דבר אליהו (קלאצקין) קי

בשבת, שכולל גם שמן שריפה הנזכר במשנה, והגם דא"א לפ"ז להדליק בש"ש בחיל מצד שזמן הדלקה הוא בלילה אין המניעה אלא מצד ענין אחר מצד שהוא בלילה, וכן מדויק לישנא דרב הונא "שאין מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול", דלא קשה הא דסתם ולא פירש דחוץ משמן שריפה, דלפ"ז כיון דבחול בלא"ה א"א להדליק מטעם דהוי לילה, וכן אין מדליקין בשבת כיון דסבר מותר להשתמש לאורה וממילא "מתוך שמצוה עליו לבערו" כו', שפיר כתב בלשון הכולל כל מה שאמרו חכמים, ועכ"פ י"ל כן לפמ"ש בירושלמי פ' ב"מ דדוקא לר' ישמעאל דאחר זמנו נשרף בלילה כיון שנטמאת כמו שעבר זמנה, משא"כ לרבנן דר' ישמעאל ועמ"ש הנוד"ב שם להוכיח מדקאמר "שמתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה" דא"כ גם בחול נגזור שמא יטה בלילה שאינו זמן שריפת קדשים, ואין לומר דכיון שרואה שהוא לילה לא יבא להטות דא"כ גם בשבת ליכא חשש הטי' שהרי אף כשישכח שהוא שבת הרי לא ישכח שהוא לילה, אעכצ"ל שאין איסור בשריפת תרומה טמאה וקדשים טמאים בלילה, ולענ"ד י"ל דגם כדאסור לשרוף בלילה דהוי ילפותא מדכתיב ביום ישרף ולא בלילה, כל שהדליק מבעו"י וגם בלא הטי' הי' מתבער מאליו רק שמטה כדי שיתבער מהר, הוי כמו שנגמרה מצות הביעור ביום (ודוקא להס"ד בירושלמי שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת סד"א כן, ואף להס"ד של הירושלמי י"ל דהיינו משום שקיום המצוה נמשך כל רגע ורגע ומצד זה אין נחשבת כאילו היא כבר מבוערת. משא"כ מה שמטה כדי שימהר להתבער. דהוי רק מטעם חשש תקלה ולא מצד עצם המצוה) אך כבר הוכיח כן הנו"ב מלשון הרמב"ם וטוש"ע או"ח סי' תק"ז, וע' פנ"י קדושין ד' לד' מדלא הוי מ"ע שהז"ג, ובשלמא מה שאינו נוהג בשוי"ט היינו משום דארי' דאסורא רביע עלה, ועמ"ש הט"א מגילה ד' כ'. סימן סה

ראיתי בספרו דמר סי' כ"ט בענין אשר יקרה בעוה"ר הרבה מאד וכמה פעמים נשאלתי וגם זה לא כביר ממדינת בייערן ואעיר מדברי הרדב"ז בשו"ת ח"ג סי' תקצ"ו וכן אודיע למר כי גם הכיס שממנו דבר מר בתשובתו שהוא מה שקורין הרופאים "פעססאריוס אקקלוזיוום" גם זה אינו מועיל בכל עת והוא קרוב מאוד להפסד ובאמת אין עצה ואין תבונה רק באופן שהוא אסור לכ"ע דהיינו או דש מבפנים וזורה בחוץ או ע"י כיס שקורין הרופאים "קאנדאם" וכל האופנים האחרים אינם בדוקים ויש שמתעברות אף אם עושות כן וקלקלתם זו היא תקנתם כו', דוב אריה ריטטער (אב"ד דק"ק ראטטערדאס במדינת האללאנד. מוצאי חג השבועות דשנת תרס"ו). תשובה

הנה נוסף למה שביארתי בספרי אמרי שפר סי' כ"ט יש להעיר ממ"ש הריטב"א יבמות והובא בש"מ כתובות ד' ל"ט שהקשה אליבא דפרש"י דהיכי יתכן לומר דהנך ג' נשים ג"כ אסורות לשמש במוך, דהא כיון שיש סכנה בדבר, וכי משום שומר פתאים ד' תהא אסורה בזה ותכניס עצמה בסכנה, ולזה הכרית לפרש דלר"מ משמשות במוך דוקא ולרבנן דר"מ הרשות בידם לשמש בלא מוך, ולכאו' יפלא דא"כ מכ"ש דקשה טפי דכיון דאפשר ע"י מוך היתכן לומר שהרשות בידם להכניס עצמן בסכנה. ואין לומר דסברי דלא שכיחא היזקא ואין לחוש לזה (במקום מצוה) והרשות בידם לסמוך על מה שמן השמים ירחמו, דא"כ מאי הקשה הריטב"א אליבא דפרש"י, דהא אי נימא כן מכ"ש די"ל כפרש"י דלרבנן אסורות במוך וממילא כיון דא"א במוך אין לחוש למה דלא שכיחא היזקא, ולכאו' י"ל עפמ"ש הרא"ש פ' ע"פ דאדרבה בטבול של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה. ודה"נ לא יתכן לומר שיאסרו חכמים לשמש במוך ושתצמח סכנה ע"י תקנת חכמים, אך ז"א דבענין איסור בשוא"ת לא שייך לומר כן. וכמו"כ ליכא לפרש דדוקא לפום דפרש"י דאסורות לשמש במוך מטעם השח"ז. דממילא צ"ל דחשיבא ראויה להתעבר, ממילא הא יש חשש סכנה, דז"א, דהא מקודם הקשה על פרש"י שהרי אין כאן השח"ז, ומשום דגם לפרש"י אינה עומדת להוליד, ובפרט דסכנה איכא גם בעיבור לחוד, ועכ"פ מבואר בדברי: הריטב"א דכל שיש חשש סכנה קצת מותר שימת מוך גם באשה שראוי' להוליד, דהא גם לרבנן דר"מ רשות לשמש במוך (ומינקת ראוי' לפעמים להתעבר), וממ"ש הריטב"א זה בדרך קושיא בפ"ע, נוסף על הקושיא הקודמת דכשא"ר להתעבר אין המוך מעלה ומוריד, מוכח מדבריו דה"ה באשה הראוי' להתעבר ולהוליד. ועמ"ש הגרע"א זצ"ל סי' ע"א ממ"ש הריטב"א שם להלן "דפעמים אסורות כגון גדולה", ולענ"ד כיון שמוכרח מדברי הריטב"א להתיר במקום חשש סכנה, עכצ"ל דמ"ש להלן, היינו דוקא היכא דליכא חשש סכנה, וגם הא מסיים אח"כ הריטב"א בלשונו "וה"א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך", ואולי צ"ל "וי"א" וכן מ"ש הנמ"י בלשונו "ואמאי כיון דאין מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השח"ז" היינו רק כדי לחזק הקושיא, ולעולם י"ל דמודה דגם בעלמא יש להתיר כל שיש חשש סכנה, ולא מוקי אינש אנפשי' ע' יבמות ד' קי"א, ובספרי אמ"ש סי' נ"ג ממ"ש בתשו' הרמ"א שלא יוכל להתאפק ולהתגבר על יצרו, וממילא תסתכן, וגם ע"י מה שיתעגן ויהא שרוי בלא אשה יבא לידי הרהורים ומכשולים ועמ"ש התה"ד סי' רס"ג דהגם דמצוה דאורייתא נדחית מקמי דקטטה בתוך ביתו. מ"מ הא דאסור לאדם שיהא שרוי בלא אשה ודאיכא למיחש שמא יבא עי"ז לידי חטא, לא נדחה מקמי קטטא, הרי דזה אלים אפי' ממצות פו"ר, וגם בדברי הרדב"ז יש לפרש דלא מיירי במקום חשש סכנה

, והנה ממ"ש התוס' ביבמות ד' ל"ד שהובא באה"ע מוכח שתלוי האיסור בכונתו להשח"ז ודמש"ה דוקא "כשמתכוין להשח"ז ורגיל לעשות כן תמיד", וכן בלשון תשו הרא"ש כלל ל"ג באשה שיש לה אוטם ברחם. דאע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגרע ממשמשת במוך" מבואר דדוקא משום שלעולם הוא זורה בחוץ, ולא רק לפעמים, והובא הך דינא בשו"ע סי' כ"ג. ולא כתב רבותא טפי דאסור אפי' ע"י מוך דחוק וכה"ג, ומשמע דדוקא כה"ג דגרע' ממשמשת במוך, ואולי י"ל דכשאינו מתכוין להשח"ז הוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' וההשח"ז הוי שלא ברצונו דלא ניחא לי' באיסורא, והגם שמבואר במ"א סי' ש"כ סק"כ דבשאר איסורין (חוץ ממלאכת שבת) אסור פס"ר גם כדלא ניחא לי' וכדקאמר בזבחים ד' צ"א והא קמכבה כו', היינו משום דהתם בשעת זילוף דקעביד מעשה הוא מכבה האש שע"ג המזבח, ועמ"ש הר"ן פ' ג"ה דלענין הנאה אע"ג דהוי פס"ר שרי ודלמ"ד דריחא מילתא כאכילה חשיבא דאסור אע"ג דלא מכוין וכדקיי"ל שהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה יע"ש, והיינו בעריות שהביאה בעצמה אסורה (ודמי לאכילה) משא"כ הכא