דבר אליהו (קלאצקין) קיב

משכחת דא"א שישא אחרת וכגון מי שאמר לשלוחו צא וקדש לי כו' ובירוש' ר"פ כלל גדול, וא"א בגיורת כשהוא כהן) אכתי כיון דעצם המצוה אפשר להיות בלא הנאה של הגוף הזה ממילא המצוה וההנאה המה ענינים חלוקין ואין ההנאה טפלה להמצוה אלא כשההנאה היא חלק המצוה וא"א לקיום המצוה בע"א וכעין מ"ש בכתובות ד' ל"א ועמ"ש התוס' בשבת ד' כ"ד [כבר נתבאר למעלה סי' ג'], ואין בזה שייכות לההיא דהכא, ובפרט בזה"ז שיש תקנת רגמ"ה שיצטרך להיתר מאה רבנים וע' סנהדרין ד' כ"ב "כמה קשין גירושין כו''' שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש", ודהגם דבעלמא ליכא איסור לגרש, שאני הכא שתתעגן ולא תוכל להנשא וכמ"ש "ואין נושאין אלמנתו", וה"נ תתעגן ולא תוכל להנשא, והגם די"ל דשאני התם "שלא מצא בה לא ערוה ולא דבר", ואינו מגרשה אפי' בשביל שמצא אחרת נאה הימנה ושמצד זה אינה מקובלת עליו (ע' תענית ד' כ"ג ד"ה לא מקבלי) ורק מצד שיהא מוכרח לישא אבישג ואסור ביותר מי"ח נשים, יהא מוכרח לגרש אחת מהן, (וי"ל ג"כ דכל שעשאה כלי, ורשאי לישא י"ח ביחד, הויא כאשתו ראשונה) משא"כ הכא שיש בהאשה הזאת מום גדול, ודממילא אפי' בזה"ז ליכא משום תקנת רגמ"ה להסוברין שבמקום מצוה לא תיקן, ומכ"ש הכא דהוי כדי שלא יהא מוכרח להשח"ז לבטלה. אכתי לא מסתבר לומר כן, דכיון דלפ"ז אין האיסור אלא כדאפשר באחריתא וכדא"א בע"א מותרת לו, ממילא הוי בכלל התקנה שיצטרך להיתר ק"ר שיתברר להם הדברים ושכונתו לשם שמים, וגם בלא"ה אין זה בידו לישא אחרת (וע' קדושין ד' ס"ב), ומחיקת השם על המים לעשות שלום כו' הוי אפי' כשכבר קיים פו"ר והגם שבידו לגרשה והיא פשעה במה שנסתרה, ומ"מ אמרי' דהוי מצוה (ודמש"ה אלים טפי עשה דמצורע ע' חולין ד' קמ"א) מה שלא יהא מוכרח לגרשה וה"נ הוי ענין מצוה מה שתהא מותרת לו (וע' פרש"י שבת ד' קנ"ב)

ומ"ש דלא עדיף משחיטה ביו"ט ז"א דאפי' להסוברין שיש איסור כה"ג שלא במקום סכנה, אכתי במקום חשש סכנה אין שום איסור, ושאני ההיא דפ"ק דב צה דלא אמרי' שישחט מפני מצות שמחת יו"ט ולאחר מכאן נימא שמצות כסוי הוא שדוחה לאיסור מלאכה, וכמ"ש הר"ן פר"א דמילה דכל שאנו יודעין בתחלת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך", דשאני התם דקעביד איסורא רק שהאיסור ידחה מפני מצות כסוי, ועמ"ש התוס' בעירובין ד' ק' דלא אתי עשה ודחי לאו דבל תוסיף שבא ע"י פשיעה שנתערבו הדמים הנתנין במתן ארבע במתן אחת, ואין לעשות לכתחילה מה שמביא לידי דחיית איסור, משא"כ כשיצטרך לעשות אח"כ ענין איסור מצד חשש סכנה ופק"נ שאינו בתורת דחייה אלא מעשה היתר וכמ"ש הרא"ש פ"ח דיומא אות י"ד דכל מלאכה שעושין בשבת בשביל חולה שיב"ס הוי כאילו עשאה בחול, ואף למ"ש הר"ן פ"ב דביצה גבי רבויי שיעורא דהוי רק בתורת דיחוי. היינו לפי שאין החולה צריך לכך, ושלא הותר יותר מהשיעור הצריך, משא"כ מה שצריך ומוכרח לכך י"ל דהוי מעשה היתר גמור, (ומפקחין עליו בשבת את הגל גם כשבא ע"י פשיעתו, וכן כשחלה ע"י שאכל דברים המזיקין, ומשום דהוי מעשה היתר ומצוה שנעשי' בגדולי ישראל, ולא הוי בתורת דחוי, וע' נדה ד' ס"א ד"ה אטמרינכו), ועמ"ש הריב"ש סי' י"ז לענין הליכה בשיירא במדבר שאין לו להמנע מחמת השבת הבאה שאז אם יהי' לו סכנה ויצטרך לחללו מפני פק"נ מותר היא ואין בכאן איסור ודדוקא כשיוצא בג' ימים קוה"ש שמתיחסים לשבת הבא נראה כנכנס בכונה למקום סכנה כדי שיחלל השבת, ודמש"ה יכול לילך ולפרוש לדבר מצוה אפי' בע"ש משום שהאיסור הוי רק מפני מראית העין, וכ"כ הט"ז סי' רמ"ח סק"ג וגם הרדב"ז ח"ד ת' ע"ז שחולק (וכמ"ש במ"א ס"ק י"ד דכשיודע בודאי שיהא מוכרח לחלל שבת אסור) ושאין להקל בדבר שנהגו בו איסור יע"ש שהוכיח ממ"ש מהר"ר ישראל ז"ל אם מותר ללכת לעיר שאין מניחין שם יהודי על סמך שישנה את מלבושיו כדי שלא יכירוהו והעלה כי טוב הדבר להחמיר, ולא כתב זה בדרך איסור גמור מדינא, וע' יו"ד סי' רל"ב סי"ב ואם לא עשהו מיד כו' או נאנס אח"כ", והיינו באונס דעלמא משא"כ מצד פק"נ ועמ"ש המ"א סי' ש"ו סקכ"ט דכיון דאונס רחמנא פטרי' אין זו עבירה וע' כתובות ד' ג' "ולידרוש להו דאונס שרי" למעלה סי' ט"ז ביארתי ליישב זה, ועמ"ש למעלה ס' ל"ו], ומתבאר דאפי' אם אסורה לשום מוך ולכבד את ביתה אח"ת, כשעושית כן כדי שלא תסתכן בעיבור ולידה, הוי מעשה היתר, וממילא מותר לקיים מצות עונה על סמך שתתן מוך אח"ת (וכהפורש במדבר לדבר מצוה), ואפי' לדעת הרז"ה היכא דאישתפך חמימי דבתר מילה קמי מילה, היינו משום שברגע המילה בא הסכנה וצורך החמין. משא"כ בנ"ד דבשע"ת הוי רק גרמא וכמ"ש המהרי"ט תשו' צ"ז, וקליטת הזרע פעמים שהוא ביום ג' ועמ"ש התוס' יבמות ד' ל"ז

ובגוף מ"ש הגרע"א זצ"ל ממ"ש הש"מ כתובות ד' ע"ב ד"ה שתהא ממלאה ונופצת בשם הריב"ש "דאע"ג דלא מפקדא אפו"ר אסור לה להשח"ז בעלה", לכאו' י"ל עפמ"ש הש"מ בשם תלמידי רבי' יונה ז"ל "שתתנפץ בשע"ת כדי שלא תתעבר", דה"ג מ"ש הריב"ש היינו בשע"ת ולא אח"ת, וכדמוכח ממ"ש הריב"ש שם דלאו כמעשה ער ואונן ממש דהתם דש בפנים וזורה מבחוץ, הרי דהוי לענין זה כמעשה עו"א דהוי בשע"ת, רק שהזרי' מפנים, ומ"ש הגרע"א להוכיח ממ"ש בנדה ד' מ"ב "דכי כתב רחמנא ורחצו במים וטמא עד הערב בשאינה מתהפכת", ומדלא מוקי שהפליטה במוך או שכיבדה ביתה בחמין. עכצ"ל דאסורה לעשות כן, ודאי דאיסורא לא כתב קרא, ותמה עמ"ש המ"א סי' תר"ו סק"ח דכששמשה תוך ג' ימים צריכה עיו"כ לכבד ביתה בחמין, לענ"ד אדרבה מוכח ממ"ש שם ד' מ"א תד"ה פולטת "דקרא איכא לאוקמי כו' כשקנחה עצמה יפה דאפשר לכבד הבית שלא ישתייר כלום", שאין בזה איסור, דדאי דאיסורא לא כתב קרא וכמ"ש יבמות ד' ע"ח, ורבא אתי להשמיענו דינא דמתהפכת, ודדוקא כשאינה מתהפכת, ופשיטא דה"ה כשכיבדה ביתה כו', וע' יבמות ד' ע"ו תד"ה המסוללות שפירש ריב"ן "מטילות ש"ז שקבלו מבעליהן", וע"ש דהוי "פריצותא דעלמא", ומשמע דליכא איסורא, (וע' נדה י"ז פקולי בנהמא), וביבמות ד' ל"ה "דכיון דדעתה לאיגיורי מנטרה נפשה כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה", ודממטיא מוך בהדה, הגם דכמו"כ מנטרה נפשה מדבר האסור, ושבבני נח האיסור עוד חמור טפי, וכמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט אות ו', ובענין מה שב"נ מוזהר על העוברין ודמש"ה גבי דור המבול וער ואונן נחשב זה כש"ד עמש"ש, והנה מ"ש הגרע"א דלהטור שהפר לה נדרי עינוי נפש ע"מ שתמלא, עכצ"ל דליכא בזה איסורא, דאל"כ הוי לאביי תנאי שא"א לקיימו (גיטין ד' פ"ד) והתנאי בטל וההפרה קיים, לענ"ד אי מהא הי' מקום לומר, דשאני ה"ז גטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר דאמרי' "שאינו אלא כמפליגה בדברים וכדפרש"י שדוחה אותה לצערה, וכעין מ"ש ד' ע"ד דלצעורה קא מכוין, ואכילת בשר חזיר הוי איסור מפורסם, משא"כ הכא דאפשר שתלה ההפרה במה שתמלא רצונו בדברים שבצנעא, ושאין האיסור מפורסם כ"כ, ושהוא רוצה בכך