דבר אליהו (קלאצקין) קיא

שאין הביאה בעצמה אסורה, וע' נדה ד' ט"ו ותיפוק לי' דהוה בעל קרי, כשלא גמר ביאתו, דק שגורם להשח"ז והוי גרמא בעלמא שבא מעצמו גם לאונסו ויכול אז לשהות בלא דישה דלא קעביד מעשה וע' שבועות ד' י"ח רש"י ד"ה נועץ, ולא לבד דלא ניחא לי' מצד האיסור, רק גם מצד שפוחת הנאתו, וכמ"ש בשבועות שם "דכשנועץ כו' עד שימות" פוחת וממעט הנאתו וה"נ עי"ז ימות, וגם ע' ברכות ד' נ"ז דמכחש כחש ובב"מ ד' צ"ז גברא דקטלוהו כו' (ומ"ש בנדה דע"א בשכר שמשהין כו' היינו משום דלפעמים קשה לו הדבר), ועמ"ש הריטב"א בשבועות דחשיב אונס מה שאינו יכול לעמוד בלא דישה ומכ"ש הכא שפוחת הנאתו ומזיק לו רק שאין בידו למנוע, ומצינו דגם מה שאינו אונס לפטור מקרבן הוי אונס לענין להתירה לבעלה ע' ר"פ האשה רבה, ועמ"ש הנודב"ת אה"ע תשו' ק"נ שאם לא התרו בה בתחלה רק באמצע הביאה הגם שגומרת ג"כ ברצון הויא כאנוסה כהא דכתובות ד' נ"א ודדוקא הבועל חייב על כל כח אליבא דר"א יבמות ד' ל"ד, והתם הי' תחלת ביאה באיסור ועמ"ש התוס' בשבועות ד' י"ז דרב אשי חשיב שהייה כמעשה כיון דתחלת הלבישה ע"י מעשה, ובכל כח וכח נהנה וקעביד מעשה, משא"כ הכא דתחילתו בהיתר, וכמ"ש מההיא דנדה ד' ט"ו, ואין לדחות דנהי דמשכחת שלא יפלוט כשיעור טומאת קרי, אכתי יהא השח"ז קצת, דז"א לפמ"ש הראב"ד פ"ה מאה"ט דבמשהו וא"צ שיעור חתימת פי האמה, וגם למאן דפליג אא"ל דקודם גמ"ב ג"כ איכא בפחות מהשיעור הזה, וגם אפשר דה"ה לענין איסורא דוקא בשיעור הראוי להזריע, ועכ"פ תחלתו בהיתר ומצות עונה, רק שגורם ההשח"ז שיהא לאונסו ובלא מעשה, וכיון שאין מתכוין לזה ולא ניחא לי' י"ל דמש"ה כ' התוס' דדוקא כשמתכוין להשח"ז ורגיל לעשות כן תמיד", וע' סנהדרין ד' ק' אורח ארעא קמ"ל דלא לבעול של"כ" וע"ש בפרש"י וע' ביצה ד' כ"ה תוד"ה אורח ארעא קמ"ל, דמוכח מזה הלשון דליכא איסורא, ולא משמע דמיירי רק בתחלת ביאה ושיהא הגמ"ב כדרכה (ומצאתי בתורת חיים סנהדרין ד' נ"ד שפירש דמ"ש מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה קמ"ל ההיתר של"כ וכמ"ש ד' ק', אך בפרש"י דהיינו לענין חיובא בעריות, ומשום דלענין היתר במותרת לו א"צ קרא) והט"ז כתב עמ"ש בשו"ע דאשה שיש לה אוטם ברחם ועי"ז כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ וז"ל פי' דלעולם הוא זורה בחוץ וגרע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ כו' כ"כ ב"י בשם הרא"ש עכ"ל, ומבואר מלשונו דמ"ש בלשון הרא"ש שלעולם הוא זורה בחוץ היינו בדיוק דדוקא משום "שלעולם" כו', משא"כ כדהוי רק לפרקים, והגם דגרע טובא שאינו כדרך כה"א, וגם דל"ש לומר דלא ניחא לי' לפי שפוחת הנאתו, דז"א כיון שכבר הוא מבחוץ, מ"מ כיון שבא מאיליו ע"י הדישה מבפנים לא דמי להשח"ז שלא בשע"ת דאסור אפי' נגיעה בעלמא בלא כונה כל שגורם לזה וכמ"ש סי' ג' סי"ד, משא"כ כדהוי ע"י מעשה היתר ומצות עונה, האיסור דוקא כשמכוין לכך, והנה גם לפמ"ש הח"מ סי' כ"ה סק"ב לחלוק על מה שהתיר בשו"ע של"כ אפי' כשמוציא זרע היינו כשעושה כן בשאט נפש למלאות תאות יצרו, שעובר עמ"ש קדש עצמך במותר לך" (יבמות ד' כ') משא"כ כשהוא מוכרח לזה כדי שלא תסתכן ושיהא גדור ממכשול והרהורו עבירה, וכן מ"ש בתירוץ הראשון של התוס' ביבמות ד' ל"ד דדוקא בלא השח"ז היינו משום דהתם בההיא דאתיא לקמי' דרבי כו' א"ל בתי התורה התירתך לו", הי' אפשר לו בדרך היתר ועשה כן למלאות תאותו ושלא ברצונה. וכן ההיא דסנהדרין ד' נ"ח, ועמ"ש היש"ש פ"א דיבמות בטעם ההיתר במוך משום דהוי כדרך כה"א וגוף נהנה מן גוף (וע' נדרים ד' מ"א ר"ן ד"ה רי"א ומגילה ד' י"ג פרש"י ד"ה שהגוף וע"ד הכתוב באבישג, וכן שבימי צנה אין זה מחליש כ"כ) ועכ"פ כיון דמוך דחוק ג"כ חוצץ ומפסיק, לכאו' אין הבדל במקום החציצה כל שהוא במקום שהשמש דש, ואם בשימת מוך למעלה מאותו מקום אינה בטוחה מסכנה, לכאו' יש מקום היתר גם באופן השני, דג"כ לא דמי לזורה מבחוץ, וכ"ז כשיש חשש סכנה בהריון, משא"כ כשעושין כן כדי להנצל מצער גידול בנים ופרנסתם ואינם בוטחין בהקב"ה הנותן לכאו"א פרנסתו בעתו, ונדמו במעשיהם למה שהיו אנשי דור המבול עושין (מד"ר בראשית פכ"ג), ואף כשחושש דלמא נפקי מיני' בנין דלא מעלו קאמר בברכות ד' י' "מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד ומאי דניחא קמי קב"ה לעביד", וקיי"ל דאפי' קיים פו"ר צריך שישא אשה בת בנים, והגם דקיי"ל שזה נדחה מפני חשש קטטה וי"ל דה"ה במקום חשש דלמא נפקי' כו', ובפרט בזה"ז שנהגו שלא לכוף כו', וכמ"ש בב"ב ד' ס' "דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים" כו', אכתי חלילה להתיר בשביל זה ענין איסור ועמ"ש התוד"ה דין, דמיירי כשכבר קיימו פו"ר, ומ"מ קאמר "שלא לישא", ודכשנושא א"א לעשות תחבולות למנוע מהריון ולידה, ולזאת אין שום צד היתר בזה אלא במקום חשש סכנה וכמ"ש, [מרבית הדברים שנסדרו כאן המה ממה שהשבתי מכבר לווילנא בענין הזה]. שאלה בענין הנ"ל

עתה באתי על ד"ת היות כי באה אלי אשה א' מפה שבכל פעם מסתכנת בלידתה ושואלת אם יש לה היתר לשמש במוך, והנה לפענ"ד תמיה לי מ"ש בשו"ת רע"א סי' ע"א דבשע"ת לא מצינו מאן דמתיר במפורש, הלא שיטת רש"י דג"נ מותרות בשע"ת משום סכנה, וגם ר"ת אינו חולק אלא משום דבכלל הג"נ הוי מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל שהסכנה רק להעובר לכן מכריח ר"ת לפרש דלאח"ת, ובקטנה שיש סכנת האשה גם ר"ת מודה, אך י"ל דכיון שיכול למנוע מתשמיש אין להתיר, ודכמו"כ אין להתיר לשמש על סמך שתתן מוך אח"ת, והוי בפלוגתא של בעה"מ ורמב"ן בנשפך המים חמין של אחר המילה לפני המילה, אך י"ל דהכא לכ"ע אסור לפמ"ש הר"ן מכיסוי הדם ותירץ לפי ששחיטה ביו"ט אינה מצוה קבוע כמו מילה, וה"ה בנ"ד דמצות עונה לא עדיף משחיטה ביו"ט, בפרט לפמ"ש הרשב"א בנדרים ד' ט"ו במודר הנאה מתשמיש דהגם דמצות לאו לה"נ אפשר לקיים באשה אחרת, ובכתובות ד' מ' דאי אמרה לא בעינא כו', ולפ"ז י"ל שגם בדיעבד אין להתיר נתינת מוך אח"ת עפמ"ש מהרי"ק שאם הכניס עצמו לסכנה במכוון אין להתיר עוד, ואולי גם סברת רש"י דמאי אמרת דהברירה בידו שלא לשמש ולא תסתכן דהא א"כ אינה ראוי' להתעבר וליכא איסור השח"ז, וראיתי בפ"ת בשם חמד"ש להתיר אפי' בשע"ת וימחול כת"ר להודיעני דעתו הרמה, ממני הדוש"ת ברגשי כבוד ומכבדו ומוקירו כערכו הרם ומחכה על תשובתו הרמה במוקדם האפשרי יצחק מאיר בראדער האב"ד דפ"ק יאנוב (יום ב' קרח תר"ע לפ"ק). תשובה

מ"ש מע"כ ממ"ש הרשב"א בנדרים ד' ט"ו, כבר ביארתי במק"א סברת הרשב"א דכיון שמצות פו"ר אפשר בעצם באשה אחריתא, ממילא אין הנאת ביאה של אשה זו האסורה לו טפלה למצות פו"ר. הגם שאין בידו לישא. אחרת, ואין הדבר תלוי בידו, (וע' כתובות ד' ס"ד, וגם