ש, לימרו בצה"כ" והיינו משום דהגם דזימנין שא"א לברר ע"י צה"כ, אכתי יקשה היכי משכחת לפלוגתא בדבר התלוי במציאות, ובפרט במקומם בא"י, וע' בלשון התוס' בשבת ד' ל"ה, ודמש"ה עכצ"ל כמו שתירצו, דמשום דמספק"ל איזה הכוכבים הם בינונים וע' פי"ז דכלים משנה ו' מש"ה פליגי בהשיעור, וע"י השיעור מתברר באיזה כוכבים איירי']. והנה כבר ביארתי בספרי אה"ר סי' א' דכה"ג לא שייך לומר העמד בחזקת יום כיון שהוא דבר תמידי התלוי בהמציאות, ודוקא בדבר התלוי במקרה שייך לומר כן, ודמ"ש בעירובין ד' ל"ו "דככר זו היום קדש ולמחר חול, מספיקא לא פקעא לי' קדושתיה מיניה", היינו כדפרש"י "ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בבית", דממילא בביה"ש הוי ספק אם כבר חל מעשה הפדיון ושייך לומר שהעמד הככר בחזקתו, ודגם לפמ"ש הריטב"א שם דלפום דקיי"ל דקדושת דמים פקעה בכדי מאילי' נעשה חול, כבר ביאר שם הריטב"א דהיינו משום דכיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושיה מספק, ועמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ר"ח ממ"ש בקדושין ד' ס"ד דלא מחית אינש נפשיה לספיקא, שאין אדם מתכוין אלא על דבר הברור, משא"כ בעלמא אין להעמיד ביה"ש בחזקת יום, וכדמוכח ממ"ש בירוש' דספק קרא (ק"ש) וישמיענה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמר צריך לקרות' ומדלא קאמר דשאני התם דהעמד בחזקת יום, עכצ"ל דל"ש כה"ג להעמיד בחזקת יום עמש"ש ולכאו' הירוש' שם מיירי לענין תק"ח לכתחילה, דאלת"ה יקשה דהא שאני התם שקרא קודם זמן תק"ח, ועי' תוס' סוכה ד' ג', ואא"ל כעין מ"ש ביבמות ד' צ"א הורו ב"ד ששקעה חמה ולבסוף זרחה כו' ודשאני לענין מלאכה במוצ"ש שלא הי' מוכרח לעשות מלאכת הרשות, משא"כ קריאת ק"ש שחשב שכבר חל החיוב, ודהגם דאונסא לא הוי כמאן דעביד, אכתי עשה לפי מחשבתו כתק"ח, דז"א דמדסיים שם בירוש' "א"כ למה קורין אותה בביהכ"נ כו' כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה, מבואר דמיירי לענין תק"ח לכתחילה, ודאילו הי' יוצאין אז יי"ח ק"ש, היו קורין אותה בביהכ"נ לכתחילה ע"פ תק"ח כדי להנצל ממכשול שכחה ואונס שינה, וא"כ מוכח דאילו היינו אומרין דספק קרא א"צ לחזור ולקרות היו חכמים מתקנין לכתחילה לקרות אז בקדימה בביה"ש, ומ"ש המ"א ר"ס תקס"ב בשם ההג"מ דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא כו' אבל סוף התענית מספיקא לא נפקא קדושתה עד צה"כ" אולי י"ל עפמ"ש התוס' במגילה ד' ה' ד"ה ורחץ דכיון דקבלוהו כבר אבותינו על עצמם כו', וא"כ י"ל דהוי כעין מ"ש הריטב"א גבי ככר זו כו' ולמחר חול, ושכונת הקבלה הי' שיצא מספק ועמ"ש התוס' בעירובין ד' ל"ד ד"ה גזירה, דגם בביה"ש דמוצ"ש לא גזרו משום שבות, וכ"כ בתוס' חדשים פ"ב דשבת ועמ"ש בתוס' רע"ק דמאי אות ל"ה, וע' בגליון הגרע"א עירובין ד' ל"ה ד"ה שהי' עליה שרץ, דאמאי לא מוקי דנפל עליה בתוך ביה"ש ואנן ידעי' הזמן שנפל עליה דל"ש לומר אוקמי אחזקה, וע' הוריות ד' ד' למה"ד לאדם שהביא כפרתו בין השמשות כו' ספק משחשכה נתכפר לו שאין מביא אשם תלוי", ופירש המפרש משום דביה"ש כהרף עין ואין אדם בעולם יכול לעמוד עליו אם מן היום' כו', ולכאו' י"ל עפ"ז מה שהקשו התוס' שם בעירובין ד"ה בהא דהו"מ למיפרך בהא לימא ר"מ ור"י ה"ז חמר גמל", דלפ"ז י"ל דפריך דוקא אליבא דר' יוסי, דאיהו הא ס"ל דביה"ש כה"ע, ועכ"פ מבואר דלכ"ע ל"א בזה דהוי בחזקת יום ועמ"ש הר"ן פ"ד דביצה שצריך להוסיף מחול על הקדש חוץ מן הזמן שהוא נזהר מן הספק לדעת הסוברין דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא ע"ש, הרי דהוי ספק בעלמא

ולכאו' מבואר ממ"ש התוס' בכריתות ד' י"ז ד"ה מדסיפא "וגבי שבת ויום חול נמי מצינו למשכח ב' חתיכות כגון שעשה מלאכה ביה"ש דספק יום או לילה וגם איקבע איסורא שעשה מלאכה בביה"ש קרוב למוצ"ש דאיקבע איסורא כל היום", שיש הבדל וחומר לביה"ש של מוצ"ש על ביה"ש של ע"ש. ודלא כשיטת הרמב"ם פ"ח משגגות דבכל גוני אקבע איסורא כה"ג הגם דלא אתחזק איסורא אך מדסיימו שם התוס' וז"ל וגם אפשר לברר איסורא שיוכל לראות לפי ענין המלאכה שפעל בשבת לפי מה שיש כמה עבר מן הלילה ולא עבר ממנה רק מעט ופעל מלאכה רבה א"כ פעל קצת מן היום עכ"ל. ולפ"ז עכצ"ל דלא מיירי שעשה מלאכה בביה"ש דזה הוי ספק שא"א לברר, דכך אמרו חכמים דביה"ש יש לו דין ספק, ועכצ"ל דמיירי כשהדבר מוטל בספק מצד שלא דקדק לידע באיזה זמן עשה המלאכה. ואפשר שהי' אז ודאי יום או ודאי לילה. ומדלא כתבו התוס' דלמ"ד דדוקא כדאפשר לברר איסורו צריך לפרש באופן אחר ודלא כמ"ש התוס' מקודם שעשה מלאכה ביה"ש. עכצ"ל דגם מקודם אין כונת התוס' לביה"ש שבלשון המשנה. דהוי זמן ידוע, אלא דכונתם כל שהוא ספק יום או לילה וא"כ י"ל דשאני התם דשפיר יש עדיפות בהא דאקבע איסורא כל היום ודכיון דמספקא לן באיזה זמן עשה מלאכה, אמרי' דאקבע איסורא כל היום. משא"כ כשעשה בביה"ש ממש שידוע לנו הזמן שעשה רק שאנו מסופקין אם ביה"ש הוי יום או לילה, דכיון דליכא למימר שיכריע החזקה הספק דא"כ תמיד והא ביה"ש בחזקת יום, ממילא אין עדיפות בביה"ש של מוצ"ש על של ע"ש ובלא"ה הא ממילא