דבר אליהו (קלאצקין) קו

יריחו יהי' בדורות הבאין שלא יחול עליו השבועה ורק שתחול עליו הקללה מש"ה לא קאמר הכתוב בלשון וארור אלא בלשון "לאמר ארור האיש" ומשום דרק מצד זה נתקיימה באותו האיש], אכתי הא י"ל דהוי רק כאיסור דרבנן לענין ספיקא

והנה מהא דפרש"י כתובו' ד' כ"ב, שכבר הביא מזה כת"ר, לכאו' מוכח ג"כ דכשהלך מביתו בחזקת בריאות לא חיישי' שמא נחלה או אירע לו אונס שאינו יכול לבוא, ודה"נ ברי לה שאילו הי' קיים הי' מודיע לה ע"י אנשים אחרים ומכתבים, ודוחק לומר דמיירי היכא שהעדים המכחישין אומרין שלא אירע לו שום אונס דממילא יכולה לומר ברי לי שהעדים המכחישין משקרין, ומ"מ לא מוכח מהתם לנ"ד, דשאני התם דדייקא ומנסבה (ומתוך חומר כו') ואין לחוש שמצד שרוצית להנשא אין לבה נוקפה, משא"כ בנ"ד אפשר שמצד שהוא רוצה לישא, אין לבו נוקפו, והשכל נמשך אחר הרצון והנה בנ"ד שכבר היתה חולנית מסוכנת וכבר אבד זכרה זה יותר מארבעה שנים הנני מסכים לההיתר שכתב כת"ר, באופן שיהא ע"פ רשיון הממשלה הרוממה, וכתבתי הנלע"ד בעז"ה יום ג' וישב טו"ב כסלו שנת תרע"ד. סימן ס להרב וכו' מו"ה ירחמיאל מנחם שטיצבערג נ"י אבד"ק סאסנאוויץ (פלך שעדליץ)

מה שנסתפק כת"ר בביאור מ"ש בחו"מ סי' קנ"ד סי"ח שאין חזקה מועלת נגד עכו"ם והבא מכחו, אי היינו דוקא בענין פתיחת חלונות, משום שאין ביד העכו"ם לכופו בדד"מ לסתום חלונותיו, משא"כ כשהחזיק הישראל בהכנסת זבל וכה"ג שהי' ביד העכו"ם למחות ולכופו, בודאי משמע לישנא שאין חזקה מועלת נגד עכו"ם גם היכא שהי' בידו למחות ומשום די"ל שלא חש למחות כיון שיודע שתמיד בעת הצורך יוכל למחות שבדיניהם אין חזקה מועלת, וכן מפורש בתשו' מיימוני ס' משפטים תשו' ע' דמידי דהוה הני דבי ריש גלותא דלא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו לפי שעשירים הם ויש להם קרקעות הרבה ועוד שכל שעה שירצו יטלו בזרוע את שלהן כ"ש הכא דלא חשש עכו"ם למחות דבדיניהם לא הוי חזקה הרי דס"ל שמספיק הטעם מה דבדיניהם לא הוי חזקה, ודלא אמרי' דשאני דבי ר"ג שהי' להם קרקעות הרבה, וביותר לפמ"ש הרשב"ם "שמניחין לדור בבתיהם ושותקין ושמחים כדי להשביח קרקע שלהם כו' (ע' ב"ק ד' כ"א), ולא שייך זה בנדון התשו' מיימוני לענין חזקת חלונות, ובלא"ה שאני עכו"ם דפעי, וע' ערכין ד' ו' חולין ד' קל"ג, ומקפיד על פחות מש"פ, וממ"ש הת' מיימוני בלשון כ"ש הכא דלא חשש כו', מוכח דס"ל דהעיקר הוי מה שלא חשש למחות, (ודממ"ש דלא מחזקי' בהו משמע דהיינו גם במה שאינו משביח וזימנין דאדרבה הוי קלקול וכגון עשה מקום לזבלו וע' ב"ב ד' י"ח), ועמ"ש הרמ"ה ז"ל "דלא מחזיקי' בהו משום דעבידי אינהו למשבק אינשי למידר בבתיהן דרך נדיבות", ולפ"ז לא מוכח כלל, משא"כ להתשו' מיימוני, וכן מבואר בלשון הרמב"ם פי"ג מטוען ה"ב דמ"ש "וכן המחזיק בנכסיהן אין אכילתן ראיה" קאי גם עמ"ש מקודם "וכן ראשי גלות של אותו זמן והגזלן והעכו"ם", ולכאו' משמע להיפוך ממ"ש סי' קמ"ט סי"ג הך דינא גבי גזלן והשמיט הך דבי ר"ג לפי שאינו נוהג בזמנינו (ע' סמ"ע סקי"ח) ולא הזכיר דה"ה עכו"ם, ודעכצ"ל דס"ל להמחבר דהמחזיק בנכסי עכו"ם הוי חזקה. אך ז"א, די"ל דמש"ה לא כתב דה"ה מחזיק בנכסי עכו"ם, משום שזה תלוי בדיני העכו"ם שאם הדד"מ של אותו הזמן והמקום הוא שהמחזיק זוכה בטענת חזקה, ממילא מהני חזקת המחזיק, שבודאי הי' חושש העכו"ם למחות כשיודע שאח"כ לא יוכל למחות, ודוקא משום שבדיניהם ודד"מ אין טענת חזקה כה"ג, אין העכו"ם חושש למחות, ובפרט דאפשר שקבל איזה סך מועט בעד מה שמשתמש בקרקע שלו, והוא יודע שבכל עת שירצה יוכל למחות בידו ואפי' לדעת המחבר דלא קאי הלוקח במקום העכו"ם למעליותא היינו דוקא לענין להגביה ביתו בענין שסותם החלון של ראובן דכיון שבדיניהם אינו יכול למחות אין רשות ללוקח לסתום, משא"כ מה שהי' ביד העכו"ם ג"כ למחות (וי"ל ג"כ דמש"ה לא כתב דה"ה עכו"ם, דלענין פתיחת חלונות אין לו זכות)

וע' נה"מ סי' ס"ו סקל"ד ממ"ש ס"ס שס"ט ובסמ"ע סי' מ"א סקי"ד, ושאני היכא שהי' להעכו"ם זכות שעבוד בדד"מ משא"כ מה שיש לו רשות ע"פ דד"מ להאפיל חלון חבירו, דהוי רק משום שאין הקפדה ע"ז בדיניהם, ובפרט לפמ"ש הרמ"א שיש לו כח העכו"ם אפי' להאפיל כו', והנה מצינו בבכורות ד' י"א שהלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם מעשרן והן שלו משום דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית אשתעית דינא בהדיה", אך כבר הקשו מהא דקאמר לקמן ד' מ"ז דכהן שמת והניח בן חלל ומת האב בתוך שלשים יום שהבן חייב לפדות א"ע ולא מצי קאמר "אתינא מכח גברא" כו', וביארתי במק"א ליישב דשאני התם שגם האב הי' חייב בפדיון והפרשה רק שהי' נוטל אח"כ הפדיון לעצמו, משא"כ הלוקח טבלים כו' שהעכו"ם פטור ממעשר, וה"נ י"ל שאין העכו"ם רשאי לסתום ולהאפיל אורות חלונו (וע' ב"ק ד' קי"ג) רק שאין יכול למחות בידו, ודוקא במקום דאיכא דד"מ דאזלי' בתרה, רשאי העכו"ם לסותמו וממילא גם הלוקח הבא מכחו יכול לסותמו ולדעת הרמ"א עכצ"ל דס"ל דבכל אופן יש לו כח המוכר וכתבתי הנלע"ד בעז"ה יום ה' כ"א למטמוני"ם אעת"ר לפ"ק פה לובלין. סימן סא

בחו"מ סי' קע"ה סל"ו מכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק את הלוקח מאותה השדה שהרי הוא ואחרת קנה כאחד ואפי' אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כל נכסיו בכ"מ שהן אינו יכול לסלקו", ובסמ"ע ס"ק ס"ד "שכתב בהג"א דלפרש"י אם יצאו מצרנים כולם וערערו מסלקים ללוקח ואם המוכר מתרצה אע"פ דלא יבאו כל המצרנים כ"א מצרן אחד מהם נמי מסלקי' לי' הואיל שהוא בעבור המוכר והרי הוא נתרצה", ובפ"ת סקי"א הביא בשם החמדת שלמה דה"ה בנמלך המוכר וא"ל לא בעינא לי' ומכר לאחר אם המוכר מרוצה אח"כ להמצרן יכול לסלק ללוקח כדמוכח ממ"ש הסמ"ע דהגם שלקח בהיתר שלא הי' בו דין דב"מ אפ"ה כיון דהוא משום טובת המוכר אם המוכר מרוצה אח"כ ליתן להמצרן זוכה המצרן יע"ש, והנה כבר הביאו מ"ש בתשו' הרשב"א "דאפי' נתרצה המוכר לאחר מכאן בכך והני טבי ותקלי והני שרו והני צרי וחתימי שאין בהן משום דדב"מ ולא חלקו בין מתרצה המוכר בכך בין שאינו מתרצה דבתר התחלה אזלי' ובמה שאפשר להקפיד בהן המוכרין", שמבואר מזה דלא כהסמ"ע

ולענ"ד יש להוכיח מדלא כתב כן הסמ"ע אלא במכר כל נכסיו ולא בכל הני דלית בהו דינא דב"מ משום טובת המוכר, דעכצ"ל דהתם אפי' נתרצה המוכר אח"כ, ומשום דהוי טובת המוכר שיהא מוחלט ללוקח מיד ואם ידע הלוקח