דבר אליהו (קלאצקין) קט

וברמב"ם פ"ה משבת "דולא בנפט לכן אפי' בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה", ובב"י סי' רס"ד דמש"ה לא הביא זה הטור לפי שאינו ענין לשבת, אע"פ שכתבוהו הרי"ף וכרא"ש והרמב"ם, ואולי י"ל בדעת הרמב"ם עפמ"ש הרא"ש פ' ע"פ אות כ"ה דטיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה, ובספרי אבן הראשה סי' י"ד כתבתי לבאר זה ועמ"ש בספרי אמ"ש סכ"ט, ומצד שהוא בהול למצותו יש חשש טפי שלא יזדהר כראוי, וכן מצד שהתורה דרכי' דרכי נועם יש ליזהר ביותר לכתחילה בדבר מצוה שלא יצמח עי"ז היזק, הגם דשומר מצוה לא ידע רע, וע' סוכה ד' ל"ב וה"נ י"ל דהגם דבהדלקה שאינה של מצוה לא חיישי' כ"כ ושומר פתאים וגו', בכ"ז במקום שהדלקה מצוה וכגון הדלקת נר חנוכה, אין מדליקין בנפט לבן אפי' בחול, ועפ"ז מיושב מה שלא הביא זה הרמב"ם פי"א מרוצח בדין שמירה מסכנה (ופ"ו ממלכים) וא"כ בהדלקת מאור הגאז שנצרך זהירות ושמירה יתירה, בלא"ה אין להדליק לצורך נ"ח

ועכ"פ אור עלעקטרי משונה מכל השמנים ונרות שדולק ע"י פתילה ושמן וחלב וכה"ג שיעור קצוב, ובאור עלעקטרי אין שום פתילה ולא שום דבר גוש שיהא קצת דוגמת שמן, ומאיר בלא זמן קצוב עד שיגלגלו ויסובבו כפתור המוכינה, וגם אין שייך לשון הברכה להדליק על מה שמסובב ומניע הבית יד של המוכינה ופשיטא דגרע לענין זה גם מנרות של שעוה, ורק כשאינו מוצא אפי' נרות של שעוה ולא שום דבר שמן כמו חמאה וכה"ג, י"ל דהגם דקיי"ל בסוכה ד' ל"א "לא מצא אתרוג לא יביא לא רימון כו' דאתי למסרך" שאני הכא דלא הוי מה"ת, ודהוי משום פרסומי ניסא, ודכשניכר שהוא לשם מצות נ"ח איכא בזה זכר להנס, כתבתי הנלע"ד בעז"ה יום ב' כ"ד כסלו שנת תרס"ג פה מאריאמפאל. סימן סד

הט"ז סי' תרע"ג סק"ט הביא מ"ש התה"ד להוכיח דאפי' כבתה נר חנוכה בע"ש קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעו"י אינו זקוק לה, מדהתירו בחנוכה בשבת במשנים האסורים בנר שבת ואס"ד דכה"ג זקוק לה ליחוש דלמא כבתה קודם ביה"ש דאכתי ליכא קיום מצוה, וכתב הט"ז די"ל דכיון דבשבת א"א להמתין בהדלקה הוי זמן הדלקה בשבת קודם שקה"ח, וע"כ ל"ח שמא יכבה אחר קבלת שבת דהוי ממש כמו שבת עצמו, ואם יכבה בהם לפני קבלת שבת אה"נ שצריך לחזור ולהדליק, ודברי הט"ז צריכין ביאור, דהא אכתי איכא להוכחת התה"ד מדלא חיישי' שתכבה לפני קבלת שבת, אך כבר הביא בתה"ד דלכאו' י"ל דדוקא כשיש לחוש לכיבוי כל זמן משך שיעור הדלקה וכתב דדוחק לחלק בהכי, דהא שיעור זמן הדלקה הוי חצי שעה ושיעור בין השמשות קרוב לרביע שעה ואי חיישי' דלמא כבתה בחצי שעה אמאי לא ניחוש ברבע שעה, וא"כ י"ל דלא חששו שמא יכבה קודם קבלת שבת דהיינו רק רגעים אחדים משעת הדלקת הנ"ח עד זמן קבלת שבת ול"ח שמא יכבה תיכף אחר הדלקה, וא"כ נהי דמוכח מדקאמר רב שמדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת בפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, שאין קפידא אם יכבה בביה"ש, אכתי י"ל דכשכבתה קודם קב"ש זקוק לה והנה לפמ"ש הנמ"י פ"ב דב"ק דהא דשרינן להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת, הגם דאשו משום חציו, היינו משום "דכמאן דאגמרי' בידי ם בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב", ממילא הגם שמדליק קודם לקבלת שבת חשיב כמו שנשלמה ההדלקה אותה רגע וכעין דקאמר בסוכה ד' ז' דמיגו דהוי דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת, ה"נ אא"ל דדוקא לענין שבת הוי כן משא"כ לענין מצות נ"ח, וא"כ כבתה מבעו"י קודם קב"ש אין זקוק לה וכך שפיר מוכיח התה"ד, דאס"ד דכה"ג זקוק לה, עכצ"ל דלא נגמרה מצוה בשעת הדלקה, הדר יקשה דניחוש שמא תכבה בביה"ש, דמצד תק"ח להדליק בע"ש בזמן היתר עדיין, הא כמו"כ כשכבתה תיכף קודם קב"ש, בעת ההדלקה קיים למצות תק"ח, וכיון דנימא דבשעת ההדלקה לא נגמרה המצוה אא"ל שנגמרה המצוה בביה"ש אחר ההדלקה, ומ"ש הט"ז מההיא דרב צלי של שבת בע"ש ומ"מ לא נעשה שבת ממש לחייבו אם עשה מלאכה באותה שעה, צ"ע לענ"ד דשאני הכא שעיקר המצוה תק"ח הוא שידליק נ"ח קודם קבלת שבת וא"א לצמצם הרגע האחרון ולזאת אפשר שאחר הדלקה יכבה ושיהא עדיין קודם קב"ש, וכמו שנתקיימה המצוה כשכבתה אחר קב"ש, הגם שבחול אין מדליקין נ"ח אלא עם סוף שקה"ח היינו צה"כ (עמ"א ר"ס תרע"ב), משום דבשבת זמן ההדלקה מוקדמת ה"ה כשכבתה קודם קב"ש כיון שעשה המצוה כתק"ח, ומדויק לשון הש"ע "הדלקה עושה מצוה לפיכך כו' ואפי' כבתה בע"ש קודם קב"ש" כו' דמש"ה הגם שעדיין הוא מבעו"י אינו זקוק לה, לפי שכבר נשתלמה המצוה ברגע ההדלקה ובתוד"ה מותר הקשו דמנ"ל לרבא דסבר רב הונא דמותר להשתמש לאורה דלמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה כו' וי"ל דא"כ לא הוה צ"ל למימר בין בחול בין בשבת כיון דחד טעמא הוא אלא הל"ל אין מדליקין סתם" כו' ועפמ"ש יש צורך לאשמועי' דה"ה בשבת, משום דסד"א דכיון דלענין מלאכת שבת הוי כמו שנשלמה ההדלקה ברגע ההדלקה ממילא גם לענין מצות נ"ח אם כבתה בע"ש אין זקוק לה (ואפי' כבתה קודם קב"ש, ובל"ז הא ל"ח לכיבוי בזמן מועט כזה כמ"ש, ובל"ז י"ל דל"ש חשש שמא יפשע אלא כשכבר היתה דולקת בזמן ההדלקה כשא"כ כשכבתה מבעו"י, דהוי אצלו כמו שלא הודלקה כלל, וליכא חשש פשיעה, ובל"ז ליכא חשש בהרגע שעוסק במצוה שתיכף אח"כ יפשע) וא"כ לפמ"ש בלשון התוס' שבין בחול בין בשבת" (ודלא כהגירסא שלפנינו בין בשבת בין בחול) הוה זה דרך לא זו אף זו ודקמ"ל דאפי' בשבת [וכמ"ש התוס' בכתובות ד' כ' ובפסחים ד' ל"ט תד"ה לא שלוקין] וצ"ל דאכתי מדלא קאמר אין מדליקין סתם דממילא כבר ידעי' דה"ה בשבת עכצ"ל שעוד טעם אחר יש בשבת שלא להדליק לבד מטעם חול והיינו שמא יטה, ואדרבה מתישב בזה מה דקשה לכאו' איזה צורך יש להזכיר שיש בשבת עוד חשש נוסף דשמא יטה ומשום דסבר שמותר להשתמש לאורה, דהא גם בלא הטעם הנוסף הוה אסור מטעם שכבתה זקוק לה, ודממילא אין מדליקין גם אי מותר להשתמש לאורה ועפמ"ש מיושב דבשבת י"ל דלכ"ע אין זקוק לה

ועמ"ש הנוד"ב מה"ת או"ח תשו' צ"ו להוכיח ממ"ש בירוש' סוף תרומות שמדליקין בשמן שריפה בחנוכה דעכצ"ל ששורפין תרומה טמאה בלילה דהא זמן הדלקת נ"ח הוא בצה"כ, לפום דפסק בשו"ע, ועפמ"ש הי' מקום לומר דמיירי בע"ש שזמן הדלקתה מבעו"י ושנחשב כמו שנגמר הדלקתה באותו רגע, והא דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת, הא קאמר טעמא "שמתוך שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה" וי"ל דשייך זה דוקא כשמותר להשתמש לאורה, דהא "אמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה" משא"כ בהדלקת נר חנוכה למ"ד שאסור להשתמש לאורה י"ל דליכא חשש הטי' כלל ודכן משמע קצת הלשון פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין