דבר אליהו (קלאצקין) קז

שיהא הדבר תלוי בריצוי המוכר, ימנע לקנות לפי שיחשוב בדעתו שאין תועלת בקנייתו, לפי שיודע שקרוב הדבר שאחר שיראה המצרן דקפצי זביני על השדה, ימלא המצרן כפי רצון המוכר, וממילא יתרצה אח"כ המוכר שתהא השדה להמצרן שהשדה צריכה לו ביותר. ולאיזה תועלת יטרח עצמו הלוקח ולגרום תערומת מצד המצרן. כיון דסוף סוף ישאר ביד המצרן (ולא יבקש מהמוכר שישבע שלא יחזור להתרצות להמצרן, דהא פרשי אינשי אף משבועת אמת כמ"ש ר"פ כל הנשבעין, ובלא"ה אין דרך מכירה בכך), ולזאת בכ"מ דהוי הפסד להמוכר או שהמכירה נחוצה כגון לצורך כרגא ומזוני וכה"ג, השדה מכורה לחלוטין להלוקח, כדי שלא ימנעו עצמן הלוקחין לקנות, ושאני מכר כל נכסיו לאחד, שלא יפסיד המוכר ממה שאין המכירה חלוטה מיד. משום שהלוקחין לא ימנעו עצמן לקנות, משום דסמכא דעתייהו שלא יחזור בו המוכר להתרצות להמצרן שיקנה רק שדה אחת, ושהמצרן לא יקנה יתר השדות שאינן על המיצר שלו ואינו צריך להם, וביותר י"ל דכיון שאם יצאו מצרנים כולם וערערו מסלקין ללוקח, ממילא הא נחית הלוקח ע"ד כן שאין המכירה לחלוטין, ומש"ה גם מצרן אחד יכול לסלקו בריצוי המוכר כיון דבלא"ה אין המכירה מוחלטת, ודממילא חזינן שאינו נמנע לקנות הגם שיודע דאפשר שהמצרנים יסלקוהו, וה"נ לא ימנע מלקנות בשביל שתלוי בריצוי המוכר, ומש"ה כתב כן בהג"א דוקא לפום דמשמע מפרש"י שאם יצאו מצרני כולם כו', ואין זה פותר למ"ש בתשו' הרשב"א. כיון דשאני מכר כל נכסיו כו' (משא"כ כשזוקף במלוה שהלוקח נוח לו יותר וכה"ג), ובלא"ה שאני התם שהפסד זכות מצרנות הוי רק מצד יתר המכירות ושקצב דמי כאו"א בפ"ע, דלא משמע דהוי ע"פ שומא לפי ערך דמי כולם ביחד וע' הג"א סי' כ"ב דכשלא רצה המצרן מתחלה, מחל זכותו, ומ"ש אח"כ "דלא גרע מהני צרירי" כו'" לכאו' עכצ"ל שהוצרך לומר הך טעמא כשלא א"ל סכום הדמים, דאפשר שהי' ירא שמא ירבה המוכר בדמים, ולפמ"ש בשו"ע דדוקא כשנמלך המוכר למכור לו באותם דמים כו', עכצ"ל דכיון דלא גרע מהני צרירי וכו', והמצרן יודע שבודאי לא ימתין וימכור לאחר ממילא ליכא טענת השטאה], ועכ"פ י"ל שאין חולק על הרשב"א דבתר התחלה אזלי' ודכיון שלקח בהיתר, המכירה קיימת, והנלע"ד בעז"ה כתבתי שנת תר"ן פה ברעזי. סימן סב

בשו"ע סי' תרע"ג "שאם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה (פי' לאחר שהודלק וכבה) בשאר נרות אפי' אחד באלף לא בטיל דהוי דבר של מנין", וכמ"ש התה"ד להוכיח ממ"ש התוס' בחולין ד' ק', והט"ז תמה דאדרבה משם מוכח להיפוך דאזלי' בתר מה שיהי' אחר הביטול, ובשבו"י כתב ליישב שלא הוצרך התה"ד להוכיח דכשקודם הביטול ראוי להתכבד ל"ב דהא אזלי' לחומרא אפי' היכא שבשעת ביטול א"ר להתכבד ומכ"ש להיפוך, והוצרך להביא ראי' רק דהגם דנרות של חול לא הוי דבר שבמנין, כיון שהן של קודש הוי דבר שבמנין, כמו דלהיפוך ע"י הקדושה לא הוי חהר"ל. והביא זה הפמ"ג יו"ד ר"ס ק"א. ועדיין צ"ע דהא לא מוכח דאזלי' לחומרא, והא דבשר נבילה וכה"ג לא בטיל, היינו דא"א להתיר ע"י הביטול דא"כ תו תהא חהר"ל (וכעין מ"ש התוס' בפסחים ד' כ"ז) והחתיכה בעצם ראוי' להתכבד והאיסור ילך לו ע"י הביטול, ומש"ה ה"ה באיסורי הנאה הגם שא"ר לכבדו לעכו"ם הוי כן, והא "דפרוסה של לחה"פ טהור שנתערבה בפרוסות של חולין טהורות ד"ה לא תעלה", כבר פרש"י דחתיכה ופרוסה דרכן למנות, ועמ"ש התוס' בזבחים ד' ע"ב ד"ה ה"ג דשאני לחה"פ דסמידא טפי וראוי להתכבד בחתיכה", וע' מנחות ד' ע"ו שהי' מנופה בי"א נפה וע' גיטין ד' נ"ו פרש"י ד"ה סמידא, [ולחה"פ לא הוי כבשר חטאת שכדי שלא יבאו לידי נותר היו רגילין לאכול כאו"א עם חבירו בלא שום החזקת טובה לפי שהי' מוכרח להאכיל לחבירו וכמ"ש הרא"ש, משא"כ לחה"פ שהגיע לכל כהן רק כפול וע' יומא ד' ל"ט ומשמר הנכנס נוטל ו' חלות], ואין לתרץ ולומר דס"ל להתה"ד כהגירסא שלפנינו בהתוס' ביבמות ד"ה ככרות "דשאני לחם הפנים דחמיר טפי", וכמ"ש הפמ"ג שהוא חשוב מפני קדושתו, וממילא עכצ"ל דהגם שאחר הביטול בפרוסות של חולין מתבטל חשיבות הלחה"פ מ"מ לא תעלה, דז"א, דא"כ תמוה מה שהביא התה"ד להוכיח מהא דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאת טהורות בטילה, דהא מזה לא מוכח כלל, והו"ל להביא ממ"ש פרוסה של לחה"פ טהור כו' דמזה מוכח דהגם דפרושה אין לה חשיבות מצד חשיבות לחה"פ אינה בטילה, ודהגם שלאחר הביטול בהפרוסות דחולין בטל חשיבותה אינה בטילה, גם מוקשה הלשון "דחמיר טפי", דהא ז"א ענין חומר ורק מצד חשיבותה. ועכצ"ל דהעיקר כגירסת התוס' בזבחים "דסמידא טפי

" ולכאו' יש מקום להוכיח דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ מהא דפרוסה של לחה"פ טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחה"פ טהורות תעלה", ואס"ד שהפרוסה יש לה חשיבות מצד עצמה למה תתבטל, ועכצ"ל דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ, והגם שהפמ"ג שם הקשה זה כמו"כ לפום הך טעמא דלחה"פ אינו בטל משום קדושתו, דטמא בטהור אמאי בטל דהלא כשתתבטל תהא ראויה, ודעכצ"ל כפרש"י דשאני סיפא דאפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט משא"כ רישא שאין להן תקנה אלא שריפה ואיכא הפסד קדשים, לכאו' אכתי קשה לפמ"ש התוס' בזבחים ד' ע"ב ד"ה אלא, לתמוה על פרש"י שכתב לחלק בין הפ"מ להפסד מועט, וכתב דזו תימא דכמה איסור הנאה לא בטלי ולא חיישינן, ולזה עכצ"ל דכיון דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ לא דמי לחתיכה של נבלה ושל איסור הנאה וכה"ג שבעצם החתיכה ראוי' להתכבד ורק מצד האיסור א"ר להתכבד מש"ה אמרי' דכיון שע"י הביטול יופקע האיסור היא ראוי' להתכבד, משא"כ הכא שהפרוסה מצד עצמה ג"כ א"ר להתכבד, גם כשתשיג חשיבות ע"י הביטול (וע' מנחות ד' כ"ג, ובפרט דהויא ג"כ של לחה"פ) אין לה דין חהר"ל, ועפ"ז י"ל דפרש"י לטעמיה פירש דחתיכה ופרוסה דרכן למנות, משא"כ לשיטת התוס' דלא מחלק בין הפסד מועט, עכצ"ל דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ, וממילא מוכח דהוי חהר"ל הגם שאחר הביטול פקע חשיבותה, ואכתי יפלא מ"ש התה"ד דחזינן דהואיל ובמילתייהו כמו שהן עתה לא חשיבי ראוין להתכבד אזלי' בתר קולא ולכ"ש איפכא לחומרא", דהא כה"ג משגחינן רק בהחשיבות של קודם הביטול. והתה"ד שהביא מחטאת טמאה שהחתיכה חשובה בעצם, אינו ענין כלל להא דהכא דהוי רק מצד חשיבות המצוה. (ואדרבה י"ל דאזלי' לקולא וכעין הא דדוקא כשהאיסור מצד עצמו)

והנה התוס' בזבחים ד"ה אלא, הקשו רמי גרע שר זדול כו' הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא כו' להתכבד בפני האורחים כו', וכבר תמה בכו"פ שדבריהם סותרין למ"ש בעצמן להלן "דלא חשיב ראוי להתכבד בפני אורחים כהנים דאין מחזיקים טובה זל"ז שכולן שוין" ולכאו' יש מקום לומר דדוקא חתיכת בשר של חטאת א"ר להתכבד משא"כ "הזבחים שנתערב בחטאות המתות או בשוה"נ שיש להם תקנה כשירעו עד