דבר אליהו (קלאצקין) קטז

ע' דכשמת הנשיא בעה"פ הפסח בא בטומאה דחייבין כל ישראל והכהנים ליטמא לו, צ"ע, דהא אם היו רוב הקהל טמאי מת יקריבו כולן הפסח בטומאה הטמאים עם הטהורים, והב"י לא הביא זה הלשון, והביא רק דמוכח מזה דאיטמו רוב ציבור, ועמ"ש בשירי קרבן על הירוש' פ"ז דנזיר ד"ה והנשיא, להקשות על מה שהוכיח ר"ח כהן בתוס' מדאכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום, ולא הוכיח מהש"ס דילן בפסחים שם, וכתב ד"ל דהש"ס מיירי במלך, ומדברי הרא"ש נשמע דמיירי בנשיא וכלשון הש"ס, וגם מצינו דיליף דהכל אוננין עליו ממ"ש בירושלמי "שדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין, ומדמה נשיא לדהמע"ה לענין זה וע' רמב"ם פ"ז מק"פ דלענין הקרבת הפסח בטומאה הולכין אחר רוב העומדין ונכנסין בעזרה (ואפי' בית הפרס דוקא כשנדוש כו') ועמ"ש התוס' ביבמות ד' ס"א ובב"מ ד' קי"ד תד"ה מהו "דכן מצינו כשהי' קובר את ר"ע כו' לפי שהי' מת מצוה לפי שהיו יראים לקברו" כו', וא"כ מוכח דאפי' ר"ע לא הי' לו דין נשיא וא"כ יקשה מ"ש התוס' "שהרב ר"ח כהן הי' אומר אלמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו", דהא שאני רבי שהי' נשיא, וצ"ל דכיון דבזה"ז קיל טפי משום דבלא"ה כבר הן טמאין טומאת אהל המת, וע' בדגמ"ר סי' שע"ב, ובפרט שהרב ר"ח כהן הוא ששלח לר"ת שאין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת כו', וכמ"ש התוס' בנזיר ד' נ"ד ד"ה ת"ש, וע' שבועות ד' י"ז תד"ה נזיר דבאותו יום שנטמא הכהן מותר מה"ת לטמאות עצמו, משא"כ בימי רבי וכמ"ש בנדה ד' ו' "קדש בימי רבי מי הואי כדעולא כו' חבריא מדכן בגלילא וע' חגיגה ד' כ"ה, ממילא לפום דס"ל דכשמת רבי בטלה דין כהונה אפי' בטומאה דאו', למד מזה ר"ח כהן דבזה"ז דליכא אפר פרה וממילא ליכא איסור טומאה מה"ת, מותר להטמאות לת"ח גדול הדור כר"ת ושהי' בו תורה וגדולה במקום אחד, הגם שלא הי' לו דין נשיא, משא"כ לדעת התוס' דאפי' לנשיא לא הותר שלא לצורך אלא טומאת ביה"פ דרבנן

ועמ"ש המל"מ עמ"ש בירושלמי שדוד מת בעצרת והיו ישראל אוננין והקריבו למחר, ועמ"ש התוס' בחגיגה די י"ז ד"ה אף עצרת יש לו תשלומין, דלכאו' קשה דהא אין אנינות נוהג ביו"ט, וכ' לתרץ דמ"מ אסירי בקדשים וכדקאמר ביומא ד' י"ד וכה"ג מי חיילא עליה אנינות והא מיגרשא, נהי דאנינות לא חיילה עלי' אטרודי מי לא מיטרד", ובפרש"י "ובקדשים בעי' שמחה וגדולה כו', ובבר"י לחה"ג זצ"ל או"ח סי' כו' הביא מהא דפרש"י בזבחים ד' ק' ד"ה רבה, דאע"ג שאינו נוהג אבילות ברגל פו' אנינות לאסור בקדשים חלה עליו, ותמה עמ"ש המל"מ מההיא דיומא דהא בתו"י שם הקשו על פרש"י דא"כ מי שטבעה ספינתו בים נמי כעין דפריך בברכות ד' י"א, ולכאו' יש ליישב פרש"י דכיון שמגרשה רק מפני ההכרח ומשום דכדחזי לה דקבעיא למימת עבד לי' עבודה למפרע בשני בתים" ומש"ה "קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא גיטא למפרע", ורק מצד שתמות הוא מוכרח לגרשה, לא נפקע עי"ז אנינות ומרירות הלב, (וע' תשו' מהר"ם מלובלין מ"ש הגאון הלבוש ז"ל בענין מה דהוי גזה"כ חלות הגירושין כשמגרשה רק כדי שלא תזקק ליבם וע' ב"ב ד' קע"ד "דנגרשה לדביתהו ותיזל ותגבי כתובה מאבוה והדר נהדרה") ומש"ה נהי דלא חיילא עלי' אנינות מגזה"כ, מ"מ אסור באכילת קדשים, ולא דמי לטרדא וצער בעלמא, וה"נ הי' לב ישראל מרה עליהם כשמת דהמע"ה

והנה התו' בחגיגה שם שהביאו מ"ש בירושלמי דדוד מת בעצרת כו', כתבו "כלומר מהתם משמע שהי' לו תשלומין וקשה לה"ר אלחנן תיפוק ליה בלא"ה לא הקריבו בראשון כיון שהי' שבת כדמשמע בשבת ד' ל' דבשבת נפטר דוד, ושמא התם לית לי' הכי אלא פליג אהא", ולכאו' הא לא מצינו מחלוקת בזה, וע"ש בבר"י ממ"ש במדרש רות שדהמע"ה מת בעצרת שחל להיות בשבת ע"ש, וא"כ יקשה דכיון דכשחל להיות בשבת יום טבוח אחר השבת והוי זה זמנו (כעין מ"ש במנחות ד' נ"א תד"ה אפי לה, דכיון דלא דתו שבת א"כ אתמול נמי הוי זמנן) וא"כ לא מוכח מכאן כלל שיש תשלומין לעצרת, כיון דזמן ההקרבה הי' אחר השבת, ולא הי' מניעת ההקרבה בשביל שהיו אוננין, ולא בשביל האנינות הקריבו למחר, ולענ"ד לולי דברי התוס', הי' מקום לפרש דברי הירושלמי דכיון שדוד מת בעצרת שחל בשבת ולא הי' אפשר לקוברו בו ביום (ואפי' אם הי' חל בחול לא הי' אפשר לקוברו ביו"ט, וכמ"ש ביצה ד' ו' שיתעסקו בו עממים, וע' כתובות ד' ק"ג משום יקרא הא דקאמר כו', והי' כבוד דהמע"ה וכבוד כל ישראל שיאספו ושיהא בפרסום, וע' סנהדרין ד' מ"ו תד"ה הספידא וע' ע"א ד' י"א) ונקבר למחרתו, וממילא היו כל ישראל אוננין במחרת השבת יום הקבורה וכמ"ש בזבחים ד' ק' וברמב"ם פ"ב מביאת המקדש הלכה יו"ד דכשקברו לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם, ומש"ה הקריבו למחר של יום הקבורה, וא"כ פשיטא דא"ש, דיום הקבורה לא הי' יו"ט ואנינות נוהג בו, והשתא ניחא דמוכח מזה שיש תשלומין לעצרת כל שבעה, דלחד יומא תיפוק ליה ממ"ש ראב"י איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו כו', והביא זה בירוש' הלכה ד', וכן מהא דא מרה תורה מנה ימים וקדש חדש כו' מה חודש יום אחד אף עצרת יום אחד "אמר רבא ותסברא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן", דוקא כדאיכא הוכחה דהוי יותר מיום אחד מוכח שיש תשלומין כל שבעה (וגם עמ"ש המ"א סי' תצ"ד שאומרין בשבועות זמן מ"ת הגם דקיי"ל דבז' בסיון נתנה תורה ביום נ"א לספירה, שבא לרמז יוט"ש של גליות, ודהיינו מ"ש דיום א' הוסיף משה מדעתו, וא"כ גם בזמן שהי' נוהג רק יום אחד, הי' ביום המחרת עדיפות לענין תשלומין), ומש"ה דוקא משום שהקריבו למחרת יום הקבורה ושל יום הטבוח דהיינו בשני ימים אחר החג, מוכח שיש תשלומין לעצרת כל שבעה

ועמ"ש המ"א סי' שי"א סקט"ז דמה שהצריכו לדהמע"ה שמת בשבת לטלטל ע"י ככר או תינוק הגם שהי' מלובש בבגדיו, וכמ"ש "דאיפחית דרגא מתותיה אישתק ונח נפשיה" היינו משום שבגדי דוד הי' מוקצין דאסור לכל אדם ללובשן דשורפין על המלכים, והביא ממ"ש בחולין ד' קכ"ה דדוקא תכריכין מבטל להמת ע"ש וע' סנהדרין ד' מ"ח ומ"ש בספרי אמ"ש סי' י"ג, ולכאו' בגדי דוד לא הי' להם דין תכריכין דהי' עומד להפשיטו ולשורפן. ואולי י"ל עפמ"ש ביו"ד סי' שס"ד סעי' ד' דמי שנפל ומת מיד לא יפשיטו בגדיו, ועכ"פ כיון דקודם שטלטלו אותו לא הי' אפשר להבחין ולידע שלא יצא ממנו דם כדנח נפשי' ע"י מה דאפחת דרגא מתותיה, ממילא הי' עדיין הדבר מוטל בספק, דשמא גם הבגדים עומדין להקבר עמו, ומש"ה טלטלוהו דוקא ע"י הנחת ככר או תינוק

ועמ"ש הדגמ"ר סי' שפ"ח להוכיח שאפי' הוא יום קבורה לחוד אסור בתפלין דהרי גם יום שמועה קרובה אינו מה"ת, ולכאו' משמע כן ממ"ש בלשון הטור דבשעת הספד ובכי לא מנח להו שצריך שיכוין לבו שלא יסיח דעתו מהם, ומבואר דבשעת בכי ומרירות הוי היסח הדעת, והגם