דבר אליהו (קלאצקין) קג

משא"כ במחייב עצמו לחבירו דאמרי' דכוונתו הי' על החיוב היותר פחות, וע' ס' רי"ב שהאומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב זמן הדירה אפי' רק שעה אחת במשמע, וע"ש בסמ"ע דה"ה כשהקנה לו הבית לדירה, וגם לפמ"ש הש"כ לדייק מדלא קאמר כן המרדכי בשם רב נחשון אלא היכא שאמר ידור פ' בבית זה ודכשאומר תנו בית זה וידור בו קנה לעולם, היינו דוקא מצד לשון נתינה, ועמ"ש הח"ס חח"מ תשו' ט' דיפה כתב הסמ"ע ודאפי' במקנה לו ביתו לדור בו נמי אינו אלא לשעה א'. והנה הב"י אה"ע סי' קי"ד הביא בשם ת' הרשב"א דכל שמקבל עליו לזון כו' כ"ז שצריך מזונות משמע וכמי שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינים שאסור בהן לעולם וכדאמרי' אמתני' דנודרין להרגין כיון דאמר יאסרו כל פירות העולם עלי איתסור כו' ופרקי' דאמר היום אלמא כל סתם כלעולם דמי'", וצ"ע לענ"ד דהא לפמ"ש המח"א היינו דוקא לפי שאסר ע"ע בשוא"ת משא"כ חיוב בקו"ע, ובלא"ה שאני התם שחשב להוציא בשפתיו בלשון כזה שיהא המשמעות לעולם כדי שיחשוב האנס כן, ואולי מ"ש הרשב"א היינו היכא שהי' משמע להתובעין ולמקבל המתנה שיזון אותו כ"ז שצריך מזונות רק שהנותן אומר שהוא כיון בלבו רק לזונו זמן קצר, דהוי ענין הטעאה וכה"ג דברי' שבלב אינן דברים, ועכ"פ הוכיח מזה הרשב"א דוקא היכא דהתנאי לצרכו והרוחה של המקבל, משא"כ בענין נדר שפיר י"ל כמ"ש מקודם, ובפרט לשיטת הרא"ש

ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י חאה"ע ת' ל"ח בשם תשו' פנים מאירות שיש להקל כשאומר המקדש שהיתה כונתו לשחוק ולהיתול ולא לשם קדושין, והוכיח זה ממ"ש הר"ן דכי אמרי' דשב"ל אינן דברים ה"מ היכי שמה שבלבו סותר דיבורו משא"כ כשנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים שאינו אלא מפרש כונת דבריו, וממ"ש התוס' בפסחים ד' ס"ג ד"ה מתכוין לומר תרומה ע"ש, ותמה בבר"י שם ממ"ש הר"ן ד' כ"ח דשלא במקום אונם מתסר לעולם הגם שמחשב בלבו היום, ולענ"ד יש מקום ליישב דברי הפמ"א, משום דשאני התם שכל מה שנודר הוא כדי שישמע האנס, והאנס אינו יודע מה בלבו ויודע רק מה שמוציא בפיו, ועפ"ז י"ל ג"כ דהא דמדמי הש"ס בקדושין ד' נ' הא דהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון כו' לההיא עובדא בההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י כו', היינו משום דענין המכירה תלוי בדעת שניהם והשני אינו יודע את אשר בלבו, וכן האמירה להשליח הוא כדי שידע השליח מה לעשות והשליח אינו יודע מה הוא בלב המשלח, וכן הא דמייתי הש"ס ממ"ש "יקריב אותו כו' שיאמר רוצה אני", הוא משמיע דבריו להכהן המקריב (וסומך עליו שאינו חולין בעזרה) משא"כ היכא שאין מתכוין להשמיע לאחרים רק כלפי שמיא ממילא עיקר הדברים הוי מה שמחשב בלבו, דקמי שמיא גליא. ואולי היינו מ"ש התוס' בפסחים שם (לענין כשגמר בלבו כו' והוציא בפיו לערלים), ודה"נ כשאין מכונין להראות קבלת הקדושין, והרואה ראה בדרך מקרה ואצלו הי' זה ג"כ ענין היתול ושחוק בעלמא (ובפני עדים א"י לומר משטה הייתי), וה"נ י"ל בענין נדר היכא דהוי כלפי שמיא

והנה מ"ש באו"ח סקנ"ג סעי' י"ד דלא מצי ראובן הדר בי' כו', היינו משום דאדעתא דידהו יהב, ובשעה שנדר לא עלתה על דעתו לחשוב שלא יניחו לבנות ביהכ"נ והוא בעצמו אינו אומר שעלתה זאת ע"ד ושחשב כן בפירוש, ועמ"ש הט"ז ר"ס מ"ב כשדעתו להשתמש גם לדבר הרשות הגם שתיקן הקלף לשם תפילין, וע' חו"מ סי' ר"ז סעי' ד' דבמתנה י"א דדשב"ל הוויין דברים וע' סמ"ע טעם הדבר ועפמ"ש י"ל ג"כ דהיינו משום דבמכר הוי כמפרש שמוכר ע"ד הלוקח שאין יודע מה שבלבו, משא"כ במתנה. ובפרט בנ"ד שנתן לכל מי שירצה להתפלל דממילא גם אי הוו כמקבלי מתנה, וכעין מי שכותב בשטר שכל המוציאו יוכל לגבות בו (וכמ"ש סי' ס"א ס"ד מטעם ברירה) אכתי כיון שאין יודע מי ומי יתפלל, אינו נותן על דעתם ורק ע"ד עצמו, ובפרט דהכא איירי לענין הקדושה וקמי שמיא גליא

והנה הגם דקיי"ל ר"ס ר"ח שאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים כו' אינו נאמן לומר שהיתה כונתו כו', עכצ"ל דשאני התם דאי נימא שתפס בדבר האסור הוציא דבריו לבטלה (ועמ"ש בספרי אמ"ש סנ"ד מהא דל"א יד בעהש"ט על התחתונה כשיתבטל עי"ז השטר) ומש"ה ניחא מ"ש הש"כ ר"ס רל"ו וע' סי' רל"ב ס"ק ל"ד, ועמ"ש הט"ז ס' רי"ט בשם הד"מ, והט"ז לא הביא המפורש סי' רל"ו ס"ד, שהביא מזה הש"כ, (והיינו ע"כ היכא שאומר שהי' בדעתו כל מה דהוי משמעות לשונו. דאלת"ה לא מוכח כלל) ואולי כיון שמקור הדברים הוא ממ"ש הרא"ש פ"ג דשבועות, והתם הא קאי בהא דאוקי רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר, שדקדק להוציא בשפתיו לשון שמשמע להשומע שאוסר ע"ע לעולם, כדי שיאמין השומע לספורו ודבריו, והוי כעין מ"ש גבי נודר לאנסין, וגם לפמ"ש הש"כ להוכיח מזה וכדמשמע מלשון הרא"ש דלאו דוקא מטעם זה, אלא מצד שכתב בלשונו דאיזה זמן תתן לו ולא מסתבר שלא יאסר אלא רגע אחד", אכתי היינו דוקא בשוא"ת משא"כ לענין חיוב בקו"ע, וע"ש בגליון רש"א בשם הלח"מ פ"ז מאישות, ובפרט בנ"ד דל"ש לומר "איזה זמן תתן לו", כיון דשוכרין בית למשך שנה, וע' סי' ס' בשם הרא"ש שאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו, וע' ש"כ יו"ד ס' רנ"ט סקי"ד בשם הרשב"א לענין הקדש ביהכ"נ דאוקי ממונא בחזקת מארי', וכיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, הגם שבודאי היתה משך שנה נתונה לצורך ביהכ"נ לא יצתה מחזקת בעלים, שכבר השכירה לאנשים אחרים שהם דרים בה, ובפרט בנ"ד דאפי' לענין שבועה (ואפי' לענין שוא"ת) אם אמר שבדעתו הי' היום נאמן, ובכ"ז כיון דאפשר שאומר בדדמי וששכח בעצמו איך נדר, מהראוי שיתפשר עם אנשי העיר בנתינת כסף לדבר שבקדושה כדי שיהא בהסכם זט"ה במעמד אנשי העיר (ע' סקנ"ג ס"ט). והנלע"ד בעז"ה כתבתי יום ה' ו' דעשי"ת שנת תרס"ה. אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל, סימן נט ב"ה אור ליום ו' עש"ק ויצא תרע"ד זאמושטש יע"א, כבוד הרב הגאון הגדול החו"ב יא"מ סוע"ה כליל המדעים פ"ה ע"ה המפורסם בחבוריו כו' וכו' כש"ת מו"ר אליהו קלאצקין שליט"א הגאון אב"ד דק"ק לובלין יע"א

נפשי בשאלתי להלכה למעשה שבא לידי, ואני לא אוכל לעשות דבר עד כ"ג שליט"א יחרוץ משפט אשה אחת מפה שהיתה בת חמשים וארבעה לערך זה ארבעה שנים ומחצה נחלית ל"ע ונסעה לעיר ווין ונכנסה לבית החולים דשם ואח"כ כתבה לבעלה שהפראפעסאר אומר שאין לה שום תרופה כי אם ע"י אפעראציא. ואחר איזה שבועות בא מבית החולים הנ"ל להמאגיסטראט דפה לתבוע מבעל האשה בעד מה שהיתה אשתו איזה שבועות בביה"ח. ובעלי האכסניא שלה בווין השיבו להבעל שאחר איזה שבועות מזמן בואה לווין באה להאכסניא