דבר אליהו (קלאצקין) קיד

במילוי כרס", הרי דהגם דאיכא כה"ג פעולת האוכל להשביע מ"מ כיון שאין דרך אכילה בכך לא יצא י"ח מצוה, וה"ה לענין אכילת דבר איסור, ואפי' כדלא מפסיק הסיב הוי בבעיא דדלמא אין דרך שתי' בכך. ועמ"ש המ"א סי' ר"י סק"ו דכשנפשו חשקה לאכול יותר רק שנמנע משום איסור מקרי טעימה משא"כ כשאין חפץ לשתות יותר חייב לברך [וע' סוכה ד' כ"ו "דכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו", ולכאו' שאני היכא שנמנע לאכול יותר כדי שיוכל לאכול חוץ לסוכה. והארכתי בזה במק"א] וה"נ כשנפשו חשקה לאכול כדרך אכילה רק שנמנע מפני האיסור, דלא אחשבי' לאכילה. ועמ"ש המל"מ פי"ד ממ"א מהירוש' דשבועות שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ובעלי גפנים כו' דכה"ג לא הוי אכילה משא"כ כשכרכו בחרצנים וזגים דחשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ והביא ממ"ש בפ"ג מאה"ט ה"ה שהכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכי"ב ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור, ובכ"מ שם דחזרת מין מאכל ומב"מ א"ח, ולכאו' הא לא הוי מין בשר וצ"ל כמ"ש ביצה ד' ל"ט ד"ה משום דכיון שהקדרה נתקנה בשביל התבלין כו', וע' מ"א סי' תקי"ג סק"ז, וע' עירובין ד' כ"ט. וה"נ הדרך לטבול ולכרוך בשר בחזרת, ועמ"ש בספרי אה"ר סי' ה', ועפ"ז י"ל דמ"ש בלשון הרמב"ם "בחזרת וכיוצא בה", היינו בדיוק מה דהוי דומיא דחזרת, וע' תוספתא סוף זבים "כרכה בחזרת ובלעה טמא", וברמב"ם הוא שהוסיף לומר דה"ה מה דהוי כיוצא בה דוגמת חזרת. וע"ש בביאור הגר"א שכתב "דכיון שדרכו בכך לא הוי הפסק" ולא הזכיר לחלק מטעם דהוי מב"מ אלא משום דהוי דרך אכילה, והכ"מ קאתי עלה מטעם חציצה משום דהגם דילפי' ממ"ש וכל נפש אשר תאכל ודהוי כשיעור אכילה שהוא כזית מ"מ מה שמטמאה בתוך בית בליעה היינו מצד הנגיעה בבית הבליעה, משא"כ באכילת דבר איסור דלא קאתינן מטעם חציצה אלא מצד שאין דרך אכילה בכך, וכשכורך איזה מיני מאכל ביחד הוי דרך אכילה, וה"ה לענין חציצה כל שהדרך בכך לא הוי חציצה, וע' זבחים ד' ל"ה וד' צ"ח, וע' ט"ז סי' תרנ"א סק"ו בביאור דברי התוס' דדוקא כשיש לו תועלת מחמת הסודר בהחזקת הלולב דהיינו שהלולב עצמו עם הדם וערבה קשה לו להחזיקו כו'. הו"ל בית יד ע"ש. וע' שבועות ד' כ"ב שבועה שלא אוכל עפר כו' (וע' שבת דקי"ג) ודאחשבי' לאוכל ותלוי בכונת הנשבע, וה"ה כשנראה שמכוין דגם כשיאכל הפת כרוך בחרצנים, ועכ"פ באכילת דבר איסור דהוי גזה"כ מה דחשיב אכילה מה"ת ובפרט שנפשו חשקה לאכול כד"א ומפני האיסור אוכלו שלכד"א ליכא חיוב ועונש. ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ח בהא דקאמר בשבת ד' ק"כ "האי גמי ה"ד אי דמיהדק קא הוי חציצה" דהגם דקיי"ל סי' קצ"ח דאותן שיש להן קליעות שערות דבוקות זע"ז וסכנה להסירם לא חייצי. היינו משום שנעשין הקליעות לרפואה ואינה רוצית בהסרתן, משא"כ כשכורך גמי על השם הכתוב על בשרו. לא חשיב מיעוט שאינו מקפיד משום שהוא מקפיד בעצם ורוצה שיומחק מעצמו, רק שאין יכול לעשות זה בעצמו דארי' דאיסורא איסור גרם מחיקה רביעא עילויה (ועמ"ש דגם כשאינו מקפיד אכתי לא הוי כעומד ע"ג הרצפה) וא"כ ה"נ הוא מקפיד בעצם לאכול דרך אכילה, שלא יחצוץ דבר בין המאכל לבית הבליעה ורק משום דאריא דאיסורא רביעא עילוי' הוא כורך המאכל בסיב

ועמ"ש המל"מ פט"ו מאישות ה"ד להקשות עמ"ש התוס' ביבמות ד' נ"ה וב"ב ד' י"ג דבהעראה א"ר להתעבר ממ"ש בחגיגה ד' י"ד, ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י חאה"ע סי' ד' ממ"ש התוס' ביבמות ד' י"ב ומ"ש הט"א ממ"ש ביבמות ד' י' דבאחותו דאיסורא לא קמיירי וממ"ש בכריתות ד' ט"ו דמשכחת דוקא ברשיעא בר רשיעא יע"ש, ולכאו' י"ל דכיון שהעבור באמבטי לא הוי ע"י שכיבה שפיר נתמעט העראה כיון שא"ר להתעבר מצד העראה ורק ע"י מה שנכנס אח"כ במעיה ע"י מי אמבטי וכדומה, וקרא מיירי דוקא כשע"י הביאה ראוי' להתעבר בלא צורך סיוע אח"כ. והא דקאמר דבאחותה דאיסורא לא קמיירי, היינו משום דכה"ג לא משכחת דידעי' שהיא אחותו, דהעיבור באופן כזה הוי מלתא דלא שכיח כלל, וא"כ מנא ידעי' שנתעברה מאביו, וכן לא שייך כה"ג לומר הא דהעמד האם בחזקת צדקת (ע' חולין ד' י"א תד"ה כגון). ושפיר קאמר הש"ס דלא משכחת הא דא"ק "לחייבו על אחותו כו' שהיא אחות אמו", אלא ברשיעא בר רשיעא דכשהיא מיוחדת לו תמיד, מתברר שהולד ממנו וכן ההיא דבכורות ד' מ"ז שהביא שם בבר"י, מיושב לפמ"ש, ומ"ש הב"ש סי' א' סק"ו ממ"ש הב"ח דאשה מוזהרת שלא תשכב על סדין ששכב כו' שמא ישא אחותו מאביו, היינו משום דיש לחוש דדלמא קמי שמיא יהא גליא שהיא אחותו מאביו, ובירוש' פ"ד דיבמות ה"ב קאמר "דמאחר שהי' יכול להערות ולפרוש ולידע אם ממנו הוא אם מאחר הוא", ופי' הפ"מ דממילא הי' בבירור הולד מן הראשון (וצ"ע הלשון אם ממנו הוא' דמשמע דאפשר שתתעבר ממנו רק שיתברר הדבר, משום דא"א שתוליד לשבעה חדשים מהריון חלוש שע"י העראה), ועכצ"ל דכיון דלא שכיח כלל שתתעבר כה"ג. הוי זה בירור לענין חיוב קרבן ועכ"פ באופן שראויה להתעבר לא משכחת דרך היתר, ולא לבד דהוי: דאי דאיסורא משום דעכ"פ איכא איסור דאו' וחמיר גם: מקירוב בשר ומביא לידי ג"ע, אלא דממילא ליכא חציצה ג"כ וגם הוי בכלל הכתוב כי ישכב איש אותה ש"ז. משא"כ כשחוצץ לגמרי באופן שא"ר להתעבר ע"י השכיבה לחוד ושמפני העונש וחיוב מיתה אינו ממלא חפצו, דממילא י"ל שפטור ממיתה כה"ג. ושאני של"כ דגזה"כ ששני משכבות באשה (סנהדרין ד' נ"ד) ובאותו משכב הוי כדרכה, אך י"ל דכיון דגזה"כ חיוב של"כ תו לא דמי לאכילה, ואיכא עונש וחיוב בכל גונא, ומ"מ גם כדנימא כן לא מוכח לומר דממילא ליכא איסור השח"ז כה"ג, די"ל דאיכא לאיסורא כל שאינו כדרך כה"א בדבר החוצץ עליו (ומ"ש דרך סדין היינו באופן שראוי להקמת זרע שמקיים מצות יבום

) והנה מ"ש מחבית של תרומה כו', אינו ענין כלל לנ"ד דהתם קאמר דלא זו היא תרומה שאני מוזהר עלי' מלטמאה, שמעצמה תלך לאיבוד, ומשום דכתיב תרומתי, ול"ש זה לענין איסור השח"ז, ובפרט שהאיסור הוי בכל פעם ופעם, וגם בידו להרחיק א"ע מהרהור ומכל דבר טומאה וע' כתובות ד' מ"ו ע"ז ד' כ', ויש גם תחבולות ע"פ דרפי הרפואה, ומ"ש בגיטין ד' מ"א תד"ה כופין, היינו "לפי שהיתה מחזרת" כו', וגם מיירי שם מקלי הדעת ריקים מתורה וע' סנהדרין ד' ל"ז אפי' ריקנין שבך כו', ומצד זה היו חשובין כאנוסין שלא ידעו: במה לגדור א"ע, וגם הם לא היו אנוסין ממש רק שנחשבו כאנוסין, וברמב"ם סוף ה' א"ב שאין מחשבת תפלות אלא בלב פנוי מן החכמה, ומ"ש בח"מ ר"ס כ"ג בשם הס"ח היינו כשמתירא שלא יכשל בא"א ונדות איסור החמור יותר הרבה, משא"כ כשיש רק חשש פן לא יוכל להתאפק ביצרו ויכשל באותו האיסור בעצמו, וכן כשיש לה אוטם ברחם דגם לצד החשש דלא מוקי אינש אנפשי' כו', יכשל רק באותו האיסור, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' נ"ג בדברי הרשב"א כשנשבע שלא לשחוק "דאם מפני שלא יתקפנו יצרו לעבור על שבועת