דבר אליהו (קלאצקין) קיג

נוי שלא תתעבר, משא"כ התם שהוא לא יקבל תועלת ממה שתאכל גרושתו בשר חזיר, ומ כח שמכוין לצערה, וגם שאני הפרה דהוי דיבור בעלמא וע' קדושין ד' נ"ט ונזיר ד' י"א תד"ה דהוי מתנה, ומש"ש בההיא דכתובות ד' ע"ד, אך כבר נתבאר דלענ"ד בלא"ה מוכח להיתר, ועמ"ש הח"ס יו"ד ת' קע"ב ממ"ש בתשו' הרא"ש, ולענ"ד מוכח מדדייק הרא"ש בלשונו "דלעולם הוא זורה בחוץ", וכ"כ הט"ז באה"ע, דס"ל דדוקא כשמתכוין כו', וע"ש בח"ס ממ"ש במגילה ד' י"ג תד"ה וסובלת ודצ"ל דהיינו בשע"ת של מרדכי, וכמ"ש באמ"ש שם שהי' צורך מצוה שאילו לא הי' בעלה מצוי לה הי' חשש שתתרצה. וגם צדיקים צריכין לגדור עצמן, ומ"ש בח"ס דאחשורש ודאי הי' מקפיד וע' פרש"י כתובות ד' ל"ז, ע' יומא ד' כ"ט מה אילה כו' וע' בכורות ד' ז' ופסחים ד' קי"ב ד"ה שאין כל, ודממילא הי' י"ל שחשב שעושית זה להרבות הנאתו ע"י הדוחק, והנה כבר הבאתי בספרי אמ"ש מ"ש החמד"ש שהובא בפ"ת דבמקום חשש סכנה יש להתיר אפי' בשע"ת. עוד שאלה בענין הנ"ל

אמרתי להגיש שאלתי לפני הדר"ג ע"ד אשה חלושה שבפעם האחרון ילדה בקושי כ"כ אשר הרופאים אמרו נואש לה, ואומרים שההריון סכנה לה, והתחבולה המוזכרת בספרו דמר סי' כ"ט נצרך לזה עזרת רופא מומחה להכניס ולהוציא ומסובב חולי להאשה, אך יש תחבולה מצד הבעל ע"י כיס של גוממו דק, ולכאו' אין הבדל אם החיפוי והחציצה עליו או עליה, וע' סוכה ד' ל"ז תד"ה דבעי', דה"ה כשכורך על גוף הדבר, ומלשון הדר"ג בתשובתו "דבפרט כשהוא למעלה ממקום שהשמש דש", משמע דגם במקום דישה אפשר להקל ואי נימא דכה"ג לא הוי דרך תשמיש לא יהא עונש עריות כה"ג, ובירושלמי ריש יבמות הביא בהגהות הגאון שו"מ זצ"ל ממ"ש שבת ד' קי"ח ומסתפק לענין עריות, ובלא"ה אם נחמיר בזה ג"כ יבא האיש לידי השח"ז, וכבר פסק הרמב"ם פי"ב מתרומות שיטמאנה ביד היכא שתטמא מאיליה וכעין מ"ש סוטה ד' ט' שנשמטה מטה כו', לכאו' איהו אנוס ולא קעביד מעשה והאשה איננה מוזהרת], ויטיב כ"ג להשיבני דעתו הרמה ומחכה אני לתשובתו. אליהו נתנאל הכהן, פה ווילנא כ"ח טבת שנת תרנ"ט, תשובה

מה שבפעם האחרון ילדה בקושי והיתה מסוכנת, לא נשתנתי בזה מכל הנשים וכמ"ש שבת ד' ל"ב ובב"ק ד' מ"ט פרש"י ד"ה במבכרת, (וע' ריש יומא וב"ב ד' ע"ט ד"ה אימור), ואפי' במבכרת לא מצינו היתר בזה, וא"כ איכא רק מצד נאמנות הרופאים וכמ"ש בתשו' הרא"ש ממ"ש בנדה ד' כ"ב, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ס"ג, ולכאו' שאני התם שאומרין "מנה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות", דהוי מלתא דעבידא לאגלויי כשישאלו לרופאים אחרים ואומן לא מרע אומנתו, וגם אפשר שאין הרופא יודע אם יש בזה נפקותא לדינא, רק שמודיע טיב וסיבת המחלה והוי כמסל"ת, וגבי חלול שבת ואכילת יוה"כ היינו משום דהוי ספק פק"נ וכמ"ש הח"ס, ודה"ה כשרופא א' אומר צריך ורופא א' אומר א"צ וכדקיי"ל דאפי' יש כמה ספיקות, והנה כבר ביארתי בספרי אה"ר סימן י"ד מ"ש התוס' בחולין ד' ד' ד"ה שמתו דדלמא משום דלא נבלע בהם הדם", הגם דספק נפשות להקל וא"צ למול כל שלא ידעי' בבירור שלא מתו אחיו מחמת מילה, די"ל דשאני מילה שתמיד היא ענין סכנה וכמ"ש בגיטין ד' נ"ז פרש"י ד"ה זו מלה "הורגנו כל היום דזימנין דמייתי', וגזה"כ שאין לבטל המצוה אלא היכא שאינו ככל התינוקות וא"כ ה"נ שאני תענית יוה"כ שאין לאדם בריא שום חשב סכנה בתענית יום אחד, וע' ירוש' פ"א דחלה דכדחשין לצומא רבא תרין יומין א"ל ר"ח למה אתם מכניסין עצמיכם לספק סכנה' משא"כ בנ"ד שלא מצינו שהתירו אפי' במבכרת, ודליכא חשש איסורא במה שתסתכן, לפי שזהו טבעו של עולם, ובנ"ד לא הוחזקה שני פעמים ורק בפעם האחרון נסתכנה, ואפשר שיש לה תקנה ע"פ דרכי הרפואה קודם שתשב על המשבר, ולזאת לענין היתר האיסור, צריך לדרוש ברופא מומחה ולהרבות החקירה ודרישה (וע' גיטין ד' י"ט

) ומ"ש מהירושלמי דריש יבמות, התם הי' כדרך כה"א ורק כדי למנוע מקירוב בשר קודם קיום המצוה וע' ב"ב ד' י"ג תד"ה כופין, וכבר הביאו ממ"ש הפסקי תוס' בזבחים ד' צ"ז דכיון דא"א לקיים המצוה בע"א לא בעי' בעידנא, משא"כ מה דאפשר לקיום המצוה בלא ענין עבירה מקודם, ומש"ה נהי דאחר שכנס יבמתו היא כאשתו ומותרת לו תמיד, אכתי קודם שכנסה הקפיד ר' יוסי שלא יהא קירוב בשר, [ובלא"ה י"ל דנהי דא"א בלא הנאה, יש למעט ההנאה כפי האפשר, וכדמצינו בשבועות ד' י"ח שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, ואולי היינו מ"ש המ"א סי' תרי"ז בעוברה שהריחה ביוה"כ שנותנין לה רוטב ואם לא נתישבה דעתה נותנין לה המאכל עצמו, דגם לענין אכילה ושתי' ביוה"כ במקום פק"נ יש למעט ההנאה כפי האפשר, ובפרט דעיקר האיסור משום עינוי נפש כמ"ש יומא ד' ע"ד, וע' ד' פ' שפטור על אכילה גסה משום דאשר לא תעונה כתיב ומ"ש התוס' בנזיר ד' כ"ג ד"ה פסח, לדמות פסח ליוה"כ לענין זה, י"ל דהיינו משום דאכילת פסח צריך שיהא דרך חשיבות וכמ"ש הר"ן], ולפ"ז צ"ל דמה שר' יוסי דוקא עשה כן מצד חומרא ומדת חסידות, היינו משום דליכא מדינא איסור בקירוב בשר היכא שהביאה מותרת, ומ"ש התוס' "דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה הא עקר ללאו" כו', היינו משום שיש איסור בהעראה הגם שמותר בגמ"ב ומשום שההיתר הוי רק בתורת דיחוי דאתי עשה דפו"ר ודחי לל"ת, וא"כ מוכח לכאו' שגם ע"י סדין ודבר החוצץ איכא איסורא ועונש ממה שלא נתחייב בזה כל יבם בביאה ראשונה (ובשלמא מי שחציו עבד שהורגל בפריצות לא יזדהר בזה), כדי שלא יעשה איסור קודם קיום המצוה, אך י"ל עפמ"ש התוס' ביבמות ד' כ' ד"ה יבא, דהגם דאין מתעברת בביאה ראשונה וביאה שני' אסורה לו כשהיא מחייבי לאוין (ושלא נעשית כאשתו משכנסה אלא כדשריא לי' בלא דחייה, ודהאיסור אשת אח הותרה במקום יבום ולא בתורת דיחוי בעלמא) מ"מ קאמר דיבא עשה וידחה ל"ת, ומשום שראוין אח"כ להקמת שם, וא"כ י"ל דלענין יבום הוי ההכשר בכלל המצוה, וגם י"ל עפמ"ש ביבמות ד' פ"ז דמשום שדרכיה דרכי נועם הקפידה תורה שלא תתגנה עי"ז על בעלה, וע' ריש יבמות תד"ה ואחות וע' סוכה ד' ל"ב, דמש"ה לא הצריכה תורה שיתנהגו שלא כדרך כה"א (וכן לא מוכח ממ"ש במכות ד' ז' ע"ש בפרש"י ד"ה משיראו, ודכמו דסמכי' ע"ז לענין עצם המעשה ה"נ לענין שלא הי' ע"י סדין וכה"ג) ודלעולם י"ל דליכא חיוב מיתה וכה"ג, וכעין דמצינו גבי אכילה כשכרכו בסיב, ועמ"ש התוס' בסוטה ד' י"ח ד"ה בעי, דהא דכרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אלמא אין דרך אכילה בכך, היינו לפי שהסיב מפסיק בין המצה ובין בית הבליעה, והא דבעי רבא השקה (המים המאררים) בסיב מהו כו' או אין דרך שתייה בכך היינו כדלא מפסיק הסיב, וע' פרש"י סוטה ד' מ"ט ד"ה מגרוניה שבע "שאינו כאוכלין ששובע שלהם בא